כשהכרנו זה היה במקרה, מסוג הדברים האלה שאתה לא מתכנן, ובגלל
זה אתה יודע שיהיו מושלמים.
כל הסיכויים היו נגדנו, גרים בערים שונות, אנשים שונים מאוד,
אבל מהר מאוד ידעתי שלא משנה מה יקרה,  אני אתן הכול כדי למשוך
את זה עוד קצת.
זו הייתה התקופה הכי מלאה שהייתה לי, אלו היו שנתיים וכמה
חודשים שהותירו בי חותם לכל החיים.
תבינו, הייתי בנאדם די סגור ואפאטי, לא ממש היה לי קל להרגיש
דברים ולרוב העדפתי לחסום אותם, עד שהיא באה והראתה לי שאפשר
גם אחרת. תוך שלושה חודשים כבר ידעתי שאני אוהב אותה יותר ממה
שהאמנתי שאני יכול לאהוב, אחרי חצי שנה כבר הצעתי שנעבור לגור
ביחד, זה לא התאפשר, אבל ידעתי שיהיה בסדר, שנתגבר על זה. לא
עבר יום בו לא דמיינתי איך זה יהיה לחזור הביתה מהעבודה ולמצוא
אותה שם, איך זה להתעורר לידה כל בוקר, לראות את החיוך המתוק
שלה מרוח על הכרית, לשמוע את הקולות הקטנים שהיא עושה כשאני
מתעורר לפניה, ולדעת.
לדעת שזה בסדר לכאוב, שזה בסדר להרגיש, כי יש עם מי לחלוק את
זה, כי יש בנאדם שמבין ואכפת לו.
אנשים מסביב שאלו איך אנחנו עושים את זה , איך מתמודדים עם
חברה שגרה 150ק"מ ממך, איך חיים עם כל הנסיעות והאמת, זה לא
הזיז לי. אף פעם לא ראיתי את הנסיעות אליה כמשהו בעייתי, כי
היא הייתה בסופן. גם אם הייתי נוסע שעתיים הלוך ומגיע אליה
מאוחר בלילה, כשביום למחרת הייתי צריך לצאת ב-6 כדי להגיע ליום
עבודה שמסתיים ב-8, זה אף פעם לא נראה לי בעיה, כי האנרגיות
שהיו ממלאות אותי אחרי כל ביקור כזה היו שוות הכול.
היא הייתה שווה את זה.
אהבתי אותה.
אני אוהב אותה.
תמיד אוהב אותה. את הפרצוף העצוב שלה כשהיא מאוכזבת, את השמחה
הילדותית, הטהורה שניסכה לה על כל הפנים מדברים קטנים, מלראות
את הים דרך חלון הרכב, מבועות סבון וממני.
הזמן המשיך לעבור ואני המשכתי לאהוב אפילו יותר. זה לא שלא היו
קשיים ובעיות, אבל הכול נראה כל כך שולי. באיזשהו שלב היא
התחילה לשאול את השאלות של כולם. לא הבנתי איך היא יכולה, לא
הבנתי איך שאלות כמו "מה נעשה עם המרחק?" או משפטים כמו "אני
לא יכולה ככה יותר" יכולים להגיע ממנה. חיפשתי כל דרך אפשרית
לגשר על המרחק אבל לא היה שום פתרון מעשי שמצאנו. עם הזמן גם
התחלתי לחשוב שהיא מוכנה רק לפתרונות שלא דורשים ממנה להקריב.
היום אני יודע שטעיתי אבל אז...
הנושא הזה נעמד בינינו כמו גל עצום שמאיים להטביע אחד מאיתנו,
הקשר שהיה בינינו החל להיסדק, "אתה לא מדבר אתי כבר","אתה לא
משקיע בנו יותר". המשפטים האלו חתכו בי, צרבו כמו סכין מלובן
שננעץ שוב ושוב, אבל לא יכולתי להגיד לה כלום, לא הצלחתי להביא
את עצמי להגיד לה משהו על זה, כי הייתי צריך להיות חזק בשבילה,
כי לה היה מספיק קשה גם בלי התלונות שלי. או שאולי זה לא רק
זה, אולי פשוט לא הבנתי לאן זה מוביל.
ואז הגיעה השיחה. אני לא יכול לשכוח אותה ,אני לא יכול לזכור
אותה, רק את המשפט. אפילו כתבתי אותו שוב ושוב ושוב, רק כדי
לנסות להבין מה קרה בינינו, איך זה נגמר.
היא אמרה שהיא לא מסוגלת ככה יותר, שאם אנחנו לא מצליחים לתקן
את הבעיות אנחנו צריכים להיפרד. הבעיה הייתה שאז גם לא ממש
הבנו מה הבעיות. כמו כל חמור טיפוסי נכנסתי למגננה, התחלתי
לחפש מה מפריע לי בקשר, וכמו שאתם יודעים, כשמחפשים משהו מספיק
אז מוצאים אותו. כל אותם דברים שאף פעם לא הפריעו לי צצו ועלו,
והדבר היחיד שהיה בעייתי נקבר עמוק, כי את זה לא יכולתי להגיד
לה. וככה זה נגמר. נפרדנו, אני עדיין שומע את הבכי שלה בחלומות
ואני נקרע מבפנים.
איך יכולתי להכאיב כל כך לבחורה היחידה שאי פעם הייתה לה
משמעות, לבחורה שנשבעתי לעצמי שאני אעשה הכול כדי שהיא לא
תיפגע אף פעם, מאף אחד. והסיבה שלא דיברנו? היה לי רע בעבודה
ורע עם כל השאר וטוב אתה, ולא יכולתי לדבר מכל האיכסה. מטומטם
נכון?

היא נהגה לכעוס עלי שאני לא מסכים לתכנן דברים אף פעם, היא לא
הבינה שאני לא מספר לה על תוכניות פשוט כי אני מפחד שאם הם לא
יתממשו היא תתאכזב, ואני לא מוכן לאכזב אותה. הייתי מוכן לעשות
כל דבר בעולם רק כדי שהחיוך התמים הזה, המבע מלא האושר, לא ירד
לה מהפנים לעולם.
ופגעתי בה, והיום היא לא שלי.
אני משתדל כל הזמן לבחור בחירות שקולות, כדי לא להתחרט על
דברים, כדי שגם אם טעיתי, לא תהיה לי סיבה להסתכל אחורה ולהגיד
שהייתי צריך לעשות אחרת, אבל זו טעות שלעולם אשלם עליה. זו
בחירה שאצטער עליה כל חיי.
היום אני אוהב אותה מרחוק, ומקווה שיש מישהו אחר ששומר עליה.
אני יודע שזה נשמע רע, הרי היא מסוגלת לשמור על עצמה, אבל
הייתי רוצה לחשוב שהיא לא תצטרך להתמודד עם הרוע והסבל של
העולם, שמישהו יסיט את זה ממנה כדי שתמיד היא תחייך, כדי
שתמשיך לצחוק למראה בועות סבון מנצנצות במיליון צבעים, כדי
שתמשיך לחייך למראה הגלים מתנפצים, והכי חשוב, שתמשיך להאמין
במלאכים.

אני רוצה להאמין שהיא תקרא את זה מתישהו כדי שתדע שאני מצטער,

שטעיתי
ושהיא הדבר הכי טוב שקרה לי אי פעם
ושמעולם לא כאב לי כל כך לטעות.
ולמרות שיש טעויות שאי אפשר לתקן, אני מתכוון לנסות.