[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יפתח חוצב
/
תחת עין תחת

מי היה מאמין ששריר כה זניח, כה שולי ואפלולי, ייהפך לחשוב
מבין שרירי האדם כולם. אבל בזה לא יכולתי להביט באותה הצורה,
פשוט לא יכולתי. צפיתי באותו ישבן מעוצב צועד את דרכו בין
אורות הפנסים, שפיזרו כתמים של יום ברחוב החשוך. ראיתי איך הם
בוהים בו. המכנסונים הצמודים אפשרו להם לצפות בעכוז המעוצב
עושה את דרכו ליעד לא ידוע, מהפנט כמו אותו חלילן קסום. עשרות
זוגות עיניים חטטניות ליוו אותו כבמעשה כשפים, בעודו נמתח
ונרפה, יוצר את אותם הקווים הנפלאים. אותם קווים נהדרים, קפלי
השריר המעוצב, גובלים כל לחמנייה בדקדוק. צעד אחד הקו בשמאל,
שני בימין.

אותו הישבן היה ממוקם במרכזה של גלית טאוב, בתם של השכנים. הוא
חיבר בין רגליים חטובות, שדילגו בין שלוליות וסדקים, לבין
טורסו מופתי, מכוסה במעט בד. בשולי פלג גופה העליון התנפנפו
זוג ידיים דקיקות, מעוטרות במספר צמידים מוזהבים, נעות לפי
הקצב שהכתיב החצי התחתון. ומעל הכול התנוסס לו קודקוד בלונדיני
גולש והתנופף עם הרוח. השתדלתי לעמוד בקצב הליכתה. היא הייתה
מלאת מרץ באותו ערב, אולי הייתה שמחה. שמרתי על מרחק נאות. היא
לא צריכה לדעת שאני שם. מולי חלף שאול מדירה 12. הוא בטח רצה
לדבר על מה עושים עם המדרגות השבורות. נמנעתי מליצור קשר עין.
זה לא הזמן לוועד בית. לא עכשיו.
איך היא התלבשה בקור שכזה, זה פשוט נורא. אצלם, ההופעה היא מעל
הכול. אני רואה אותה ואת חברותיה רועדות מקור בכל יום שישי,
מחכות בשולי הכביש לבחור שיאסוף אותן אל רחבת הריקודים
העכשווית. הן יפות ומוכנות לסבול בשביל להוכיח זאת. אילו הייתה
לי בת, לעולם לא הייתי נותן לה לצאת ככה מהבית, בטוח שלא
בחורף. האמת, שאני מכיר את מר וגברת טאוב. הם דווקא אנשים
נחמדים, למרות שיש להם הרגל מגונה להרוג עציצים. החודש היה זה
העציץ הרביעי שנזרק, והם מתעקשים להביא חדש. די אכזרי וחסר
אחריות, אם תשאלו אותי. אני כבר הערתי לדליה פעם אחת, והיא
הודתה שהיא מפוזרת ושחגי בכלל לא מודע לקיומם. מאז לא אמרתי
מילה. אני לא מתכוון להשקות אותו יותר, תודה רבה.
גלית חלפה מעבר לפינה. היה לי קשה לעקוב אחריה, התקשיתי לזוז
עם כל שכבות הבגדים שעליי. בחורף אני נוהג ללבוש גטקס ומעיל
שחור, מלא בנוצות אווז, שקניתי בניו-יורק. שם הם יודעים מה זה
קור. אבל טוסיק כמו של גלי גם באמריקה לא ראיתי, ושם יש בנות
יפות. ממש מושלם. טוסיקים כאלה צריך להחביא טוב-טוב, כמו
יהלומים בכספת. להסתובב אתו ככה זה פשוט חוסר אחריות. היא
מכריחה אותי לרדוף אחריה ברחובות, לדאוג לה כמו שומר ראש. הנה,
היא מדברת בטלפון וצוחקת. אני אוהב שהיא צוחקת, זה נשמע כמו
שיר אהבה באיטלקית. או בצרפתית.
אני לא אשכח את הפעם הראשונה שראיתי אותה. היא הייתה אז ילדה.
זה היה ביום שמשפחת טאוב עברו לבניין שלי. הטנדר של חגי חנה
בחוץ והפריע לכולם לעבור, אבל הבנתי שהם עוברים דירה אז לא
אמרתי כלום. בדיוק יצאתי לשלם חשבונות בדואר, כשחגי וחבר שלו
ניסו להעביר ספה בדלת. חיכיתי בנימוס שיעברו (אולי אפילו
החזקתי בשבילם את הדלת), כשרגליה הקטנות יצאו מהמכונית ונגעו
במדרכה. אני יודע שאומרים שדוד של מיכאלנג'לו הוא כליל השלמות,
אבל מבחינתי, ברגע שראיתי את גלית הקטנה פוסעת לראשונה בשביל
הכניסה לבניין, מחזיקה בדובי המרוט שלה, ידעתי שזו שטות. היא
הביטה בי בעיניה הגדולות, ואני הבטתי בה בחזרה. הרגשתי כאילו
פיוז היופי קופץ לי בראש. עומס יתר. ומאז לא הפסקתי לחפש אותה.
