[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אריה חורשי
/
אגדת צדפות

א
אלפי שנים חי כבר עם הצדפות במעמקי הימים ובאוקיינוסים. תנאי
האקלים, המים והזמן שינו במקצת את הקונכיות שלהן. אחדות היו
חומות או צהובות כחול הים, אחרות לבנבנות ומחורצות, אחרות
ורודות או אף בעלות נקודות-נקודות. אך כולן, על-אף שהיו
מפוזרות בעשרות הימים והאוקיינוסים, כולן ידעו שהן שייכות לעם
הצדפות, שחי פעם במקווה מים נפלא ומתוק, ומשם גירשו אותן
האויבים החזקים והאכזריים. ומאז התפזרו בכל מיני ימים ופיתחו
בהם מושבות זמן רב בטרם השתלטו עליהן דרי הימים של היום.
ומסורת בידי צדפות, שהן היו כבר באוקיינוסים הגדולים, שחצו את
העולם זמן רב בטרם הופיעו הדגים הגדולים.
אך בכל העולם שלטו בימים אלה הדגים, עם-עם בים שלו ובחלקו. מי
אינו יודע שהים שייך לדגים?
"והיכן הים של הצדפות?" שאלו ילדים קטנים ותמימים.
הצדפות, שהיו מחוסרות ים משלהן, השתדלו בכל כוחן לא להתבלט ולא
להרגיז את יצורי הים. הן שכנו בקרקע. רבות מהן התחפרו בחול או
בטין והיו אפילו כאלה שקדחו בסלע או בעץ. הן פיתחו לעצמן גוף
שטוח, פחוס מהצדדים ועליו קונכייה קשה, בת שתי קשוות הקשורות
מצד הגב במיתר אלסטי. קונכייה זאת הייתה מעוררת כעס ואף קנאה
אצל דרי הים הרכים.
"ראיתן את המלוכלכות האלה, הלובשות קונכיות? יכול מישהו לחשוב
שאיזה יצור אציל מתהלך בינינו. ראיתם איזה ברק, איזה צבע? ממש
שושנת הים!"
"ומניין יש להם קונכיות אלה?" רטנו הסרטנים, "הכול על חשבון
ילדינו. במו עיניי ראיתי פעם, איך צדפה ארורה כזאת בלעה סרטנון
קטן, חסר מגן!"
"אומרים שהן אוכלות סרטנונים מסיבות דתיות..."
"דתיות-שמטיות. אני רק שואל, לשם מה נחוצה להם קונכייה?" התפרץ
כוכב-ים, "כאילו יש כאן מישהו בינינו, שירצה לאכול את בשרן
הטמא. אפילו התורה קובעת, בשרן שקץ הוא לכם."
על-אף מיאוסו ועל-אף הקביעה שהצדפה היא שקץ, לא בחל כוכב-הים
בכל הזדמנות לטעום מבשרה הרך. וכך גם כל מיני חלזונות טורפים,
כמו טבוריות וארגמניות. מי לא התנכל להן ומי לא בז להן ומי לא
התנשא עליהן?
"צדפות מקוללות על ידי האלים, היצורים המלכלכים את מי הים",
היה מסנן מלפפון הים. ואפילו הדגים, הידועים בשתיקתם המסורתית,
היו נוהמים בקול נמוך, אך רועם:
"כבר אי אפשר להתנועע בים, מבלי להיתקל בצדפה מסריחה כזאת.
וכמה הן מחוספסות!"
ומה יכלו הצדפות לענות, בהיותן בים לא שלהן? אחדות מהן ניסו
להוכיח את קיומן בתועלת שמביאות הצדפות לעולם. בכל הזדמנות היו
מפרסמות אילו דברים חשובים ויפים תרם עם הצדפות:
"אנחנו תורמות לתרבות של כל האנושות. מהדד המבריק שלנו מפיקים
כפתורים ותכשיטים. יש בינינו צדפות, המפיקות פנינים יקרות,
המקשטות צווארי בנות האלים. ספנים משתמשים בקונכיות שלנו
כבכלי-נגינה ובהתקרבם לחוף תוקעים בהן."
"פנינים ועוד פעם פנינים", צעקה בבוז שושנת ים, "מה לנו
ולפנינים שלכן? לכו לחוף ושם תמסרו את הפנינים שלכן! אפילו
האלים, שצוללים למעמקי הים, עוקרים אתכן מהקרקעית ומוכיחים לכן
שכאן לא מקומכן!"
"אנו משלמים מס בגופנו, כמו כל אזרח הגון!" התגוננו זקני
הצדפות.
"חכו, חכו צדפות ארורות, עוד מעט יבוא האל, בעל העיניים
האלכסוניות. הוא כבר ידע איך להוציא מכן פנינים בלי טובות
שלכן."
"ח... ח... ח..." צחקו קיפודי הים, "הצדפות תורמות לאנושות
פנינים, ומי מבקש מכן?"
"אין דבר, כשיכניסו אתכן למחנה ריכוז, תוכלו לחיות כל עוד
תפיקו פנינה... פנינה גדולה!"
אכן צדפות רבות שמעו כבר על מחנות אכזריים אלה, שבהם נאלצו
לייצר בלי הרף פנינים. בראש המחנה עמד היפאני מיקימוטו האכזר,
שהתפרסם בניסויים בצדפות חיות. הוא לא חיכה עד שהצדפה תיצור
פנינה באופן טבעי. הוא היה הופך את גופה לבית חרושת חי עד יום
מותה. הוא היה מכניס בין הגלימה של הצדפה לבין שכבת הדד גרגר
חול קטן. הגוף הזר היה גורם לגירוי. כדי להתגונן מפני הגוף הזר
המכאיב, הייתה הצדפה מפרישה חומר דד, המכסה את הגוף הזר מכל
העברים. כך נוצרה פנינה כדורית, סגלגלה או דמוית אגס.
"צדפות ארורות, שמעו בקולי", היה רועם הדג הרועם, "לכו לחוף,
לארצכן, כל עוד נותנים לכן לחיות. לחוף, כי שם מקומכן!"
"אבל, אדון דג הנכבד", הייתה טוענת נציגת מושבת הצדפות, "הרי
אבות אבותינו נולדו כאן וכאן מולדתנו... מה אנו מפריעות ליושבי
הים, הגדול לאין קץ. האם אנו כה גדולות, שאין לנו כאן מקום?"
"אתן לא גדולות, אבל אתן נמצאות בכל מקום. בכל מקום אתן
מתבלטות. אתן פשוט דוקרות עיניים בקונכיות שלכן... הסתכלו על
שושנת ים או קיפודים או אפילו סוסוני ים. משפחות מכובדות, אך
לבושם פשוט, עדין, לא מחוספס כמו שלכן... ובכל זאת, האם אי
אפשר כבר לחיות בלעדיכן? לכו לחוף! מדוע אינכן רוצות להבין? לא
רוצים אתכן כאן! ברור? לא רוצים, לא רוצים, לכו לכן לחוף!!!"
"לכו לחוף!" צעקו הגלים הקטנים.
מזמן לזמן היו מתגעשים הגלים, גדולים ועכורים, ואלה בלי רחמים
היו עוקרים קהילות שלמות של צדפות ומשליכים אותן בכוח אל
החוף.
"אל החוף, צדפות ארורות!!!"
"צדפות אל החוף!!!"
רבות מהן ניסו להתיישב על החוף ואחרי שהתמזגו עם החול שעל שפת
הים, יצרו גבעות יפות, שהתפרסמו בכל העולם כסלעי כורכר. אך היו
גם צדפות, שהצליחו להסתנן עם הגלים החוזרים בחזרה אל הים, אל
שרידי הקהילה והן סיפרו:
"החוף שומם כולו ולאן שתביטו, גבעות חול וחול. לבן או צהוב ללא
כל חי בסביבה... ולאורך כל החוף שורצים סרטנים פראיים
ומכוערים. הם חיים בתוך החורים שבחול. מזמן לזמן הם מגיחים
בהמוניהם מתוך החורים, פושטים על הסביבה ואזי אבוי לכל הנקלעים
בדרכם. הם מתפארים בזאת שהם חיים על שוד, ואם מישהו יפגע בהם,
כולם קמים כסרטן אחד, ונוקמים במתנקש, במשפחתו ובבני עמו."
"אוי לנו מהים ואוי לנו מהחוף", נאנחו הצדפות הזקנות והחלשות,
שגלי הים ניפצו את הקונכיות שלהן.
אך פעם קמה ביניהם צדפה גדולה ויפה ודבריה הגיעו לכל קצוות
הים:
"שמעו צדפות את קולי והתאחדו! כי לא רחוק היום שבו נשוב לחוף,
מרצוננו הטוב. לא נחכה שיגרשו אותנו, בחרפה וללא כל דבר.
בעצמנו נלך, בנשינו ובטפינו. נלך למולדתנו, שבה חיינו בטרם
פוזרנו ברחבי הים. יבוא יום והאל בבגדים הלבנים יאסוף אותנו
ביד ויכתוב על הקונכיות שלנו, המוכות והמושפלות, דברי ברכה.
ואז תפוג הקללה ואנו נביא מזל אף לאלים. הילדים הקטנים שישחקו
על חוף הים ילטפו אותנו, ישחקו אתנו. ואז ישמיעו הקונכיות שלנו
ברוח, מול קרני השמש המאירה, המטיבה והמחממת, שיר הללויה! בני
צדפות מכל העולם, כה אמר האל שבגדיו לבנים - לכו לחוף. אל החוף
המוצק, שלא נרתע מפני התקפת הגלים, ואינו מפחד מפני נהמת הים.
שם בחוף נמצא מנוחה. ורק היכונו, כי בא היום!"
וצעירות הצדפות שרו בהתלהבות:
"לגלות שלנו בא הסוף,
נעזוב הגלים, נלך אל החוף!
שוב לא נצטרך לקרקעית לרדת
ולהסתתר - גם לנו מולדת.

מולדנו היא בחוף,
יום הגאולה הוא קרוב,
אל החוף! אל החוף!"

עד שבא היום, שבו דברי הנבואה התגשמו כולם...

ב
"לצאת מיפו המתנכלת!"

התפילה בבית הכנסת שבאחד הרחובות ביפו נגמרה כבר מזמן, אך רוב
המתפללים לא מיהרו לצאת. להיפך, הם הצטופפו עוד יותר, כדי לתת
מקום לחדשים שבאו בתום התפילה. על יד דוכן הש"ץ עמד השען עקיבא
אריה וייס ופנה אל הקהל:
"אדונים נכבדים, התאספנו כאן, כדי לדון בדבר שדיברנו עליו רבות
בשיחות פרטיות. כולנו הסכמנו שעלינו להקים לנו "אחוזת-בית".
אנו רוצים ליצור שכונה חדשה לא רק לשם בניין בתים טובים ויפים,
אלא גם ואולי בעיקר לשם תיקון סגנון-חיים ונימוסי-חיים טובים
ויפים. השאלה היא רק היכן להקים את השכונה ואני בטוח שהאדונים
הנמצאים כאן יתייחסו בכובד ראש לשאלה זאת. אין לי צורך להציג
לפניכם את רוב הנאספים, אך מאחר שאנו דנים בעניין גדול, אבקשכם
למען הסדר להציג שמותיכם ל"ספר הפרוטוקול", ומאדון מאיר
דיזנגוף אבקש שיואיל לרשום את השמות וכדי שלא יהיו בינינו
טובים יותר וטובים פחות, אבקש לרשום את השמות לפי אלף-בית.
בבקשה: אדון איזמוז'יק, ד"ר. ח' בוגרשוב, ש' בן-ציון, רבי
בנימין, י' ברגר, א' ברלין, בצלאל יפה, מנחם גילוץ, י' דנין,
ד"ר י"ל כהן, מרדכי בן-הלל הכהן, מיכל הורביץ, ד"ר חיסין, ג'
חנוך, ד"ר חיים הררי, י' חיותמן, ד"ר י' מטמון, ד"ר בן ציון
מוסינזון, א' ניימן, ראובן סגל, י' סוחובולסקי, י' פיינברג, ג'
קורקידו, ד"ר רוזנשטיין, סעדיה שושני, מ' שיינקין, אדון י"א
שלוש, שמואל תג'ר.
"תמה הרשימה ועתה לעניין המקום, בבקשה!"
"אני מציע, שנקים את השכונה שלנו דווקא ביפו או בסמוך לה,
אם..."
"עוד "נווה צדק" ו"בית שלום" אחת", קרא מישהו.
"לא "נווה צדק ובית שלום", אדוני מפריע לי..."
"סליחה."
"סלחתי לך. אם נקים שכונה יפה, שתשמש דוגמה לכל העיר, ייאספו
היהודים הפזורים בכל פינות העיר יפו אל מקום אחד ויהיה בזה
מעין קיבוץ גלויות מועט."
"אני בהחלט מסכים עם ידידי אדון קורקידו", חיזק את דברי הקודם
הנואם הבא, "אל לנו לשכוח, שביפו מרוכזות הפרנסות של כולנו,
והעיר משמשת המרכז הציבורי החשוב ביותר של היישוב החדש ביהודה.
אני לא מתאר לעצמי חיים בלי ערבי שבת בסלון חיים ברוך, או בלי
להיפגש עם האמנים, הסופרים והרבנים העוברים דרך נמל יפו,
המביאים אתם משב תרבות מאירופה."
"ואני רוצה לשאול, איך אתם מתארים לעצמכם חיים, כשיהיה עלינו
להתייגע פעמיים ביום לעיסוקים שלנו? אמנם ברוך השם, עדיין כוחי
במותניי ואני בריא וחזק. אבל אם ללכת בחולות בלהט הקיץ ובבוא
החורף בגשמים הטורדניים, אינני חושב שהדבר הזה מציאותי. אחרי
הכול, אם יהיה פעם גשם חזק, נתעצל לצאת מביתנו, ואז רבותיי מה
יהיה עם החנויות? לא נפתח? ובמשרדים לא נבוא אליהם? ובתי הספר,
אני רואה שיש כאן בינינו מורים רבים ואפילו מהגימנסיה, אז מה,
לא נלך ביום גשם להרביץ תורה לדרדקים? לא! צריך ליצור שכונה
שלנו שונה מיפו, אך קרובה אליה, ורק לשנות את אורח החיים."
"רבותיי, שמי הררי ואני מורה, שדר ב"נווה שלום", שכונה חדשה
שהקים ביפו אדון זרח ברנט. אדון אבא ניומן, שהוא צורף וחרט
ואמן מצוין דיבר על חיי תרבות ביפו. תמהני. האם זאת היא תרבות
שאפשר להשוות אותה עם זו שבגרמניה או ברוסיה... ואני אומר לכם
בגלוי, שהחיים ביפו ובעיקר ב"נווה שלום" לא נועדו לאנשי תרבות.
אדם שבא מאירופה אינו יכול בשום אופן להסכים עם המצב הסניטרי
שבעיר. תראו לי בבקשה תעלה אחת למי שופכין , או ירקן אחד או
בעל אטליז שידאג לסביבה. הקצבים והירקנים זורקים פשוט את
השאריות לרחוב, שיאספו אותם קבצנים, חתולים, כלבים ואף עכברים.
כך אפשר לחיות? ובבוא הערב גברים יראים לצאת בלי נשק. נשק?
אדון שושני, שהוא שכן שלי, יספר לכם, איך עלינו להחזיק ביד
נבוט או שוט עשוי עור. או שמא ברצונכם להתחרות עם הישמעאלים
בתקיעת 'שברייה' בגב? כן, רבותיי, בשכונה זאת אתם יכולים לצאת
לבושים, כמו באירופה, וכעבור זמן קצר לנוס הביתה בלי בגדים
ובלי נעליים. כי בתום הרצאה מעניינת ששמעתם, כשתצאו לרחוב,
יגזלו מכם הערבים הכול, כולל את כבודכם!"
"על ידי הדיבורים לא נבנה אף בית! מוטב שניגש להצבעה."
"כן, נצביע!"
"לא, לא תצביעו, לא בטרם תשמעו את קולי!"
כל הנאספים הפנו את ראשם לקולה של צעירה, שעמדה על יד הדלת
מאחורי הגברים:
"אכן אתם מתפלאים מה מעשיי כאן, אך מאחר שהחלטתי אף אני לרכוש
לי חלקה ב"אחוזת בית", מוטב שאף את קולי תשמעו. כן! את קולה של
אישה! שמעתי איך גברים צעירים בארצם יראים לצאת אחרי שקיעת
השמש ותולים את יהבם במקל עם גולה... ומה עם אישה? לא אחרי
שקיעת החמה. לאור היום! כאשר יוצאת יהודיה לקנות דגים בשוק,
יכול המוכר להיטפל אליה. את זאת הוא צובט, אחרת הוא מחבק
ואפילו מנשק לה, כשחבריו מתפקעים מצחוק. יהודיה! כאילו היינו
בגטו בארץ ערבית. בלילה אנו מתכנסים יחד בחורות ובחורים,
ההולכים בצוותא, מאימת הערבים. בחורים מחזיקים בידיהם אגרופנים
או שוטים, כמו שומרי ראש שכירים. ואילו הערבים צוחקים וצועקים:
ראו נא, ראו נא את היהודיות הללו, חסרות צניעות, ההולכות
בלילות עם גברים, גלויות פנים וחשופות זרוע! ועוד מילת גנאי
ערבית הם מוסיפים, כאילו היינו... ואני שואלת אתכם, האם על ארץ
כזאת חלמתם בגולה? האם כאן, בעיר זאת עלינו ללדת את ילדינו
בפחד, בבוז? הזאת תהיה "אחוזת בית" שלנו?"
"היא צודקת!" נשמעו קולות מכל העברים.
"כל מה שאמרה אמת לאמיתה!"
ומאיר דיזנגוף שישב ורשם ב"ספר הפרוטוקול" סיכם:
"עלינו לא רק לבנות בתים טובים ונאים, אלא לשנות את אורח-חיים,
שהוא לנו לזרא. עלינו ליצור נוסח-חיים חדש, ערכים חדשים, וזאת
נוכל לעשות אך ורק אם נהיה רחוקים מיפו מה שיותר. נוכל לפתח
תנאי חיים אוטונומיים, חיי כבוד וחיי תרבות יהודית. ולשם כך
כדאיים הסבל והטרחה הכרוכים בריחוק מיפו."
כאן קם אריה עקיבא, המעשי שבחבורה, ואף הוא סיכם:
"אם כן, גבירותיי ורבותיי, אבקש מכל הנאספים כאן, כשאבוא בשבוע
הבא לבתיכם, להכין דמי קדימה לרכישת 150 דונם..."
"מאה וחמישים דונם?" הפסיק את דבריו מרדכי בן-הלל הכהן. "150
דונם? האם
נטרפה דעתכם? קבצנים ודלפונים! מלמדים! מניין תיקחו כסף ל-150
דונם? ולמה לכם 150 דונם? קנו טיפין-טיפין ואת היתר תמכרו
בחזרה לערבים."
"אדון כהן, כל הכבוד לראשונים של "חובבי ציון". אנו מעריכים את
כישרונך הספרותי, אך הספרות הייתה תמיד רחוקה מעניינים
הכספיים", העיר בשקט אריה עקיבא, "אני הנני רק שען פשוט, המבין
בשעונים. גם אני מכיר את סוג השעונים, אשר כשצריך מטרטרים
ורועשים, כדי להעיר את הישן: "קום! צא לעבודה". אך לפעמים קורה
שהשעון המעורר רועש לא בזמן, אלא באמצע הלילה או זמן רב אחרי
שבעליו יצא כבר לעבודה. ואז אני לוקח אותו ומטפל, עד שהוא
בסדר. לא אני אילחם את כבודם של מורים דגולים הנמצאים כאן,
תפארת הגימנסיה ובתי ספר לבנים ולבנות. וכן לא של אדונים
אחרים. כולנו שנמצאים כאן, שנתקבלו כחברים, ידועים ממידת
התרבות שלהם, ההגינות והתכונות האישיות הטובות, לא פחות מאדון
בן-הלל. בכסף - המוסדות יעזרו לנו. אני אחראי לכך! ולגבי השטח
- ההיסטוריה תוכיח מי צדק, אתה או שען פשוט שטען ש-150 דונם
אלה בעתיד לא יספיקו אפילו לקצת שבקצת יהודים, שירצו לחיות
ב"אחוזת בית"."
"יישר כוחך אדון וייס", בירכו אותו היוצאים.
"אני מצטער על ההתפרצות שלי", קרא בן-הלל, "ומבקש סליחה
מכולכם!"
"סלחנו לך, כי מי כמוך יודע, שלא בדיבורים בונים שכונה...
נצעק, נתווכח, אך כשסביבנו גלים רועשים וסוערים, עלינו לחתור,
עלינו לחתור יחד ובאומץ, אף כשהחוף רחוק, אך אנו כולנו יודעים
שאנו נגיע אליו..."
"נגיע לבטח!"

ג
מיפו ל"אחוזת בית"

עשרים בניסן תרמ"ט (1909) היה יום רגיל ביפו. אורחות גמלים
עמוסים קרשים או חבילות של סחורות וחמורים שנשאו בתוך ארגזים
אבנים, פילסו להם דרך במעלה הרחוב המתפתל ופיצלו את המוני
האנשים, שנדחקו לצדדים ונדבקו לקירות הבתים. שוליה של אופה רץ
כשעל ראשו מגש מלא פיתות או עוגיות מתוקות ופילס לעצמו דרך
בתוך ההמון המגוון, המצטופף והדחוק. מוכר משקה קר ומתוק, עמוס
לפניו ומאחוריו נאדות נפוחים, קשקש בכוסות של נחושת וקרא בקולו
המזמר:
"שתי כוסות בבישליק! תמר הינדי! מויה ברד!"
דרווש עיוור, מצועף צעיף של חג', קרא פסוקים מן הקוראן בקול
מסולסל ובכייני ופשט יד אל כל עובר ושב.
"חוג'ה, נעליים! לא טוב! לצחצח! חכה!!!" צעקו הילדים הרכונים
מעל הדרגשים והמתחרים ביניהם מי יזכה בנדיב שיעניק להם פרוטה
שחוקה. חנוונים שעמדו בפתח חנויותיהם, משכו בשרוולים של כל
עובר ושב שיבחן את טיב סחורתם. בליל של קולות וצלילים ניסר
באוויר, תערובת של ריחות חריפים, מתוקים ומשכרים גירתה את
נחירי העוברים.
"דגים טריים!"
"סברעס! אורנג'ים!"
"תמר-הינדי!!!"
אך מי שעיניים לו, רואה שגברים ונשים בבגדים חגיגיים ממהרים
כולם-כולם בכיוון אחד.
"חוג'ה יסחק, דגים טריים ישר מהים, מנשן שבת!"
"מוש לזים! (לא צריך)"
"לש (למה) מוש לזים? דגים לא טובים?"
"שו הדא, יא אחמד, לאן הם הולכים?"
"בטח חג אצלם!"
"איזה חג? חג של פיתות?"
"הם לא הולכים לבית הכנסת!"
לא. עשרות אנשים, זוגות ויחידים, דשדשו בחולות, כשיעדם - שטח
לא מסומן על ידי שום שלט, שטח של חולות כשאר החולות, שהיה ידוע
כ"כרם ג'באלי".
"זהו המקום", לחש מישהו.
הם הצטופפו לגוש אחד מלוכד ועמדו בדממה. דממת קודש. המאכרים
שנפשו בכוח ובקול רם עצרו את נשימתם. רק לטאות קטנות וחיפושיות
נעו בין גבשושיות החול הנקי, שידי אדם לא זיהמה אותו עדיין.
וגבוה מעל האין-סוף של החולות התרקעו השמים הכחולים, העמוקים.
במרחק נשמעו גלי הים, שנהמו לאורך החופים. איש אחד שפרש זמן רב
מתוך המון הנאספים היה עקיבא אריה. כמו במאי כישרוני דאג לכל
פרטי ההצגה. הוא התהלך על שפת הים ומזמן לזמן היה מתכופף ומלקט
צדפים לבנים ואפורים. הוא ניקה אותם ביסודיות, בדקם, כמו שענים
העוסקים בתיקון השעון, ואחר כך השליך אותם לסלו הקטן, שנשא
אתו. כעבור זמן מה התיישב בנחת על אחת הגבעות, הוציא את עפרונו
והחל רושם.
"היכן היית אדון וייס, כבר דאגתי לך", קרא לעברו הצלם, "כבר
שברתי את כתפיי ורגליי, כשסחבתי אתי את המצלמה הארורה הזאת. לו
הייתי יודע שאצטרך לקפץ כמו עיזה על סלעים ועל הגבעות, הייתי
לוקח אתי את עלי ואת חמיד שיסחבו לי את המצלמה ואת הלוחות."
"שום עלי ולא חמיד לא יתהלכו כאן היום, אדון סוסקין. היודע
אתה, מה אתה מצלם היום? היסטוריה! בן, היסטוריה, אדון סוסקין
הנכבד. אני מבטיחך, שגם כעבור מאה שנים יקשטו צילומים שלך את
האולמות המכובדים ביותר שבערי יהודה. כולם יעמדו בהדרת כבוד
לפני צילומיך ויגידו: אכן פרק של היסטוריה הונצח כאן! ואתה
רוצה לשתף במעשה קודש זה את עלי ואת חסן או חמיד?"
"אני רק אמרתי, אדון וייס, שלא תיתכן התמונה של המייסדים
הראשונים, מבלי שאתה לא תהיה בה."
"ומי כבר יכיר אותי בתוך ההמון הזה? את עקיבא אריה, אף אם
יקראו על שמי רחוב או כיכר. לעקיבא אריה יש דברים יותר חשובים,
מאשר לחייך למצלמה. וחוץ מזה עוד תוכל לתפוס אותי לתוך הקופסה
שלך. רק המתן כמה רגעים."
לפתע פנה אל הקהל, שעמד מלוכד, מצופף, כאילו ריכז אותו הצלם
לתמונה שלו:
"קהל נכבד, היום בכ' בניסן תרס"ט התאספנו כאן, כדי לגשת לשלב
החשוב ביותר במעשינו. אנו ניגשים להגרלת המגרשים ויקבע הפור את
מקום מגורינו. הריני מבקש מכם לשלוח אליי שני ילדים ונמסור
לידיהם הטהורות את גורלנו. כאן בתוך הסל מונחים צדפים לבנים
ואפורים שליקטתי על שפת הים. על הצדפים האפורים רשמתי מספרים
מ-1 עד 60. אלה הם מספרי החלקות. על הצדפים הלבנים רשמתי שם
המשפחה או האיש שיזכה בחלקה. אנא חמודים, התחילו בעבודתכם. אתה
תוציא את הצדפים האפורים ואת את הצדפים הלבנים. קראו בקול רם
את המספר ואת השם, הרי מורים לימדו אתכם זאת... ועתה לעבודה,
עיני כל ישראל מביטות עליכם. על דעת המקום ועל דעת הקהל תוציאו
פור!"
הילד הוציא מתוך הסל צדף אפור וקרא בגאווה:
"מספר 8!"
מיד אחריו הוציאה הילדה צדף לבן וקראה:
"גילוץ!"
"משפחת גילוץ מתכבדת לקבל מידי הילדים שטרות ההגרלה, שמעידים
על מקום קניינכם, בבקשה!" הכריז עקיבא וייס.
בני הזוג גילוץ התקרבו בצעדים מהירים אל שני הילדים. סוסקין לא
היסס להנציח את הזוג הראשון: הוא נמוך קומה, בעל שפמפם שחור
ומשקפיים הנתונים במסגרת מוזהבת. על אף החום, היה לבוש מעיל
שחור ומכופתר. היא כחושה בשמלה לבנה וצעיף ארוך יורד מראשה. הם
נטלו בחרדת קודש את שני הצדפים. אצבעותיהם ליטפו בהנאה את הצד
החלק וסוסקין הצלם מיהר להכניס לוח שני, כדי להנציח את שני
הצדפים שבידיהם.
"מספר 26!" הכריז בינתיים הילד.
"האדון הנכבד..."
ושוב פרץ מתוך הגוש הדומם, המלוכד, זוג חדש. דממה מסביב. רק
חול ושמים. כך הקשיבו לפני אלפי שנים בני ישראל לדברי מנהיג,
שקיבל את התורה בהר סיני, בתוך שממת המדבר.
"מספר 18, ח"י!" קרא בגאווה הילד.
"מאיר דיזנגוף!"
דיזנגוף התקרב בצעדי און אל הילדים, נטל מהם את הצדפים, נשק
לכל אחד על ראשו. הוא לא התאפק ושאל את מארגן האספה:
"יאמר לי אדוני, ומה תוכל ללמדני, היכן נמצאת חלקתי?"
"הרי אתה ניצב על החלקה שלך, אדון דיזנגוף."
"ממש כאן? ברוך צור ישראל, היה כבוד רב יותר מאשר לבנות את
ביתי במקום קדוש זה, שבו עמדו 60 משפחות הראשונות של
אחוזת-בית."
וכאילו צלחה עליו רוח אלוהים, קרא בקול גדול:
"ואני אומר לכם רבותיי, שכאן, במקום שבו אנו עומדים, תיבנה פעם
עיר. לא שכונה קטנה, אלא עיר, שתתפרסם יותר מיפו. עיר לבנה
ונקייה, מרכז התרבות. הריני אומר לכם את זאת בידיעה מלאה, כי
יום יבוא והשכונה החדשה תמנה אוכלוסייה בת 25,000 נפש ואולי
יותר. ילדינו, שכאן ייוולדו במרחבי החולות, הכרמים והפרדסים לא
יידעו כבר שודד או גנב מהו, הם לא יכירו איבת-זרים - כאן ביתם,
כי כאן נולדו. ורק אנו כשנהיה זקנים נספר לנכדים שלנו מה עבר
עלינו בטרם הקמנו ביתנו כאן, חופשיים בארצנו הקדושה. ברוך
שהגיענו לזמן הזה!"
"ברוך שהחיינו, ברוך שקיימנו", התעורר לפתע הגוש הדומם והשלים
את הברכה של דיזנגוף. "אמן! אמן! ואמן!"
"הידד! הידד! תחי אחוזתנו!"
"מה טובה הרוח הנושבת מן הים! היא תגרש את כל ריחות הזוהמה
הבאים מיפו."
"אכן מן הראוי להכריז על היום הזה כיום חג..."
"רבותיי. נסיים בתפילת הודיה לאלוהינו, שהחיינו וקיימנו
והגיענו לזמן הזה."
"אמן! אמן! אמן!" ענו הנאספים פה אחד.
זה היה הרגע, שמפניו פחד אריה עקיבא. הגוש הדומם כל רגע,
שהמעמד הקדוש כפה עליו לא להוציא הגה מפיו, מלבד הילדים,
התעורר לפתע, קרע את אזיקי הדממה, שבעצמו הטיל על עצמו, ועתה
נשקפה סכנה, שטקס חלוקת המגרשים לא יסתיים ובמקומו תשתלט
האווירה של בית הכנסת בחדר קטן ביפו. בכוחות על אנושיים התגבר
על עצמו וזעק:
"רבותיי!!! עוד לא הגיעה שעת הודיה. עדיין לא קיבלתם כולכם את
החלקות שלכם. למעני, ולמען הילדים הקטנים, שהפרעתם להם בתפקידם
הקדוש, אני מתחנן לפניכם, שובו לדממה הקדושה, שהסביבה מחייבת.
הטקס עוד לא נגמר והוא ממשיך. הירגעו! כך! ואתם, ילדים, המשיכו
בקריאה!"
"מספר 37!" קרא הילד הנבוך, שקיבל עידוד מאדון וייס.

ד
הצדף ההיסטורי

ערב שבת. נורית בת שתיים-עשרה, לבושה מדי "הצופים", מיהרה
לסניף לפעולת ערב. אך תמיד תמיד בעברה על יד ביתה של סבתא
דבורה הייתה קופצת אליה לכמה דקות כדי לשאול אותה מה שלומה
וכדי לקבל את ה"בונבון" המסורתי. ובכל פעם שעברה בשביל המרצפות
המתנועעות חמץ לבה. הככה חיים ותיקי תל-אביב? אביה, קבלן עשיר,
הציע לה לא פעם לעבור לצפון תל אביב לדירה נוחה יותר, אך
הזקנים התעקשו ולא אוו לעזוב את ביתם הישן.
"כאן על החולות בנינו את ביתנו וכאן ברצוננו למות..."
נורית טיפסה בגרם מעלות רעוע והגיעה לדלת-עץ גדולה וסדוקה. היא
הקישה פעם ופעמיים בדלת וקראה:
"סבתא. זאת אני, נורית!"
סבתא דבורה, לבושה מכנסיים אפורים ועבים ומכורבלת במעיל
כחול-ארוך, פתחה לה את הדלת.
"שלום נורית'קה, יפה שבאת, חמודה. מה את עומדת כמו עני בפתח
הדלת? שבי כאן על הספה, הרגישי את עצמך, כמו בבית. נו, במה
אכבד אותך, רגע, חכי!"
היא יצאה למטבח וכעבור רגע הביאה קערית כסף מלאה סוכריות
צבעוניות.
"זהו! קודם קחי בונבון, שיהיו לך חיים מתוקים."
"תודה סבתא. בעצם קפצתי רק כדי לראות מה שלומך."
לפתע הסבה נורית את עיניה. משהו שונה בחדר. על השולחן הייתה
פרוסה מפית לבנה, רקומה, ובמרכז המפית היה מונח צדף.
"מה זה סבתא, גם את אוספת צדפים? האם ראית פעם את האוסף שלי?"
"לא ילדתי. לי יש רק צדף אחד..."
"למה אינך יכולה לאסוף יותר? אני יכול להביא לך 'מלאן' צדפים,
מכל מיני צבעים."
"הצרה היא, נורית, שעדיין מעטים הצדפים בארץ ורוב הצדפים עדיין
מפוזרים בימים שונים ודבוקים בכוח לסלעים ולקרקעית הים. ורק
כשהגלים סוערים, הם נעקרים בכוח מקרקעית הים ומהסלעים שאליהם
נדבקו, ואז מגיעים צדפים חדשים אל החוף. אך לא כולם נשארים על
החוף. אותם הגלים שהשליכו אותם על החוף שלהם, קוסמים להם
ונוטלים אותם בחזרה אל הים, שבו הגלים מטלטלים אותם ועושים בהם
כרצונם."
"אכן זהו צדף חמוד, אבל במה שונה צדף זה מאחרים?"
"שונה ושונה הוא. התבונני בו היטב..."
"יא. כתוב עליו מספר: 8. מה זה סבתא? זה מממותח... צדף עם
מספר..."
"זאת אומרת, שבית זה, שבו אנו יושבים עכשיו, זהו בית השמיני של
תל-אביב."
"ומה קשר לצדף?"
"הצדף הזה, המונח כאן בכבוד על המפית הלבנה, מזכיר לי שהיו
חלפו חמישים שנה מאז קיבלנו אותו..."
"קיבלתם אותו? האם זהו מין קמע?"
"לאו דווקא קמע... קיבלתי אותו מילדה קטנה כמוך... אבל זהו
סיפור ארוך... פעם כשלא תמהרי לסניף ויהיה לך זמן, אספר לך את
"אגדת הצדפים"."
"אגדת הצדפים". מעולם לא סיפרת לי... את יודעת מה, סבתא? ממילא
אין הערב בסניף משהו מיוחד... מה דעתך שנשב... אני בחפץ לב
אשאר ואת תספרי לי את "אגדת הצדפים", טוב?"
"טוב, נורית, תחזיקי בידך את הצדף והוא יספר לך את האגדה: אלפי
שנים חי כבר עם הצדפות במעמקי הימים ובאוקיינוסים..."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"אמא, אני רוצה
במבה"

-פרסומת סמויה


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/6/07 14:24
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אריה חורשי

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה