א
לפני אלף ותשע מאות שנים הייתה ביפו קהילה יהודית גדולה. בתיהם
הלבנים, עשויים אבן ירושלמית מוצקה, היו מפוזרים על גבעות
כורכר, גבוה, הרחק מגלי הים. לידם השתרעה כמחנה רב שכונת
פליטים, שהגיעו לכאן מכל הארץ, בנוסם מפני חרב הקלגסים
הרומאים. ולמטה, למרגלות הכף, המתנשא לגובה של 25-30 מטר,
שעליו שכנה העיר בתוך מפרץ חצי עגול, עגנו קשורות לרציף עשרות
ספינות, שעל תורניהן נפנפו ברוח דגלים עם סמלים עבריים: אשכול
ענבים, כפות תמרים, עלי זית ועוד. חלקן היו מופעלות על ידי
משוטים ארוכים, וחלקן נשאו בגאווה מפרשים. ובתוך המון ספינות
אלה, שדמו לסירות גדולות, התבלטה ספינה ארוכה וגבוהה, שבראש
התורן התנוסס סמל עברי של השלטון מימי החשמונאים: מנורה
ובמרכזה חרב שלופה, ועל ירכתיה רשום היה בכתב עברי קדום:
"מנורה". כל אלה, כפי שהעידו הסמלים, היו שייכות לבעלים
יהודים. אבות אבותיהם היו יורדי ים אמיצים, שהפליגו הרחק הרחק
עד סוף העולם, לשני צוקים רמים, שסימנו אותו. היוונים קראו להם
"עמודי הרקלס", הפניקים "עמודי חמילקרת" וכעבור שבע מאות שנה
ייקראו הצוקים "גיברלטר", שיבוש ספרדי של הכינוי הערבי "ג'בל
טאריק" (הר טאריק), הכובש הערבי.
באותו הזמן שלטו בארץ ישראל נציבים רומאים. מי לא שלט בה ובבוא
העת היה הולך ונעלם. גם הרומאים בבוא הזמן הלכו ונעלמו ולא
נשאר מהם שריד, מלבד חורבות של בניינים ושברי פסלים. אבל לפני
אלף ותשע מאות שנים היו הרומאים חזקים, ולגיונות שלהם צעדו
באון אל כל קצווי העולם הידוע.
כשפרצה מלחמת היהודים נגד הרומאים, הצטרפו יהודי יפו למלחמה.
זאת הייתה המלחמה האכזרית ביותר שיהודים ניהלו אי-פעם. בתוך
העדה השלווה של קהילות ישראל בארץ, בצור, בצידון ובאלכסנדריה
שבמצרים קם דור חדש, אשר ראה בהתערבות בני נכר בפולחן הדתי של
היהודים חילול שם, ביזיון ההיכל, שבלעדיו אין טעם לחיים לעם
היהודי בארץ ובנכר. בכל מקום היו מתאספים קבוצות-קבוצות
ומתווכחים בלהט איש עם רעהו, אגרוף מול פנים, לשון עזה, התרסה
מול פיוס והכנעה וחיים בכל התנאים.
אף ביפו קמו צעירים, שידעו להיאבק באומץ לב נגד הרוחות הסוערות
וגלי הים, ובזרועותיהם השריריות היו מכוונים את ספינותיהם אל
היעד, שהציבו לעצמם. ומולם התייצב כצוק יפו מול גלים סוערים
רבי צדקיהו, הפרוש הוותיק, ראש הנכבדים שביפו:
"אנשי יפו נכבדים הריני עומד לפניכם, עבדכם הנקלה, בא בימים
ודל כוחות. לא אוכל להגביה את קולי מעל קולותיכם הרמים
והזועמים, כפי שקולו של אדם לשווא יתנשא בליל סערה וברקים,
כשרוח זעפים נושבת מהים. אכן, אם תואילו רק מעט להקשיב לקולי,
קול אדם למוד ניסיון ותבונה, היודע מעט על קורות עמים אחרים,
אודה לכם מאוד. לא אתווכח אתכם, כי הרי ידעתי את כולכם מיום
שיצאתם מרחם אמכם, ונחוש רצונכם להילחם ברומאים, שבראשם עומד
היום נציב המבזה את כבודנו. נכון, הנציב רשע בן רשע, ולבו נתון
אך ורק לביזיון ולביזה, אבל נציב הולך וארץ ישראל לעולם קיימת.
