אומרים שהחתך הראשון הוא העמוק ביותר. אתה עומד מול נקודת
השבירה. רואה את הסדק מתרחב. מבין שזו אשמתך בלבד. יכולת
למנוע, ולא עצרת. יכול לצעוק, אבל שתקת. וזה כואב, כי זה הדבר
שהכי רצית בעולם. מול נקודת שבירה, ממש מול הפצע. לעמוד ולצפות
באמונה שלך קורסת מולך. לדעת שהרחקת לכת, שדחפת יותר מדי, חזק
מדי. יכול לעצור, יכולת לעזור. אבל במקום זה עמדת וצפית בו
קורס. למרות שעמוק בפנים עוד יש אמונה. יש עוד חלקיק קטן מלא
תקווה. אבל התקווה חבוייה כל כך עמוק שאתה רק רגיל למראות של
דמעות. עיניים מיואשות, נפשות מצולקות. ואתה יודע שבשביל אחרים
זו נקודת השבירה בה הם שוקלים האם זה משתלם להם בכלל. ובאותו
רגע היית רוצה לרוץ ולצעוק, להוכיח כמה אתה יכול לתת, להגיד
כמה היית רוצה...
אבל אתה עומד אילם. מאובן ממש, לנוכח השבירה. לא יכולת להגיד
שלא ציפית, שלא ראית את זה בא. אבל עמוק בפנים עוד קיווית,
חשבת שאולי יש בעולם הזה מישהו שמסוגל למלא את הציפיה. ואז
נקודת השבירה חולפת, והם נשארים לידך, תומכים ממש כמו בהתחלה
ואתה לא מבין למה. מודע לעובדה הקשה שהשבירה אכן קרתה. הם פשוט
בשלבי הכחשה. הם יפגעו עוד יותר. הם יעזבו בסוף. התסריט הידוע.
אבל אתה נשאר יציב, סטטי, קבוע. מקובע לאטימות מוחלטת שלא רבים
מצליחים לפרוץ. מקובע לדרך חיים כואבת שלא מוציאה את החתכים
מהראש. מקווה לאהבה, אמינות. כן, אמונה. אבל כשהכל קורס סביבך,
אתה מודע לחולשה. אתה במרחק נגיעה, אתה אפילו לא מנסה להרים את
היד כדי להצילה. אתה מיואש מראש, מוותר מלכתחילה. אולי בסוף
מישהו יצליח לחדור אלייך פנימה. אבל אתה תתכחש עד רגע מותך.
אתה תעמוד יציב בפנים חסרי הבעה. הרי הם יעזבו בסוף, כולם
עוזבים. אז אתה מרחיק את כולם, וננעל בפנים.