פעם מזמן
לפני הרבה שנים
ממש הרבה,
בבצפר היסודי,
נסענו לטיול ליממלח
עם המורע אפשטיין הזקנה,
שהייתה, כך אתם מבינים,
די רעה.

אותי היא דווקא חבבה
המורא אפשטיין,
לא יודע למה.
אולי כי לא הייתה מחנכת שלי,
אולי כי לא תפסה אותי
כותב פתקים בגנותה.

היא אסרה עלינו לשיר שירי גסויות,
לא נתנה לנו לזרוק קליפות של קלמנטינות
אחד על השני
וחרבה לנו את כל השמחה,
כי פעם תלמידים נשמעו למורותיהם.
גם בטיולים.
בפרט למורע אפשטיין.

רצינו שהיא תשב בקבינה של הטיולית.

טיולית זו משאית להסעת אנשים,
תלמידים בעיקר,
שבארגז המטען שלה מותקנים ספסלי עץ
ארוכים ולא נוחים לישיבה.

הייתה זו אז, בימים ההם,
שאיפתו של כל מורה נורמלי
לשבת בנוחות בקבינה של טיולית,
אלא שהמורא אפשטיין
הייתה מורה לא לגמרי נורמלית.
היא לא תשב ליד נהג שהיה לדידה
אוויל, שרץ, אפס מאופס,  
כמונו.

אבל היום במבט לאחור,
אני חושב שהנהג
בטח לא רצה
את אפשטיין המקומטת לידו,
או שהוא פחד ממנה
כמונו.