במדרגות, במעלית, בחצר, ברחוב. כל פניה שהייתי חולף חיפשתי את
גלי שלי. חוץ מ"שלום", "להתראות", ושאר נימוסין, לא החלפנו
מילה לעולם. הכי קרוב שהגענו היה כשהיא ליטפה את החתול שלי,
מילקי, כשחזרתי איתו מהווטרינר. היא לא אמרה לי מילה, רק
חייכה, אבל זה היה מספיק. מלאכית שלי. היא לא יודעת שאני מעריץ
את האדמה שעליה היא דורכת, אין לה מושג.
היא עצרה בקיוסק, מביטה לצדדים לוודא שאין איש שרואה, ורכשה
קופסת סיגריות, מרלבורו לייטס נדמה לי. וואו, כמה זמן עבר. זה
הגיל שבו הן מתחילות לעשן, מנסות להתחבב על הבנים. היה לי חבל
על גליתי שלי, איך היא פוגעת בגופה השברירי. היא יצאה לצדו של
הכביש, הניחה את ישבנה על עמוד בטון מלוכלך ועבה והציתה
סיגריה. איך שאפה בעדינות את העשן אל ריאותיה, שפתותיה
המשורטטות מקיפות את הטבעת הזהובה בקצה הפילטר. אני עמדתי מצדו
השני של הכביש, נשען על עמוד הרמזור הקפוא, בחושך, מוסתר על
ידי צמד פחים ירקרקים. אסור לה ללכת לבדה במקומות מפוקפקים
שכאלה. אני נשארתי שם כהרגלי, שומר שלא יאונה לה כל רע, בוהה
בילדה היפה שלי, איך היא משחקת עם רגליה, בשיערה, בי.
ואז הוא הגיע. הופיע מתוך הסמטה כזאב. טיפוס מלוכלך. גם הוא
נשבה בקסמה, הגוף והמבט כחידה שאין לה פתרון. כה תמימה הייתה
עוד, לא מודעת להיותה טרף, לא מבינה. הוא ביקש סיגריה, אבל אני
ידעתי מה חולף בראשו. איך הוא חושק בכולה, רעב אליה, משתוקק
לדחוף את הזין המטונף שלו בגלי שלי. ראיתי בעיניים שלו הכול.
המשכתי לעקוב דרוך אחר המתרחש. הוא ביקש אש, ונשאר לעמוד לצדה.
הוא לא יכול להיות מבוגר ממנה בהרבה, אולי שנתיים-שלוש. הוא
שאל והיא ענתה. לא יכולתי לשמוע את שיחתם בשל המרחק והמכוניות
החולפות. היא הייתה נבוכה, מנסה לשחק עצמה מתעניינת. לא יכולתי
לעמוד מנגד, הוא עמד לפגוע בגליתי שלי. ראיתי איך היא משפילה
מבט, בוהה באספלט המזוהם, מנסה להעביר את הזמן עד יעבור זעם.
והוא בשלו, מציק לה, חוקר. חשתי איך אגרופיי מתקשים, הדם מפמפם
במצחי. ואז הזאב החולה הזה, האפס החרמן הזה, הרים את ידו
המטונפת והעביר אותה בשיערה, בשיער של הקטנה שלי. ראיתי איך
היא מנסה להימנע ממגעו, צווארה מתכווץ ופוזל לצד הנגדי. והוא
המשיך בשלו, נוגע בה כאילו רכושו, מלטף, צובט, נובר. היא צחקה
במבוכה, אבל אני ראיתי איך בפנים היא צורחת לעזרה. לא ידעתי
שנשאר בי עוד כוח שכזה. בין רגע מצאתי עצמי רוכן מעליו, חובט
את ראשו במדרכה. בן זונה חרא קטן! מי אתה חושב שאתה, זבל חרא
מושתן! אתה לא תעז לגעת בה, אתה שומע אותי, יא אפס! וגליתוש
שלי צרחה וצרחה וצרחה. היא לא הבינה שאני עושה זאת למענה. אני
מגן על התמימות שלה, נותן לה עוד כמה ימים של צחקוקים עם
חברות, דילוגים בין שלוליות, ימים של טוהר, לפני שתהפוך לכלבה
כמו כל השאר! אני לא אעמוד בצד ואתן למלאכית שלי להידרדר למשחק
המטופש הזה, משחק של איפור וצביעות. אני לא אתן לאף אחד
להתייחס אליה כמו חפץ ולזיין אותה כמו חפץ. לא גליתי שלי!!! את
יותר טובה. יש לך עיניים גדולות ונשמה כמו לברבור. מגיע לך גבר
שיפנק אותך כמו נסיכה ויהיה מנומס ויכסה אותך כשקר ובורחות לך
הרגליים מהשמיכה וייקח אותך לחופשות בפריז וימזוג לך יין ויכין
לך תה כשאת חולה ויעבוד קשה, שלא יחסר לך כלום ותוכלי לקנות
שמפו עם ריח של דשא טרי ויגן עליך ויאהב אותך בלי שמץ של זימה
רק נקי נקי נקי ולא יסתכל לך על הטוסיק שלך ויחשוב על מה שאסור
לחשוב על גליתי שלי, את צריכה יותר מגיע לך יותר, מגיע לך.



