איזה מין געגוע מוזר, היא חשבה לעצמה,
געגוע למי, בעצם? געגוע למה?
געגוע לאן? לאן כבר תוביל?
על המדף המאובק, המפוהק, מונח עוד עגיל,
הגיל, הגיל, הגיל... חשבה,
ביום לא טוב אפשר לראות שלושים,
אהבה, כאב, כבוד, תאווה ואכזבה
עד שפשוט נמאס מאנשים.
החלון הרטוב הביט בה שותק,
ובדרך כלל היה לו מה להגיד,
והגעגוע אחז ושוב התנתק,
געגוע לעבר, להווה, לתמיד,
והמצית שוב נלקחת, מיתמר העשן,
המציאות היא פרופיל של מחר מיושן,
לעצמה היא אמרה, מרירה, מרי רע
שבוקע כמו מתוך כורח קדוש,
ואז הלכה לארון, וכמעט נשברה
כשניסתה לחשוב מה כדאי לה ללבוש.
היא מיהרה וחזרה לחלון השותק,
'אתה טוב אליי היום', ליטפה אותו ואמרה,
'אתה לא מלחיץ אותי בשאלות, בהחלטות,
הארון הזה בכלל לא יודע איך להתנהג עם בחורה,
החלון הוסיף לשתוק,
הוא היה במצב רוח מהורהר,
בתוך הבית היה נעים וחם,
אך בחוץ האוויר היה יבש וקר,
וזה לא פשוט, להיות חלון,
לחיות בחוץ וגם בפנים, סגור וגם פתוח,
אבל הם הסתדרו יפה, היא תלתה עליו וילון,
הוא נתן לה פתח לעולם ושמר אותה מרוח.
לא תמיד הוא הצליח. לפעמים הרוח פרצה.
הם עברו כבר כמה סופות רעמים וברקים,
הגעגוע הבליח, ושוב יצא בריצה,
הוילון שוב הוגף, החלונות שוב שותקים.
9.2.07
תל אביב |