מיומנה של קרבן

בפסק הדין המקומם ההוא, מלמל השופט משהו על "תשוקה אנושית".
ניתן לומר שאם חשתי כבר קודם לכן שאיבדתי את ההיגיון שבדבריו,
הרי שרגע זה היווה נקודת שיא ממש בבלבולי, ובחוסר האונים שלי
נוכח עיוותו ושימושו לרעה של מושג כה אלוהי כמו "תשוקה". השופט
דיבר על חשק, על פיתוי, ממש כאילו היו רוצחים אלה ילדים צחים
וזכים שהוסתו על ידי אל הדרך הרעה וכאשר טבחו בי, זה אחר זה,
הרי שעשו זאת מתוך "תשוקה אנושית", טבעית, נורמטיבית והגיונית.
נשנקתי.

כשהאיש בעל התארים ישב מולי, הוא כמעט נשבר, לאחר שחש שחוסלו
כל ניסיונותיו להבין את הבעיה שהייתה לי עם השימוש של השופט
במונח "תשוקה אנושית". הוא שאל שוב ושוב, כיצד קרה שאפילו גזר
הדין הביזיוני ההוא שהוטל על ידי בית הדין לא הרגיז אותי כל כך
כמו זילות ה"תשוקה", אולם אני לא ציפיתי, או קיוויתי שיבין.

בפגישתנו השלישית, בחדרו המסויד, כששוב עלה הנושא הנדון, הביט
אליי בעיניו האפורות, בייאוש, וקבע, כי תשוקה אנושית היא דבר
בלעדי, אישי, ואינסופי, וכי אין דבר מעבר לו. ייתכן כי כוונת
השופט בדבריו, כך אמר לי, הייתה בכל כולה ניסיון להגן על
הנאשמים ולכן השתמש בתשוקה, כאילו פעלו מתוכה, ובגללה, וכיוון
שהיא כה נצחית ומקיפה, הרי שמדובר בניסיון הגנה בלבד.

לא הטריד אותי ניסיון ההגנה המיותר של הכסיל ההוא, שבטעות הגיע
לדרגת שיפוט, וגם פניהם של עדת הציידים, אותם אני מנסה למחוק
מזיכרונותיי בכל לילה העובר והם שבים לחלומי. הטרידה אותי
קביעתו של הפסיכולוג בדבר גבולה של התשוקה. הלוא זה כה שקוף,
הכיצד ייתכן שאין הוא רואה זאת?

מעבר לתשוקה האנושית, מצויה תשוקתו של אחר. הידיעה כי איננה
נצחית, וכי יכולותיה מוגבלות היא המצויה מעבר לה, והמאפשרת את
קיומה. מאבקיה הנצחיים של האנושות על תשוקותיה השונות עקב
הסתירות הקיימות ביניהן הם היוצרים את קיומן שלא יכול היה
להתאפשר אחרת. יש להניח, כי בבסיסה של כל תשוקה קטנטנה, מצוי
מתג מוסרי יותר, שפוי יותר, הכובל אותה לשלשלאותיה. מתג זה,
הוא המצוי מעבר לתשוקה האנושית.

שלושת רוצחי קיבלו יחד שנה של מאסר בפועל ועוד שתיים על תנאי,
כאשר חתם השופט את גזר הדין במלמולים על ציפיות מעולם מעורער.
עצוב וכואב להבחין, כי אין הוא השכיל לראות את חטאם החמור
ביותר: ציפייה למימוש תשוקותיהם שלהם, על חשבון תשוקתי שלי.

תשוקתי שאבדה, ואיננה עוד
בגללם.
נ.