"ביפ ביפ ביפ ביפ ביפ!" צורח השעון המעורר. כל ביפ מכפיל את
קודמו בעוצמה עד קבלת תשומת הלב. בדרך כלל הוא נוהג לברך את
הבוקר החדש בקללה חרישית, אבל היום הוא יום מיוחד. הידיים
מתעוררות ראשונות. הימנית לוחצת בעדינות על הכפתור בקודקוד
השעון, בעוד השמאלית משילה את השמיכה. הוא מזדקף עד כדי כיפוף
מינימלי, וצועד אל עבר חדר המקלחת. החדר קטן ומעט מחניק, אך
מסודר. כל תכשיר יודע את מקומו. הרגליים מתפקדות ומעמידות אותו
תחת מים זורמים ואל מול המראה הקטנה. עשר תנועות סבון מאומנות
חושפות גוף נקי ומצוחצח. עשרים תנועות סכין מדויקות חושפות עור
נטול זיפים. שלושים תנועות מברשת חושפות פה נטול אבנית. המגבת.
ספריי בבית השחי.
הוא חוזר אל החדר החשוך ומדליק את האור. החדר חולק את מרצפותיו
עם מיטת נוער זקנה, שולחן עבודה ישן וארון בגדים עקום תוצרת
איקאה. הידיים, עירניות ומפוקסות, מסדרות את המיטה בדקדוק. המח
מעבד נתונים במהירות אלימה בעוד הידיים מלבישות, רוכסות,
מכפתרות, מהדקות, גורבות ושורכות. המראה מדווחת על הופעה רהוטה
וראויה, קמט נוסף ושערה לבנה.

הוא משליך גלגלי הצלה קטנים ופריכים לים החלב הלבן. כף ברזל
תוחבת תריסר ויטמנים וברזל אל תוך מערכת העיכול. רגליו נחות
תחת שולחן אוכל קטן. המלח והפלפל ניצבים בפינה, בסמוך למטליות
הידיים. בפינה הנגדית עומד כן הסכו"ם מיושר אל הקיר. ארבעה
סכינים, ארבעה מזלגות, ארבע כפות וארבע כפיות תלויים באדום
משני צידיו של המתקן. מבריקים מבעד לשריטות. המח עוד עסוק בזמן
שהידיים מפשילות, מסבנות, שוטפות ושמות קערה וכף לייבוש. הוא
מחשב התנועות הנדרשות, אחר כך שולף את תיק העור ממיקומו הקבוע
תחת המיטה ותולה אותו על כתפו. המשקל גורם לדקירה בגב התחתון.
האור מסתנן דרך התריסים. מחשבות על החום הצפוי בחוץ מפתות אגלי
זיעה לחצות את עורו.

בימי שני הנסיעה למשרד אורכת אחת עשרה דקות. המזגן מסרב לתפקד
ומצליח להסיט את דעתו לרגע. רק לרגע. רמזור אדום. המכוניות
שמולו פונות שמאלה. הן מפסיקות. התנועה המאונכת זורמת, עוד רגע
תפסיק. היא מפסיקה. הוא נוסע. הוא עוקף את העומס הצפוי בצומת
גלמין דרך שדרות מנדלסון. נפנוף לשומר בחניון. מינוס אחת,
מינוס שתיים, מינוס שלוש, חנייה. מעלית. הוא בוהה במספר
האלקטרוני. מינוס שלוש, מינוס שתיים, מינוס אחת, לובי, אחת,
שתיים, שלוש. "פינג!" קוראת המעלית. הדלתות נפתחות. פרצופים
מוכרים עוטים הבעות מוכרות.  
"ביפ, ביביפ!" קוראת הקופסא בצמוד לדלת הכניסה למשרד. הוא משיב
את הכרטיס הכניסה המגנטי לכיסו ומושך בדלת הזכוכית הגדולה.
מצלמת האבטחה מספר אחת מזהה צל של אדם צועד אל תוך יום עבודה
X. ברכת ה"בוקר טוב!" של פקידת הקבלה נתקלת בפנים קפואות. פנים
שמעולם לא אכזבו - לפחות עד היום. היא פוטרת את חוסר הנימוס
ב"עבר עליו בטח לילה קשה" וממשיכה לתעד את שעת כניסתו על הדף
הלבן. הוא חולף במסדרון כמו רוח קפואה. נכנס ויוצא מהתודעה של
אותם הפרצופים המוכרים.
"ביפ, ביביפ!" צורחת קופסא נוספת. דלת נפתחת. משקל התיק מכביד
על כתפו. גב תחתון כואב. רחש הקפיטריה מתגנב לאוזנו. כותרות
עיתון חולפות מצד לצד ככדור פינג פונג. פיגועים, תוצאות ספורט,
מעשי אונס ורכילויות נחבטים חזרה קטלניים ומסובבים. הוא מניח
את התיק על רצפת הפרקט הדהויה והמוכרת. התיק מציית וחושף סוף
בלתי נמנע.
הוא צועד אל תוך הקפיטריה. חיוך רציני על פניו. אצבע נלחצת בלי
מחשבה מיותרת. פין נמתח ומזדקר. פין נוקר פיקה. אבק שריפה
ניצת. הגזים שנוצרו מחפשים מפלט. באין ברירה הם משחררים את
הקליע לדרכו. הוא מסתובב דרך לוע הרובה במהירות אדירה, אש
נפלטת ביציאה. הוא חולף דרך מצח חרוש קמטי השתהות, חלקי מח
נפלטים ביציאה, חולף דרך זכוכית עבה, שברי זכוכית עפים לכל
עבר, ומסיים את דרכו בתוך אדמת עציץ הממוקם במרפסת.
צרחות מחרישות אזניים. שולחנות הקפיטריה נהפכים לשמש כאמצעי
הגנה. קליע נוסף נפלט לאוויר העולם, חולף דרך פלטת עץ, שבבים
נפלטים ביציאה. חולף דרך עין מזוגגת מפחד, שברי גולגולת נפלטים
ביציאה ומסיים את דרכו בקיר בטון.
מצלמת האבטחה מספר שמונה מציירת תמונה הזויה ופסטורלית. מעין
ריקוד אילם ומתואם. השחור, הלבן ומה שביניהם מנטרלים את האימה.
הדם על הכסאות והרצפה נראה אפור כהה ומשעמם. דרך המצלמה הקליק
האחרון של הרובה לא נשמע.

"קליק!" קורא הרובה ונשמט מידו. החיוך הרציני מתרחב מעט. ממש
מעט. משהו קשה נחבט בראשו. הוא נופל. חבטה נוספת עוקבת ועוד
אחת. הוא לא מרגיש דבר. מחשבות אחרונות של הקלה נוזלות דרך
החור שנוצר בראשו לרצפה, נספגות בסדקים בין רצועות הפרקט.
תמונת האבטחה מגלה שמונה אנשים שוכבים על הרצפה. כתמים בצבע
אפור כהה מתרחבים ומשתלטים על המסך. שקט משעמם.

"ביפ, ביביפ!" צורחת הקופסא בצמוד לדלת הכניסה למשרד.
"בוקר טוב!" מברכת פקידת הקבלה.
"בוקר טוב..." הוא יורה לכיוונה בסלידה.
מצלמת האבטחה מספר אחת מזהה צל של אדם נבלע בלוע המשרד. הפקידה
מסמנת 7:56 על הדף הלבן.
יום אחד יהיה לו אומץ. והיום הזה קרב.

9/7/2005