והיא עמדה שם, שמה את משקפי השמש כדי להסתיר את העיניים
הבוכיות שלה, אותה ההרגשה שהרגשנו כולנו כשגנתון המחנך דיבר על
יוני ז"ל, ואני 5 מטר ממנה מתלבט אם לגשת או לא. ומה אם היא לא
תבין אותי נכון? ורק תתעצבן בדיוק עכשיו? ואולי בכול זאת מי
יודע אולי היא באמת צריכה איזו כתף חמה לבכות עליה? להניח את
הראש על מישהו שיתמוך בה.

אני מחליט ללכת אליה
"היי את בסדר? אם את רוצה להיות לבד ושאלך זה בסדר"
"לא זה בסדר, לא תזיק לי איזו כתף תומכת עכשיו, אני מתגעגעת
אליו כל כך"
"אני יודע. כולנו שיר, כולנו, אתם הייתם ידידים קרובים - זה
עוד יותר קשה. זה בסדר, את יודעת, לבכות. כולנו בוכים בפנים או
בחוץ"
אני שונאת את זה כל כך ומה אם פגעתי בו ולא אמרתי סליחה ומה אם
פספסתי את רגעי האושר והשמחה שלו ועכשיו לא אוכל להחזיר אחורה
את הדברים ולא כול לתקן"
"כולנו ככה, בואי עזבי עכשיו. תשעני עליי, יהיה בסדר"
"איך אוכל לסלוח לעצמי אם פגעתי בו ולא אמרתי סליחה מעולם?"
"שיר הוא סולח לך גם מלמעלה, אני בטוח שהוא משקיף עלינו עכשיו
וגאה בחברים בבית ספר במשפחה שארגנו לו את כל זה בואי נשב נרגע
קצת"
"תודה גיא, באמת תודה על התמיכה עכשיו"
"עזבי שיר מה שהיה היה הכול מאחורינו, עכשיו יוני הוא מה
שחשוב. אני ממליץ לך לכתוב לעצמך לזכרו מה שאת מרגישה זה עוזר
להעביר את הכאב את השכול שלנו"
וכך נפרדנו כידידים - שומרים על קשר, מידי פעם נפגשים באירועים
לזכרו של יוני ז"ל