ניצוצות אחרונים של כוכבים נעלמים מעבר לאופק, ואיתם זכרונות
של עולם דועך, עולם על זמן שאול. היום יום מיוחד. היום הוא
יומו האחרון של כדור הארץ. זה כמעט ולא נתפס, שמשהו שהיה פה כל
כך הרבה שנים יכול ככה סתם לדעוך ולהיעלם במשהו טריוויאלי כמו
עשרים וארבע שעות.

ויהי ערב, ויהי בוקר, וזהו. אין יותר. כל דברי ימי האנושות
משחר היותה ועד היום, יחתמו היום, והלילה יהיה הלילה האחרון
שלפני הלילה הנצחי.

כל כך עצוב לחשוב על זה. מיליוני אנשים קמים עכשיו בידיעה שזהו
זה. יש להם יום אחד אחרון לסגור את כל הקצוות, לפתוח את כל
הקשרים, ולהגיד שלום, פעם אחת ולתמיד.

תמיד היו בדיחות על סוף העולם. תמיד היו תרחישים של פאניקה
נוראית - אחרי הכל, אף אחד לא רוצה להיעלם סתם כך. אבל - ככה
זה יצא. ויום אחד פשוט ידענו. פשוט ידענו, חד משמעית, מתי
העולם הזה הולך לסיים את ההקפה האחרונה שלו ולהיעלם כך לפתע,
ברכות אל תוך הערפל. בהתחלה התעלמנו מהתחושה הזו - אבל ככל
שעבר הזמן, התחלפה התחושה בתחושה של מין קבלה שקטה. וברגע
שאימצנו את התובנה הזו, הבנו סוף סוף שאחרית הימים הגיעה.
בימיו האחרונים של העולם, נראה כאילו הזמן עצר מלכת, ובעולם
כולו התאזנו השעונים. מעולם לא הצלחנו לגלות איך ומדוע.

בשעת כתיבת שורות אלה אני מביט אל שמי המזרח, מביט בכתמים של
ורוד מכסים, לאט לאט, את העמק. ההתחלה של הסוף. אני כבר מתחיל
להרגיש את הרכות העוטפת הזו שכולנו ידענו שנתחיל להרגיש.
התחושה המרגיעה הזו רק תתחזק ככל שיעברו השעות. וכאשר השמש
תשקע, נשקע גם אנחנו, כולנו, עטופים בחיבוק השקט והבטוח של
תהום הנשייה.

האור מתחזק, והרוח מלחשת מנגינה שקטה. כל כך שלו כאן.

פס של כתום באופק וניצוץ של אש במרחק. באלפי מקומות שונים
בעולם, אנשים מתעוררים עכשיו ומביטים בשמש הזורחת - ויודעים
שזו הזריחה האחרונה שהם יראו. הם כבר סגרו את הכל, ארזו את
הכל. שקט, שקט. כמעט כמו חלום.

קרניים בודדות של שמש צובעות את העמק בכתום עז. דמעה אחת בודדת
מתגלגלת במורד הלחי וצונחת על המקלדת, מתמוססת לאלף רסיסים
כשהשדה האנטי-סטטי של המחשב הנייד מאדה אותה לפני שהיא חודרת
למעגלים הפנימיים של המחשב. העולם כולו במצב של שקט תעשייתי.
אנשים לא ממהרים לקום. חלקם אפילו ישאר במיטה כל היום. חלקם
יחליטו לבלות את היום עם האנשים היקרים להם. אין מלחמות. אין
ריבים. גבולות ולאומים התמוססו ביום אחד. אחווה כזאת מהמין
האנושי, כל כך יפה וכל כך עצוב.

את הפרידות שלי מהעולם כבר עשיתי לפני חודשים, כשרק הרגשתי
בפעם הראשונה את הסוף. בו ברגע אספתי את עצמי, ארזתי כמה דברים
ויצאתי במסע חובק עולם. פגשתי אנשים שהיו יקרים לי והיו רחוקים
מדי. פגשתי אנשים אחרים, לא פחות מעניינים. לכולם אמרתי שלום
אחרון והגעתי לכאן, אל הבקתה הזו בהרים הרחוקים אשר אין להם שם
על המפה, וכאן, אמרתי אומר לכתוב את הפרקים האחרונים של יומן
המסע שלי. גם הוא יעלם בסוף היום, כמובן, יחד עם כל השאר,
אבל... תקראו לזה ערך רגשי של ערפל בהתהוות.

אני סוגר את המחשב, עוצם את העיניים ונשען אחורה בכיסא הנדנדה,
נותן לשלווה המופלאה הזו לסחוף אותי, שוקע בתוך ערפל לבן של
שיכחה. השמש כבר כמעט עלתה לחלוטין.

שחר אחרון... ופרידה.

היו שלום.