אחת לדור, יותר או פחות, מתחוללת תופעה ייחודית במינה. אור של
ידיעה ממלא נפש בגוונים בוהקים ושוטפים של לבן (המכיל את כל
גווני האמת שבספקטרום האינסופי). במצב זה, השקר - הזקוק נואשות
לצל קיום - נצרב ומתאדה, עד כדי התעוררות החשד שמא חופש הבחירה
ניטל מהאדם. בל נטעה - האור המוחלט הזה, שהנפש חווה כאמת, אינו
מאפשר (על אף מהותו הטובה) לחיות. האנוש לא מצליח ליהנות
מזיוו, אינו יכול לשזף את נפשו בחום המאיר עליה פנימה. הוא לא
יכול להכיל את האור הזה, כמו שאינו יכול לחיות בעולם, המתנגש
בכל כוחו עם האידיאל הפנימי שמציף את נפש הנביא. כך, הוא מנסה
להוציא את האור הזה החוצה. לא מפני שכך רצונו מצווה עליו - אין
לרצון שייכות כאן. מהותו מבטאת את הדבר. כאן המילים, שלרוב
מפרידות בין תהומות הנשייה שבנפש האדם לבין העולם החיצון,
מבטאות אונתולוגיה פנימית עמוקה. הוא לא יכול להתפשר על האמת
שלו, הוא סר למרותה ורגשותיו לא מצעיפים את עיניו. כאמן שהמוזה
שולטת בו, כך הנביא חווה את האמת שלו כמציאות פנימית שאין
לרצונו נחלה בה. בהתחלה יש כוח במותניו - הוא קורא לבני האדם
סביבו לקום, למרוד במציאות לטובת האמת האידיאלית. האידיאל שהוא
חווה כממשות בהירה נתפס בעיניו כקל להשגה.

אך עם השנים הנביא מתעייף. נפשו נתקלת שוב ושוב בציניות,
בסרקזם, בנקמנות ובשנאה. האידיאל שטמון במרחב הווייתו נעשה
משויף ודהוי, לאחר היתקלויות חוזרות ונשנות עם מציאות כמעט
הופכית לו. בני האדם מהתלים בו, מגחיכים אותו, אך מה שמכאיב לו
יותר מכל - לא מממשים את הפוטנציאל העצום שהוא תולה בהם. לא
מממשים את מה שהוא תופס כייעודם ותכליתם (בין אם באושר מדובר,
בין אם בצדק, הכרת טוב, אחריות, מוסר - לא משנה תוכן האידיאל).
הוא מתחיל לפתוח את עיניו למציאות. מתפכח. מבין שבימיו לא יזכה
לראות את מימוש האידיאל. כאן הנביא צריך להגיע להחלטה - האם
הוא מוותר על אפשרות מימוש האידיאל במציאות? הרי לעולם לא
יוותר על האידיאל, לעולם לא יודה שהוא משהו אחר מלבד אמת
טהורה. אך ייתכן שבסוף ימיו הוא יבין שלא יזכה לראות את האמת
הזאת מתמזגת עם המציאות. במצב עניינים זה הנביא מתנחם ומשעשע
נפשו בחזונות אפוקליפטיים. הוא מבין שהמציאות אינה בדרך
לאידיאל, מה שגורם לו לחשוב על ההפך הגמור מהאידיאל - ולתארו
כעונשה של המציאות (תיאור שבעיני רוחו קיים בבהירות "ציורית").
אחרי מותו ייתכן שהגותו תשפיע במעט, אך רק על האינטלקט ועל
יכולת הקשקוש של הבריות. כמו עצב חלול, הנראה מרשים מבחוץ אך
אינו יכול להעביר מסר אקטיבי.