ומאז אני פה. כשהשוטרים הגיעו כבר לא נשאר לי כוח. הם הביאו לי
כמה בעיטות עד ששחררתי וכבלו אותי באזיקים. גלית לא הפסיקה
לבכות ולצרוח. זה קשה, אבל בסוף היא תבין. בעצם זה לא משנה אם
תבין או לא, אני הצלתי אותה, אז זה לא עקרוני מה היא חושבת.
וגם השמוק הזה שניסה לזיין אותה, גם הוא לא עקרוני, ולא מעניין
אותי שיש לו הורים ואחים, הם היו צריכים לחנך אותו טוב יותר.
עכשיו כל מה שאני רוצה זה שישיגו לי תמונה של הנסיכה שלי,
שאוכל לתלות על הקיר על יד המיטה. ככה אזכור בשביל מה הגעתי
לכאן, ולמה זה היה שווה. אני רוצה לזכור אותה כמו שהיא היום,
כי כשאני אצא מכאן היא כבר תהיה עמוק במשחק. עם שחור בעיניים
וריח של מאפרה ומבט של רוע. אם זה היה תלוי בי היא צריכה
להישאר כך לנצח, כמו בתוך התמונה, נקייה ויפה. נראה אם יתנו לי
חופש עוד כמה שנים. אני אחפש אחר היפה שלי. כל כך יפה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
רק שרום לא יביא
שלון...




ארגנטינאית
מבריקה במנוסה


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/5/07 1:06
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יפתח חוצב

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה