הוא יצא מן המשרד, ירד אל הרחוב והתיישב על ספסל העץ שבפינה.
לרגע אחד ישב קפוא והתבונן בהמולת הרחוב. עיניו הצטמצמו כאילו
אינן רגילות לשמש של שעת הצהריים הלוהטת. רק באותו בוקר עוד
ישב בחדר מהודר וממוזג, מוחו נזרק לכל הכיוונים ונפשו ניסתה
למצוא טיפה קטנה של חום במנורת הפלואורסנט הקרה שבתקרה. והנה,
פתאום מצא את עצמו, בחולצה כחולה מכופתרת ובמכנסיים מחויטים,
ישוב על ספסל בפינת הרחוב בשעת צהריים, בחום הבלתי אפשרי של
חודש אוגוסט. העולם סביבו רץ בקצב מטורף, כמו בסרטי צ'ארלי
צ'אפלין הישנים שאהב, אך בלבו השתררה תחושה מוזרה של שקט. מין
רוגע בלתי מוסבר עלה מתוכו וכאילו ניתק אותו ממערבולת החיים של
איזור המשרדים החדש.

סערת הרגשות בה חי בחודשים האחרונים עלתה מן השקט והשתלטה
עליו. הוא הניח את ראשו בין ידיו ופרץ בבכי. אנשים עברו על
פניו. חלקם לא שמו לב אליו, חלקם זרקו מבט והמשיכו הלאה לדרכם.
טוסטוס שחור רועש עצר מולו. שליח מזוקן בגופייה קרועה הניח את
חבילת הניירות על המדרכה והתיישב לצדו.
"הכול בסדר, אחי?"
הוא הרים את עיניו האדומות על עבר השליח. הוא מכיר אותו. עד
לפני יומיים עוד היה חותם לו על קבלת משלוחים, בלי להרים את
הראש מהשולחן. שליחים כמותו היו יוצאים ונכנסים מחדרו בערך
כחמישים פעמים ביום. פסקי דין, עדויות, תצהירים ושאר מילים
משפטיות היו מחליפות ידיים ללא מבטים או קול, כמו מכונת צדק
שקטה ומשומנת היטב. והנה, אותה דמות ללא שם, בגופייה ישנה
ובקסדה אפורה, הניחה את ידה על כתפו ומבטיהם נפגשו, כנראה בפעם
הראשונה.
הבכי התגבר. בלי לשים לב, הוא הניח את ראשו על כתפו של השליח,
מניח לדמעותיו להתערבב בזיעתו. כתפיו רעדו ללא שליטה, נותנות
לעצמן להיתמך על ידי ידיו של המזוקן.
"אל תגיד לי שהבן זונה פיטר אותך".
הוא הרים את הראש וחייך לעברו. הבן זונה הוא מר בינשטוק, מייסד
המשרד והשותף הבכיר. כבעליו של משרד עורכי הדין הגדול במדינה,
שמו של מר בינשטוק היה ידוע לכל העוסקים בתחום. גם שיטות
עבודתו. עומס התיקים ושעות העבודה הלא הגיוניות היו רק חלק קטן
ממדיניות המשרד המבוקש במדינה. תור ארוך של עורכי דין, צעירים
וותיקים, המתין בפתח הדלת בניסיון לצוד כל שבריר של משרה
פנויה.
"לא, הוא לא", לחש בחצי חיוך מעבר לדמעות.
זיכרון יומו הראשון בעבודה עלה בראשו. איך רצה את המשרה. איך
נלחם עליה. נחוץ עורך דין אחד, מועמדים - שניים עשר. ראיונות,
מבחנים, פרוטקציות, מה הוא לא עשה. כשקיבל את הטלפון שהודיע לו
שהוא הנבחר, הוא רץ בדילוגים בכל הרחוב שבו גר, מנופף את ידיו
וצורח לכל הכיוונים, "אני תותח, אני מלך". אח"כ הלך לכיכר
המדינה ובחר חליפה יוקרתית. אביו קנה לו עט ואימו תיק עור.
חתיך, מחויך ומהודר, נכנס בפעם הראשונה בפתח דלת המהגוני.
"ברוך הבא למשרד", אמרה לו הפקידה עם הלק בדלפק הקבלה, אותה
אחת שאפילו לא העיפה לעברו חצי מבט, כשיצא משם היום כדי לא
לחזור.
" בדיוק התפטרתי" הוא אמר, "היית מאמין?"
"וואלה?" הופתע השליח, "מבינשטוק ושות'? בחור אמיץ אתה".
"כן, הא", מלמל.

