אני רואה אותה יושבת ליד שולחן לא רחוק ממני. היא מסתכלת אלי.
עיניים ירוקות חודרות, אני מרגיש תזוזה בבטן כשהיא מסתכלת לי
ישר בעיניים. הבטן שלי ממש מתהפכת, אבל במובן טוב, נעים, מרגש.
וואו, חודשים עברו מאז שמישהי עשתה לי משהו כזה. זה היה כל כך
מזמן שאני בכלל לא בטוח שזאת אותה הרגשה, אולי זה משהו שלא
הרגשתי עד עכשיו מעולם!
בדיקה קצרה - היא יושבת רק עם בנות. זה כבר טוב. גם אם יש
בחור... איך אומרים? רחוק מהעין... ושוב הדפיקות בלב. מה
עושים? החברים שלי בינתיים מריצים בדיחות על המלצרית שציינה את
חיבתה ל"סטריאוהד" (karma police ברקע). היסטרי.
סיגריה! היא מוציאה סיגריה. אש, אש... מפשפש בכיסים...
גפרורים! הם שם מאז לונדון? תודה לכם הייאט! זה האות.
"אפשר להציע לך גפרור?".
"תודה : ) ".
"העונג כולי שלי... ושל רשת מלונות הייאט".
"הייאט, אה? classy guy".
"את יודעת... רשת הייאט מציעה שירות מפנק ובחורים קלאסיים בכל
אחד משש מאות שלושים ושמונת מלונותיה, בכל מקום בעולם".
"ובכן, חברת 'פיליפ-מוריס' מציעה סרטן איכות במחיר שווה לכל
נפש. מעוניין?".
קיוויתי שהריקודים בבטן והתיפופים בלב יפסיקו, אך רק נתווספו
להם חברותיהם הידיים, שכאילו רצו גם חלק בחגיגה והתחילו לענטז
להן לאיטן, ועוד עם הגפרורים ביד! "בהחלט".
כמו כסאות מוסיקליים בגן - אני מתיישב, החברות נעלמות. הצתה,
שאיפה, נשיפה. אנחנו מנהלים שיחה מדהימה וקולחת. שנונה, ועם
זאת לא חסרת רגש. קלילה, ועם זאת לא שטחית. רצינית, ועם זאת לא
מעייפת. שאיפה. הסיגריה, כל כך טעימה. אני מביט בשפתיה
הבשרניות ומדמיין איך זה מרגיש לנשק אותן. בסך הכל אני לא בחור
שנדלק בקלות, אבל פה איכשהו הכל זורם לי בצורה מצוינת. נשיפה.
העשן מתפזר בחדר בפתלתלות ערמומית, כמעט סקסית. שאיפה. וגם
היא, איך שהיא מחזיקה את הסיגריה, היא יודעת כמה מהלכים,
הבחורה. נשיפה. נגמרה הסיגריה. "עוד אחת?". איך אפשר לסרב...
"איך אפשר לסרב?". הצתה. מתחילים במגעים קלים. ליטופים שובבים.
שאיפה, הזמן מאט פי 10 כדי שאוכל להתענג על כל רגע שעובר. ממש
כמו חלום!
נשיפה. פתאום, מגיעה הסטירה שקוטעת את החלום, בדמות חברה,
שמודיעה בבהילות: "יעל מרגישה ממש לא טוב, היא מקיאה עכשיו
בחוץ, אנחנו זזות...". שאיפה? זורקת מבט עצוב, אבל קצת מלאכותי
- "מצטערת, אני חייבת לעזור לחברה שלי... בעקרון כבר שילמנו,
אתה לא צריך לדאוג". קמה ונעלמת. נשיפה.
שאיפה, נשיפה. איך זה קרה? אני מוצא את עצמי יושב לבדי, בשולחן
לא שלי, לוגם ממשקה לא שלי, מעשן סיגריה לא שלי. שאיפה. פתאום,
הסיגריה מאבדת כל משמעות. איך יכולתי ליהנות מהגועל הזה?
נשיפה. שאיפה. למרבה האירוניה, עם כל שאיפה מהסיגריה אני מזדהה
יותר ויותר עם יעל שלנו. סרטן איכות. אימפוטנציה להמונים. מחלה
לכל לב. נשיפה. נדהם מעצמת השינוי, אני חוזר לשולחן שלי ומכבה
את הסיגריה חצי גמורה במאפרה. "הי, למה עשית את זה? הייתי
מסיים אותה..." מפטיר אחד המסובים. "עזוב, הסיגריה הזו איבדה
את הטיימינג שלה". "על מה לעזאזל אתה מדבר? ומה עם הקוזיין
ההיא?".
"ההיא? סתם לסבית. אני הולך לשטוף ידיים". בדרך לשירותים,
שחרחורת עם עיני שקד ענקיות מעשנת Marlboro Lights ותוקעת לי
מבטים. אני רק מחיש את צעדיי.