יש מהפכות הנוצרות מטעמים מובנים של רצון לשינוי הסטאטוס
הקיים, ויש מהפכות הנעשות לשמן. אחד המהפכנים הידועים במאה
ה-19 היה לואי אוגוסט בלאנקי (1881-1805). הוא שילם על
האידיאולוגיה שלו בחירותו בכך שהעביר ארבעים שנה מחייו מאחורי
סורג ובריח. במהלך חייו היו שלושה משטרים: מונרכיה ושתי
רפובליקות - הוא התנגד לכולם. בלאנקי לחם תמיד והטיף למהפכה
מתמדת נגד כול המוסדות הפיאודאליים, הדתיים והקפיטליסטיים.
לדידו היה ראוי לחיות בדיקטטורה זמנית לצרכים מהפכניים. תכלית
החירות קידשה את האמצעים לצמצומה.
דוד אוחנה כותב בספרו "חרון האינטלקטואלים" שבלאנקי הפך את
חייו לאגדה. "לשמו נוסף האיזם: בלאנקי היה לבלאנקיזם, כלומר
תרבות פוליטית יעקובינית שמאגדת מהפכנים מסורים בעלי תודעה
עצמית ומסורת חתרנית בכול מחיר, מהפכנים המיטיבים לעשות שימוש
במיתוס ובריטואל בפוליטיקה הצרפתית הרדיקלית. הריגוש המהפכני
נחשב בעיני בלאנקי והבלאנקיסטים לא פחות מהתוכן החברתי
והפוליטי. בהיעדר מצבים מהפכניים דאגו לנצור בלבם את הלפיד
המהפכני באמצעות עיסוק מתמיד במיתוס ובריטואל" (שם עמוד 72).

אנשים וודאי חושבים שיש בזה מן האבסורד, שזה חסר טעם, וונדליזם
לשמו (המהפכות היו מהפכות אלימות ועקובות מדם) - להילחם רק לשם
מלחמה, לשנות לשם שינוי, לזעוק לשם זעקה. אני רואה בזה מתן טעם
לחיים. פרופסור ליבוביץ אמר מספר פעמים שהמומנטים האדירים
ביותר של האנושות היו מלחמות האזרחים או המהפכות שנעשו למען
שינוי המצב הקיים.
דור שאין התרחשות גדולה בזמנו הוא דור שנמחה מזיכרון ההיסטוריה
האנושית, שנותיו יוצאות לבטלה. באחד מהנאומים שלו אומר טיילר
דירדן - הגיבור של 'מועדון קרב' - שאנו דור בלי מלחמה, בלי
שואות ובלי ערך! הוא יוצר לעצמו ולחייו את הטעם בפרוייקט ההרס
שלו. יש טעם במתן טעם מסוג זה.

על הפסוק "עד אשר לא-יבאו ימי הרעה, והגיעו שנים אשר תאמר
אין-לי בהם חפץ" (קהלת יב) אומרת הגמרא: 'לא יבואו ימי הרעה',
אלו ימי הזקנה, 'והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ', אלו
ימי המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה". ימות המשיח מתוארים
כמצב אוטופי בו אין כבר למען מה להילחם. גר זאב עם כבש ונמר
רובץ עם גדי. יש שלום עולמי, אין רעב, איש תחת גפנו ותחת
תאנתו, אין זכויות ואין חובות. דווקא על ימים אלו אומרת הגמרא
שאין בהם חפץ. טעם החיים ניתן בשאיפה למצב האידיאלי, ולא במצב
הזה בעצמו.