בשלושת החודשים שקדמו לאותו יום חם על הספסל, הוא התעסק הרבה
במילה אומץ. ניסה להבין אותה, להרגיש אותה. דן בה עם החברים,
המשפחה, עם הפסיכולוגית. ניסה בעיקר לברר אם יש בו את האומץ
הדרוש כדי לעשות מעשה. מעשה אמיץ. התוצאות ידועות, אמר בטיפול.
קודם כל ילכו התנאים. המשכורת השמנה, הנסיעות, הרכב, הכול
ייעלם. אחר כך תתחיל הביקורת ובעקבותיה יבוא התסכול. כבר ראה
בעיני רוחו את החצים מתעופפים לעבר המטרה שעל חזהו. לא עוזבים
משרד כזה, אתה זורק את העתיד שלך, חבל לבזבז את הפוטנציאל.
גאוות המשפחה תיהפך לסומק על הפנים של ההורים, כשהדודה תשאל
באירוע המשפחתי מה הילד עושה בימים אלו.

כשסיים את מילות הסיכום של התיק האחרון, הבין שאין דרך חזרה.
עדיף פרצופה המופתע של הדודה על פני הדיכאון התמידי במראה.
במשך החודש האחרון טיפל בסכסוך על שכירת נכס זניח באזור
התעשייה הישן. לאורך כל אותו זמן, חייו היו כמו מטרונום
מוזיקלי, כשאת תקתוקו המונוטוני מחליפות המילים צד א' וצד ב'.
מצד לצד, מא' לב', מתובע לנתבע, מיום ללילה, מסיגריה לקפה, כך
התנודדה המטוטלת. רעש מקלדת המחשב קיבל קצב ומפעם, כמו יצירה
קלאסית לפסנתר בפרסטו, מלווה אותו לכל מקום שהלך. עם כל לחיצה
על כפתור האנטר לשורה חדשה, הרגיש כאילו קשר העניבה שעל צווארו
מתהדק בעוד סנטימטר, מונע ממנו את אוויר המזגן המשובח שבחדר.
כשסיים להכין את התצהיר המסכם וסגר את הקלסר, פנה אל החלון
שמאחוריו. השעה הייתה שלוש בלילה והאוויר בחוץ עמד לגמרי, רווי
בלחות. לפתע, משב עדין של רוח מלווה בריח הים נכנס אל החדר.
הוא עצם את עיניו וידע. למחרת, עוד לפני הקפה, נכנס אל בינשטוק
עם המכתב.

"את האמת, גבר", קטע השליח את הזיכרון, "אף פעם לא באמת הבנתי
מה אתה עושה שם. תמיד נראית מנותק. כולם שם כאלה פלצנים
וחושבים את עצמם ואתה כאילו היית בעולם משלך. כאילו לא שייך.
נראה לי עשית בשכל שברחת משם. המשרד הזה, זה בית קברות, זה".
הוא נשען אחורה על הספסל, ניגב את העיניים וחייך.
"וחוץ מזה", הוסיף השליח, "עברתי עכשיו ליד הים. אתה לא מבין
מה קורה שם. כל העולם במים.  תראה איזה חום בחוץ. פראייר מי
שעובד עכשיו. עצה שלי, תוריד את החולצה הפלצנית שלך, תעבור
לכפכפים, קח בירה קרה ותלך לחוף. לא תצטער. ותאמין לי הייתי בא
אתך, אבל יש כאלה שעוד לא חותמים אבטלה" קרץ לעברו, תוך כדי
שהוא מרים את חבילת הניירות. "יאללה, אח שלי, ד"ש למדוזות,
תצליח" ונעלם לתוך הבניין.

למשך חמש דקות עוד ישב ללא תזוזה, כאילו שוקל את צעדיו הבאים.
אחר כך פתח את כפתורי החולצה. הוא קם מהספסל והחל לצעוד לכיוון
המכונית. אחרי כעשרים מטר נעמד, התלבט למשך שנייה, הוציא את
העט וזרק אותה לתוך הפח הירוק שברחוב.