היא כתבה שהיא מצטערת, אבל-.
היא כתבה ששום דבר לא יצא מזה חוץ מכאב, ולכן-.
היא כתבה שהיא אוהבת, אבל את עצמה יותר.
היא כתבה שלא תהיה ביננו שום תקשורת נוספת, מ-ע-כ-ש-י-ו.
היא לחצה Send.

יומיים הסתובבתי בהרגשה שהראש שלי גדול מדי, כבד, לוחץ. הלכתי
מתוך חלום, לא זוכר בבירור מה עליי לעשות ולמה, אבל מבצע הכל
כרגיל. עבודה, לימודים, חברים. איכשהו הם מילאו את שני הימים
האלה כך שלא היה לי רגע לעצמי, רגע לחשוב, רגע לקלוט.

וביום חמישי בבוקר התעוררתי בחמישה לשש, ופתאום הבנתי.

אני חופשי.

ביום חמישי, בעשרה לשבע בבוקר, קמתי מהמיטה. זינקתי אל המחשב
(בודק מה שלל הורדות הלילה), פתחתי פלייליסט הולם (ניו-מטאל
פרוגרסיבי יותר ופאנקי), והרגתי 65 משתתפים בUnreal Tournament
אונליין.

ביום חמישי בבוקר, בשמונה שלושים ושתיים, היא התקשרה.

המשך יבוא.