אך לנביא אפשרות פעולה נוספת. אותו נביא, שהאידיאל ומימושו
במציאות הינם אמת עבורו - יכול למות, גם בסדום ועמורה, כשחיוך
של יש אינסופי נמשח על שפתיו. הראשון הוא יווני, השני הוא
יהודי (אני מזהה את יוון עם חוכמה ואת היהדות כדעת - בשל
עניינה במצוות וברגש בנוסף לתבונה). הראשון הוא נביא של דין,
השני הוא נביא של חסד. אך נביא של אמת - תואר זה שייך לכל אנוש
באשר הוא. כי האמת, כמו גם בני האדם, לעולם משתקפת באינסוף
וריאציות. פעולת האדם היא מפגש בין משהו אינסופי ונצחי
(שמתחייב מקיומנו) לבין משהו חד פעמי ורגעי. מפגש זה לא נשנה
לעולם. מה שאני עכשיו, זה לא מה שהייתי לפני רגע - גם אם אכתוב
בדיוק את אותן המילים שוב ושוב - לא יהיו לעולם שתי מילים
זהות. כל זאת מהווה הכרח גמור שכל אדם יחווה את האמת בנטורליזם
סובייקטיבי. אך למרות המגוון והעושר, למרות שיש אינסוף זוויות
להסתכל על דבר מה אינסופי; תמיד, מכל זווית שלא נביט בה, תהיה
זו אותה אמת ממש. אין דברים אלה, בסיפא, באים כדאי לעודד את
החולי הפוסט מודרני, שבו נביאים הפכו למשוגעים, אלא להפך. היום
אדם כזה - המחזיק באידיאל שממלא ומרומם את נפשו (שוב, לא חשוב
אם הוא מאמין בפיה הוורודה או בכל דבר אחר) - מוקע כחסר
סובלנות במקרה הטוב ומוגדר כמשוגע במקרה הרע (זו אגב דוגמה
לצביעות שלנו: "תאמין במה שאתה רוצה: אין אמת ואין שקר, אבל כל
עוד אתה מאמין באמת שלנו... [שהיא שאין אמת ואין שקר]"). הוא
מוקע לא בגלל התוכן, היבט זה רק משעשע אותנו, אלא בגלל הצורה.
מפני שמעזים הם להגיד מה שהאדם אמר משחר ההיסטוריה - "יש טוב
ורע בעולם, יש אמת ושקר. הם אינם תלויים ב''משקפי הראייה
שלי'', הם אינם מצייתים לחוק - Don't worry be happy (דהיינו
בשירותו המוחלט של ההדוניזם המערבי). הם קיימים. הממשות שלהם
לא תלויה בקיומי שלי. אני שואף לדעת מהם החיים, כיצד לחיותם
בצורה הטובה ביותר - ולא הנעימה ביותר. אושר אמיתי בא מטוב.
יופי, אמת וטוב - חד הם". היום, בתרבותנו ובתקופתנו, האדם הוא
יצור אומלל ומפוצל. הוא בלבל את האיך עם הלמה, את המוסדות עם
המופשטות, וכך - לדעתו - הרג את אלוהים. הוא אכן הרג את אלוהים
- אם אלוהים משמעו הניצוץ האלוהי שבאדם. כי מה זו אלוהות? בראש
ובראשונה? מוחלטות. משהו אינסופי ונצחי. הניצוץ האלוהי, אותו
מצפן מוסרי ולוגי שניתן לנו - נכחד. ערכים הפכו למילה גסה. אין
מה אמיתי - יש מה עובד. תהיה פרקטי - עזוב אותך מכל השאר. גם
המוסר שלנו מבוסס על פרקטיות. שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה -
העיקר שיהיה מאושר. אין אמת ושקר - יש אמיתות סובייקטיביות.
ניהיליזם זה, שכל מטרתו לשרת את ההדוניזם האנושי ולהסרת עכבות
- רושש אותנו ממהות החיים והוריש לנו חרדות אקזיסטנציאליסטיות.
כמה אירוני שניטשה ואחרים עזרו להקים  (או להרוס, יותר נכון)
את מה שבסופו של דבר ביטל אותם ואת שכמותם (ע"ע המסה שכתבתי על
"גבולות הניהיליזם").

אינני מציע אידיאל משלי כאמת אבסולוטית. אינני מעז לטעון כאן
מה רע ומה לא. אני רק נחרד ומזועזע - שזה כבר לא מעניין אף
אחד. היכן הדיונים הסוקרטיים על המידה הטובה? דיונים שעלו
לסוקרטס בחייו? אינם. מילא אם זה לא מעניין אף אחד. אך זה יותר
מזה - זה כבר לא לגיטימי. אם אטען שנחשפתי לאמת האידיאלית,
שאני משוכנע בצדקתה, ואטיף לשלום עולמי - סביר להניח שבטרם
יממה תימלא יאשפזו אותי בשל הפרעת הרהורי שווא. כלומר - השלם
עם המצב. תחזיק באידיאלים - רק לא חזק מדי. ואל תנסה "לכפות"
את הרעיונות שלך על השאר. אה, ועוד משהו - מותר לך להגיד הכל,
כל עוד זה נאמר ברוח הפוסטמודרנית, הדמוקרטית, הקפיטליסטית,
הסטרייטית, ההומו-לסבית, החילונית, או הדתית, ושאר הערכים
שאנחנו מכחישים את קיומם וכופים אותם עליך - בו בזמן. המדע הוא
הדת שלנו והוא עיוור לערכים. אחרי כל זה, בניהיליזם ערכי
שתיארתי, אנו מתפלאים מדוע נבחרי הציבור אינם לטעמנו. אין להם
אידיאלים. הם לא מונעים אחר האמת והטוב - וזה לא משנה מה התוכן
- אלא אחרי הפרגמטי והפונקציונלי - המצאות אמריקניות מנוונות.
הזכרתי כבר שהערכים מבוססים היום על פרגמטיות, פרקטיות שאנשים
תופסים כ"אמנה חברתית". אז כשיהיה נכון ופרקטי לגנוב, או אם
אני באי בודד ואין שם אף אחד - אז מדוע לא לאנוס? לבזוז?
לשדוד? כי "זה לא מרגיש נכון", כי "אני בן אדם" - ושאר היגדים
סתומים ומעורפלים, אתם - אותו חלק של קוראים מתקוממים - ודאי
תענו לי.

אז בפעם הבאה שאתם עוברים בסינמטק בת"א, בדמרק באמסטרדם, או
בכל מקום אחר - קחו רגע אחד והקדישו אותו לאותו קבצן, לאותו
מטיף רחוב מאני. אחרי הכל, ייתכן שהוא לא אחר מאשר נביא דורנו.
אך אף אם לא - כמה נדיר היום ומעורר תקווה, לראות אדם שלא פוחד
להחזיק באמת? שרוצה להגשים אידיאל למציאות? שבוכה בטירופו כדי
לשכנע אותנו להצטרף - רק בשל רצונו לאחווה אנושית על אדמות?
(בין אם לאל, בין אם לשטן, בין אם לפיה הוורודה).

הו אם קוסמית, אלוהים אדירים, או כל יש אינסופי אחר המהווה את
המקור לאנרגיה המקיימת את גופי ונפשי - מודה אני לפניך שלא
הוצפתי באותו אור מסנוור. כמה טוב לי כאן, בצל, עם כל שאר
השקרנים.