לא נותר פה כבר שום היגיון,
אני חושב,
אי אפשר לחבק פה יותר,
קרוב, באמת ללב,
וזה עוד יום כזה של בינוניות,
אני מרגיש,
קשה לדמיין את זה אחרת,
רחוק, מכל איש.

וממש מאוחר, זה קץ דחוי,
פשוט סוף בהכחשה,
אני כמו מעדיף לא לדעת,
רק מבקש לראות איך את מרגישה,
וזה לא אותו הבוקר,
ככה, בלעדיי, בלעדייך,
אני תופס את הראש ושואל,
מי מוחה את הדמעה מלחייך.

כי את בשבילי, את הטעם,
כמו טעם שנרכש,
קצת היום וקצת פעם,
קצת ישן וקצת חדש,
קצת מר וקצת מתוק,
קצת רע וקצת טוב,
קצת קרוב וקצת רחוק,
קצת יבש וקצת רטוב.

כי את בשבילי, את הסם,
שעושה טוב בפעם הראשונה,
ואז ממכר, נופל ולא קם,
לא מביט אחורה, רק רוצה עוד מנה,
את כמו סם מרדים,
רוצה לישון איתך הלילה,
את כמו סם ממריץ,
רוצה לקחת אותך למעלה.

כי את בשבילי, את הכל,
איתך קשה, בלעדייך לא יכול,
אין לי שום דבר אחר,
אני מכור, לא רוצה לוותר,
כמו משהו שחייבים עם הזמן,
שהולכים אחריו ולא שואלים לאן,
הולך בעיניים עצומות, מסומם ושתוי,
הולך אחרייך לסוף, לקץ הדחוי.




"לך, לך תחפש את האהבות שלך,
תחפש אותן במקום אחר,
פה לא תמצא כבר שום דבר,
עדיף לך לוותר",
היא אמרה, לא הביטה בעיניים,
היא זרקה ולא חשבה פעמיים,
אין לי איפה, אמרתי, אין לאן,
ולפני שהבנתי, היא כבר לא כאן.

אני תופס את הראש,
אני חושב,
קרוב, באמת ללב,
אני מרגיש,
רחוק, מכל איש,
פשוט סוף בהכחשה,
רק מבקש לראות איך את מרגישה,
וממש מאוחר,
לא נותר פה כבר שום היגיון,
רק חלום אחד הזוי,
הולך בעיניים עצומות,
לקץ הדחוי...