היא אמרה שתמיד תלבש אדום.
גם עכשיו כל יום לגן, וגם כשתגדל לכיתה א'. היא אפילו הצהירה
שתתחתן בשמלה אדומה.
"אדום זה כמו דם" הסבירה כששאלתי מה יפה בצבע הנועז, ואני כמו
בכל פעם שענתה כך, התמלאתי בדאגה שזו הקונוטציה שעולה בראשה.
"זה גם כמו פרח יפה או אבטיח בקיץ" אמרתי בניסיון לשכנע "כן,
אבל זה יותר כמו דם", ענתה.
מדוע עולות בראש ילדה כה עדינה ותמימה מחשבות כה אלימות? איפה
פגשה בצבע הדם שגורם לה לא להסס במילותיה?
היא גרבה זוג גרבים אדומות עד ברכיה הקטנטנות ולבשה שמלה אדומה
קצרצרה. לראשה סרט אדום ועליו רקום פרח אדום וקטן.
כשעקבתי אחריה כל בוקר בזמן שהתלבשה, סימנתי בזכרוני את פרטי
הלבוש האהובים עליה, ושחזרתי אותם בראשי כשהייתי בחנות בגדי
ילדים.
שיחזרתי פריט אחר פריט וחיפשתי אחריהם בחנות, רק שהפעם בצבע
ורוד.
רכשתי מלתחה שלמה ופיזרתי אותה בין מדפי ארונה.
למחרת הם היו ארוזים בחדרי, בשקית אדומה. היא מסרבת להכיר בהם
כפריטי לבושה.
חייגתי אליו לאחר המלצות. אולי להבין מה עובר בראש בתי.
אולי זו הפרעה כזו או אחרת. שמו היה ד"ר שני. גם הוא בדרך זו
או אחרת שותף לפשעי ביתי.
הוא זימן אותנו לפגישה. הגענו לחדרו לאחר כשעה, ישובות שתינו
במתיחות.
כולי לבושת ורוד, והיא בשלה במדים אדומים, מביטות סביבנו בחדר
הטיפולים שלפנינו מונחת ספת טיפולים מפרווה אדומה לכל ילד
שמגיע לטיפול, ועל שולחנו של הד"ר שתי כוסות אדומות.
השטיח שלרגלינו היה ורוד.
ד"ר שני פתח בשיחה ולאחר שגילה מצידה כזו עקשנות, החליט שאולי
ניתן לטפל בכזו התמכרות, בכפייה.
הוא הורה לי לפנות את כל פריטיה האדומים ולתת לה להבין שישנם
עוד גוונים. לקנות לבית פריטים יפים בצבעים שונים שימשכו את
תשומת ליבה.
כך עשיתי עוד באותו לילה בעבודה חרישית ונמרצת, העלמתי כל שריד
וקשר לצבע האיום.
מוילונות במקלחת ועד לבובה קטנטנה, לא השארתי שום ראייה.
 למחרת היא יצאה חיוורת פנים מחדרה והכריזה שהיא בצום מעתה,
ועל כל גופה הפעם מונחים בשלווה, בגדים בהירים, מלבושים
לבנים.
ארבעה ימים שלמים, קשוחה ומלאת משמעת, ודבר לא חדר את פיה.
לאחר ימים אלו שליבי שלם ונינוח שהאדום עזב את חיינו, נכנסתי
לחדרה והיא שכבה במיטתה.
התקרבתי וראיתי את בתי שלי, בעיניים עצומות, וגופה לבוש לבן
וחסר נשימה, ופתק מונח ליד ראשה.
"אני לבושה לבן, כי לקחת לי את האדום, אין דם בעורקיי".
סיימתי לקרוא, והבטתי על רגלי, מרוצה מגרביי הורודות החדשות.