לפעמים החיים כל כך ריקים.
כבר חודשים שאני מנסה להכניס בהם תוכן, משהו לדבר עליו, לחשוב
עליו. משהו לכתוב עליו. וכלום. החלל בבדידותי שנכפית על ידי
שואב לתוכו כל אדם שיכול להיות משמעותי. כל רגש איכותי.
רציתי לכתוב על שקורה לי
כמו כולם פה. על איזה אירוע חזק שמשאיר השפעתו לעד, על איזה
לקח שנלמד מתוך טעות שחזרה, על איזו תגלית מדעית מדהימה. אלא
שחיי מאוד ריקים, ואני בכל יום יותר בודדה.
ניסיתי לשנות דברים. התחלתי ללמוד תואר נוסף, והפסקתי, ניגשתי
לכמה ראיונות עבודה (כולם טענו שאני מאוד מוכשרת), עברתי דירה
לעיר אחרת עם שותפה - חשבתי שזו תהיה חויה מרגשת, עיר חדשה,
חברה חדשים, אך די מהר הסתבר שעודף החברים של השותפה שלי רק
מדגיש את חוסר החברים שלי, והעיר שוממה יותר מזו שברחתי ממנה.

ובינתיים לא קרה דבר
ועוד לא נפערה האדמה תחתי
ועוד לא עלה באש מקום מושבי
ועוד לא נדם לבי
ועוד לא התאדתה תקוותיظ
לפעמים החיים כל כך ריקים.