הוא ישב מולי ושתק. סקרתי אותו מלמעלה ועד למטה, לא הצלחתי
להניח את עיני מבבואתו שמשכה אותי באופן שלא יכולתי, או רציתי
להתנגד לו. הוא משך בשערו, והעביר ידיו על ברכיו. אצבעותיו
נקשו קלות על השולחן ואני בהיתי בהן נעות, כאילו היו המחזה
המרתק ביותר שראו עיני מאודי. כמהתי לו, כמהתי לו כפי שלא
כמהתי לדבר מימיי.

היה בו משהו מפתה, ב"אדישות". משהו שלא יכולתי להסביר אפילו
לעצמי, הרציונאלית, ההגיונית. אולי הייתה זו היכולת להתעלם
מדברים מסוימים, להדחיק רגשות, למנוע פגיעה. אין אני יודעת, אך
היה בכך קסם, לא אשקר, קסם שסנוור אותי. הלוא יש בו את פתרון
כל הבעיות המציפות אותי מידי יום: הכעסים, הטינה, העלבון. הוא
כלל לא רואה אותם, כלל לא מבחין בהם, כלל לא מביע התייחסות,
אפילו המינימאלית ביותר לקיומם. ואני, הרגשנית, הפגיעה, נכנעתי
לפיתיון שנזרק אליי מעברו.

הוא שולח מבט ולוחש "הצטרפי", העלימי עין מן המתרחש, כנסי
לבועה היפה, הנוצצת. ואני מסמיקה ומתקרבת אט-אט, ושוב עוצרת,
חונקת את יצריי, נבהלת, נמלטת. מי עוצר בעדי? מה כובל אותי
מלהמשיך לעברו? לעבר כל שהוא מציע לי?

זו שפיותי שעוצרת, אני נאחזת בה.
מעבר לקסם, מעבר לפיתוי הרב, יש בו הרבה סיכון. "אדישות" הוא
עיוור בעייני. היכולת הסגולית הזו, לכאורה, להתעלם מדברים,
לבטל אותם, נראית בעיני שוות ערך לאדם עיוור שמכורח המציאות
נכפה עליו מחסום במפני מראות העולם. סליחה, אתקן עצמי: אדישות
נורא יותר. "אדישות" לא רואה או מבין את חסרונותיו, לא רואה את
מגבלותיו ובחור להבליג ולהתעלם מהם, לפחות אדם עיוור יודע שהוא
עיוור, אך האם "אדישות" יודע שהוא אדיש? זהו, השפיות חוזרת
לשלוט בי, פיו, איזו הקלה.

מאבק פנימי מתחולל בי, ואינני יודעת מי יכריע את המערכה. מן
עבר אחד, פוסע לו "אדישות". מושך ומפתה מעין כמוהו. אוחז בחובו
את כל חלומותיי ושאיפותיי, מציע לי בריחה מן המציאות בה אני
חיה למציאות נפרדת, קלה יותר. המציאות ש"אדישות" מציע לי,
צבועה בצבעים אחרים. האם ההתנסות בהם תציל אותי, או רק שמא
תוביל אותי לאבדוני? מן העבר שני עומדת אני ותוהה, מי הוא אותו
"אדישות" מהולל שמדביק את כולם בשיגעונותיו, והאם אני רוצה
להיסחף במעגל האימים הנורא שהוא מציע לי, העיוורון.

אדישות ואני מהלכים לנו, זה-לצד-זה, זה-כנגד-זה, זה-מול-זה
לאורך שנים. הוא ינסה, לעד, לחדור לתוכי, לפתות אותי לעבור
לצידו האפל, ואני אמשך, אך אתפוס עצמי ואשאל כיצד הייתי רוצה
שיהיו צבועים חיי
ואחדל.
כי אני
אדם שפוי באופן יחסי.