לצ.

1
הן כל ימינו יד ביד הילכנו
בארץ מפותלת נתיבים.
במצוקותינו זה על זו נסמכנו
כשני עצים וגזעיהם שלובים.

לי צרי גלעד היית עת קדחתי,
שלפת מלבי קוצי יאוש.
אני לך כמגדלור זרחתי
והזהרתיך מפני פח יקוש.

עכשיו היא יקרה לך ממני;
נכלמת נוכח עוז אהבתכם
אשיר בקול יחיד שירת חיי,

אפול ואין שני להקימני,
ואין לגעגוע מנחם
ימחה דמעות בדידות מלחיי.

2
לאשת סוד קבועה אותי הפכת,
תחלוק איתי רעה וגם טובה.
בלא כחד, גלויות, מולי שטחת
רגשי לבב והלך מחשבה.

עיניך זהרו עת לי תינית
כיצד יד הגורל חיברה שניכם.
אחד אחד, עד לתומם, מנית
נפלאותיה של אהבתכם.

אני כמו דרת רחוב הנני,
אשקיף לבית דרך חלונו
ואח אראה, שופע חום ואור;

אך זה אורו אינו מחממני,
כמו לועג לרש ביגונו,
ובעמדי בחוץ ארעד מקור.

3
היכן אתה? דומה כי כבר שכחת,
מאז חודשה כקדם בריאותך,
איך כאשר חלית וקדחת
ברחמים סעדתי אותך.

באין יד של חבר אותי תומכת
חליתי ואוטל על מיטתי.
ובעת לך, רעי, אני נצרכת,
אוזניך אטומות לקריאתי.

אחדל, אפוא, מגעגועי אליך,
את העבר אותיר מאחורי,
מלוח לבבי אמחה דמותך;

אך אם תשוב עוד, רק מבט עיניך
יפיל באפס-יד כל ביצורי,
כי לא חדלתי מאהוב אותך.