ומי מאתנו יוכל לקבוע בביטחון, שכל מה שהוא עושה לנו, על דעת
רומא נעשה? מי יערוב לנו, שברומא הרחוקה בכלל יודעים מה שנעשה
בארצנו?
"רומא השולטת בעשרות ארצות ובמאות עמים, האם רק עלינו חושבת?
האם רק עלינו מבקשת מדי יום ביומו דין וחשבון מהממונה על
ארצנו? ואם שם בעיר הגדולה אינם יודעים על הנעשה כאן, מה זכות
לנו להכריז מלחמה על קיסר רומא, על כל צבאות שלה? ועל מי יוצא
זעמכם? על שבני הנכר נותנים כבוד לאלוהינו, ומביאים מתנות
להיכל ה'? הזה החטא שחטאו, על שאתם ששים לשפוך דם בני הנכר ואת
דמכם? האם במשך מאות שנים לא הרבו אבותינו לפאר את ההיכל
במתנות בני הנכר וברצון היו מקבלים נדבות עמים זרים. לא עלה
בלבם לבעוט בזבחי איש ואיש, להיפך, הם כיבדו את הנוכרים,
והעמידו את מתנותיהם שהקדישו לאלוהינו בבית המקדש מסביב, ושם
נשאר לעיני הכול עד היום. אך אתם רוצים רק להוציא את חרב
הרומאים מנדנה, ומבקשים תואנה להתגרות בהם ולמשוך אותם
למלחמה!
"ואני אשאל אתכם, מי הסמיך אתכם לגזור חוקים חדשים בדבר קרבנות
בני נכר?
"ידעתי שבהלכות הים וניווט הספינות הנכם גדולים בדור, ואין איש
שישווה לכם. להשיט את הספינות מול הרוח הסוערת, לזרוק את הרשת
לתוך המעמקים, שבהם שורצים דגים, לשאת ולתת עם הסוחרים
הכנענים, זאת עבודתכם, את זאת אתם יודעים, אך מסכת הקרבנות, לא
ידועה לכם. אין זאת כי ברצונכם על עורכם ללמוד מסכת קרבנות.
אכן רצונכם במלחמה. כשהייתם צעירים היה לכם משחק חביב: לנהל
מלחמה, איש נגד רעהו, וזעמתם, כשאחד מכם הפר את חוקי המשחק.
האם תדמו בנפשכם, שהרומאים יילחמו בכם לפי החוקים, שאתם
תקבעו?
"אתם, שכל נשקכם פגיון בחגורה ולב לוהט והולם ואוהב את עמכם.
שמא תתבוננו קצת בעבדים המפעילים את הספינות שלכם, שהרומאים
מכרו אותם למאות ולאלפים? הנה היוונים היושבים בארץ רחבת
ידיים, יוונים שעמדו באומץ מול הצבא הפרסי והמקדונים, אשר יפה
כוחם מכוחכם לבקש חיי-דרור. אנשי קפדוקיה ופמפיליה וטראקיה,
האם כל אלה אינם משלמים עתה מס לרומא? ומי מכם לא שמע על
הגרמנים, מי מכם לא ראה את האנשים הגדולים והחסונים, שאין קץ
לגבול ארצם, ואשר עוז גבורתם עולה עוד על מידת קומתם, עם שבז
למוות ואכזרי בקרב? גם הם נכנעו לרומאים, שהתבצרו על גדות הנהר
ריינוס ושלחו לכל קצות ממלכתם אלפי עבדים, לעבודות הקשות
ביותר.
"אך אני הייתי מחריש, אילו ראיתי, כי כולכם נושאים את נפשכם
להילחם ברומאים ולא ידעתי, כי יש ביניכם אנשים ישרים, הבוחרים
בשלום. הרי אתם שומעים על הנעשה במקומות אחרים. הנה במחנה
הרומאים רבו בני עמנו, אשר אינם רוצים במלחמה וקמים נגד
המתמרדים. הם מעדיפים לחיות בשלום עם שכניהם בני נכר, מאשר
להילחם נגד שכניהם שנים רבות, וגם עם הלגיונות הרומיים. אך אם
תחליטו שבכל זאת עליכם להילחם, הרי מוטב שקודם תשחטו במו ידיכם
את נשותיכם ואת טפכם, כקרבן לאלוהים, מאשר יד טמאה של הקלגסים
תפגע בגופם. אלה דבריי, שהיה עליי לומר לכם, בטרם תבוא הרעה על
עירנו היקרה לנפשות כולנו. ברשותכם להיוועץ בדבר, אם להחזיק
בשלום, למען תהיה ידי עמכם, או ללכת אחרי אש קנאתכם ולסכן את
עצמכם - ונפשי לא תבוא בסודכם. וביום שבו אפול בחרב של אחד
הקלגסים, אתן ברצון את חיי לבורא שלי בידיעה, שאני ניסיתי
להזהיר אתכם ולהראות לכם את דרך החיים והשלום. סיימתי את
דבריי!"
דממה ארוכה ליוותה את דבריו של רב צדקיהו. ולפתע כצליפה עזה של
משוט ארוך בגלי הים השקטים, קרא מישהו מתוך ההמון:
"ולמה לא סיפרת לנו, מה עלה בגורלם של אחינו בבית שאן, שכמוך
דרשו שלום לעירם?"
"מה לנו לעיר נוכריה ורחוקה?"
"בעיר נוכריה זאת", התפרץ הצועק הראשון, "היו שלושה-עשר אלף
יהודים, שלושה עשר אלף! היודעים אתם כמה נשארו מהם, הנה הביטו,
הסתכלו היטב על כמה עלובים אלה העומדים פה בקבוצה נפרדת, שחוחי
ראש, מושפלים, בזויים, מבלי אפשרות לפצות את פיהם. לא, הם לא
יוכלו לספר. אני אצטרך לגלות לפניכם את הלוט מהקהילה שלמען
שלום החליטה להרים יד יחד עם הנוכרים נגד אחיכם, שקמו נגד
השליט הרומי. ואיך שילמו להם בני הנכר, תמורת בקשתם להיות
בשלום, בשכנות טובה? הו למה תחרישו בני בית שאן? האם לא אמת
בפי, כי התייצבתם במערכה יחד עם יושבי העיר הנוכרים נגד בני
ארצכם? שכחתם את ברית דמים של עמכם! אך הם, השכנים הטובים
שלכם, לא האמינו בנדיבות רוחכם ופחדו מכם. הם חששו, כמו כל
אדם, שתקומו עליהם בלילה ותביאו עליהם שואה, כדי לכפר בדמם של
בני הנכר את עוון בגידתכם! ועל-כן ציוו עליכם לרדת עם כל בני
ביתכם לחורשה שבקרבת העיר, ובמעשה זה תחזקו את ברית השלום,
תוכיחו כי אמנם לבכם עם אנשים נוכריים, שכניכם. מה לא יעשו
יהודים רודפי שלום? הם הלכו לחורשה, כפי שדרשו "השכנים" שלהם
ובמשך יומיים ישבו בני בית שאן במנוחה, כדי להוליך שולל את
היהודים. ובלילה השלישי פקדו את מחנה היהודים וראו, כי הם לא
הציבו שומרים, ואז התנפלו עליהם בחרבות שלופות. בלילה הזה שחטו
שלושה עשר אלף יהודים תמימים, דורשי שלום בכל מחיר, כמו רבי
צדקיהו. כל רכושם בוזז ורק אחדים מהם הצליחו להימלט על נפשם
בחוסר כול. אני חושב שכל חבריי שסביבי יסכימו אתי, כי מוטב לנו
מוות בקרב וליפול בני חורין, כמו אחינו ברחבי הארץ, מאשר
להישחט על ידי שכנינו הבוגדניים."
"ואם לא נסכים אתך, ונמשיך לדאוג אך ורק לנשים שלנו ולילדינו
ולעבוד את אלוהינו, כמו אבותינו, האם גם עלינו תכריזו מלחמה?"
קרא אחד מנכבדי העיר.
"לא אנו מבקשים מלחמת-אחים, אויבינו הם אך ורק..."
"רומאים! רומאים באים!!!" הזדעק לפתע מישהו.
"אחים, הימלטו אל הספינות! להרים מפרשים!" פקד מישהו.
"אני לא אנוס בלי ילדיי ובלי אשתי!"
"אל הים! מהר! קפצו אל המים. הם לא יכלו לנו בשריונות הכבדים
שלהם!"
"הו אלי, הם באים גם כן מצד הים!"
"אל המים! רק סירות יצילו ותנו!"
בליל צעקות, מהומה איומה שפרצה, שמו קץ לוויכוח ולפתע נשמעה
זעקת קרב של הלגיונרים:
"מורס! מורס! מורס! (מוות!)", כשהם מגבירים את הזעקה על ידי
הכאת החרבות על מגנים.
שתי שרשרות של שריון וחניתות, שנשלחו קדימה, סגרו על כל מי שלא
הצליח להימלט אל גלי הים. חרבות בידי החיילים זרעו מוות בכל
חי, גברים, נשים וילדים. בלי רחמים. לפידים בוערים הושלכו לתוך
הבתים. כל דבר שהיה דליק, הועלה באש והמשיך להבעיר את הסביבה.
כל דבר שהיה שביר - נשבר, כל חי - הומת. שמונת אלפים וארבע
מאות הרוגים. זאת הייתה תשובתו הנמרצת של קאסטיוס גאלוס
להתגרות של מורדי יפו.

ב
לא עבר זמן רב וביפו ההרוסה בידי קאסטיוס גאלוס התקבצו אנשים
רבים, שגורשו מן הערים שלהם על יד בני הנכר או הרומאים שבהם
מרדו. הם הקימו מחדש את הבתים ההרוסים, והפכו את העיר שעל שפת
הים למשגב. בארץ ישראל, ביבשה, בכל הדרכים שלטו הרומאים ואיש
לא העז להתגרות בהם. אבל בים שלטו בני יפו - היהודים. הם לא
יכלו להילחם ברומאים ביבשה, אך הם יכלו לפגוע בכל אנייה שנעה
בין סוריה וכנען ובין ארץ מצרים. שקי בר כבדים וכל אספקה
שנועדה לצבא הרומי, הוחרמה על ידי ספני יפו, ואנייה שהעזה
להתנגד הורדה תהומה, נשרפה.
כאשר דייגי יפו, ששימשו גם כצופים בים, היו מבחינים מרחוק
בספינת סוחר, ששטה בסביבת יפו או מכוונת את מפרשיה לכיוון
הנמל, מיד היו משחררים מתוך הכלוב כמה יונים. היונים, שהוחזקו
כסגולה לזכר יונה הנביא, שניצל ממעי דג שבלע אותו, עפו במהירות
לביתם ביפו.
"יונים באות!" קרא אחד הצופים במרומי הגבעה. כהרף עין רץ השליח
לביתו של ימיאל. ימיאל היה בעל ספינות רבות, אבל הוא לא הסתפק
בהחזקת האניות. בכל רחבי הים הלך שמו לפניו כספן אמיץ ומנהיג
ספנים יהודים. הרומאים קראו להם בבוז "שודדי ים", אך בני עמו
ראו בחבורה של ימיאל חבורה של יהודים אמיצים, בעלי כבוד, אשר
בכל הזדמנות היו מתנכלים לכובש הרומאי.
ומניין שמו "ימיאל"? שם אביו היה רבי צדקיהו והוא היה ידוע
בקהילתו כלמדן גדול, יודע תורה, תורם ביד רחבה לבית המקדש,
תומך באלמנה, יתום וגר. וכאשר התפרצו קלגסי רומא ליפו, תפסו את
רבי צדקיהו, שהיה ידוע כרודף שלום. הם לא הסתפקו באוצרות שהיו
בביתו, אלא פגעו באשתו ובבתו הצעירה לעיניו. ואחר כך משכו אותו
בזקנו ברחובות העיר, כשהם צורחים צריחות שיכורים. מוכה, מושפל
ובזוי נמצא רבי צדקיהו בתעלה שלצד הרחוב. ואז נשבע בנו נקם:
"כל עוד אחיה, אקדיש את חיי לנקם בחיות אלה, ואם אין לנו די
כוח ביבשה, הרי בים לא יוכלו לנו. שריון כבד שלהם ישקע בגלי
הים. הוי ידוע לכולם, שמהיום והלאה לא יהיה עוד שמי בן צדקיהו,
כי אם ימיאל. אין זאת כי אלוהים שלנו שזנח אתנו בעוונות אבות
אבותינו ביבשה, עדיין שולט בים!"
ובאמרו זאת, לא הרגיש הספן האמיץ, שהוא חירף את שמו של קדוש
ברוך הוא, השולט לא רק בארץ ישראל, ביבשה ובים, אלא בכל העולם,
שהוא בראהו.

ג
כאשר הגיע הרץ לביתו של ימיאל ובפיו בשורה: "יונים באות!",
הזדקף ימיאל ומיד החל מחלק פקודות לעבדיו:
"חרבי! רוץ מיד אל הנמל וצווה לבחורים, שירימו עוגן ויצאו לים!
ביגרו, מסור לחזי שימתח את המפרשים ב"מנורה", אני מיד מגיע!"
יצאו נושאי כליו בריצה, כדי להודיע לספנים את הפקודות מנהיגם
וימיאל מיהר להיפרד מאשתו ומילדיו:
"שלום מרים! עליי לצאת לים עם הבחורים. באו יוונים. אין זאת,
כי הגויים יודעים שמלאי הקמח והשמן של תושבי יפו הולך ואוזל.
אך אם לא מזונות מביאה האנייה למחנות של הרומאים, לא אהסס לחפש
לך איזה בד יפה מדמשק. הרי ידעת, שלא למען ביזה אני יוצא, אלא
כדי להחליש את הכובש הרומי ולבזות אותו, כפי שהוא ביזה את אבי.
אני, כל עוד החרב אתי, אעמוד על כבודי וכבוד אנשי יפו. הנה באו
הגוזלים היקרים שלי. היו שלום יקיריי. אני מקווה שכאשר תגדלו,
תוכלו למתוח את המפרשים ולצאת לים שלנו בשלום. ובגאווה תניפו
את דגל ה"מנורה" בכל מדינות העולם. ואם ירצה הגורל ולא אשוב,
אתה ישראל תירש את חרבי ואתה תחגור אותה, כל עוד בדרך לירושלים
ישרצו קלגסים רומאים. עתה היו שלום, יקיריי!"
באמרו זאת מיהר יחד עם חבורת ספנים, שהמתינה לו מרחוק ביראת
כבוד, לכיוון ספינה שלו.
כל הספינות היו כבר ערוכות בחצי מעגל. בצאת 'מנורה' יצאו אף
הן, זקופות ומהירות. מפרשים ורודים, כחולים, צהובים הוסיפו
לאירוע תפאורה עליזה. אכן, כל יציאה לים הייתה אירוע משמח.
כאן, על גלי הים, יכלו בני יפו ופליטי עשרות עיירות להזדקף
בגאווה. שרירי הספנים ששו לפגישה עם הספינה הזרה. כאן על הגלים
שלטו רק הם. במישורי העמק, בין בתי הערים, יכלו הלגיונרים
להתהלך עדיין בביטחון. עד בוא היום. אבל כאן היה שלטון יהודי,
מוחלט כמו בימי הממלכה החשמונאית. האניות התפרשו יותר ויותר,
מי ימינה ומי לשמאל, פן תרגיש בהן מרחוק האנייה ותסובב את
חרטומה בנסותה לנוס לאלכסנדריה של מצרים או לקיסריה הקרובה.
"הספינה מצד שמאל", הזדעק המלח שעמד ב"קן החסידה" שעל ראש
התורן האמצעי.
כל הספינות השמאילו בעקבות "מנורה" של ימיאל. הרוח שנשבה מיפו
דחפה בעוז את המפרשים. לא עבר זמן רב והיא נתגלתה, גדולה,
מסורבלת ועמוסה בסחורות רבות, אם לשפוט על פי שקיעתה במימי
הים.
"להקיף אותה!" פקד ימיאל. הוא כיוון את חרטום ה"מנורה" לצדדי
הספינה. הרוח ששרקה במפרשי ספינתו הגבירה את המכה.
"חי אלוהים, אם אין זאת החביבה שבספינות של הסוחר היווני
דלופוליס", קרא ימיאל אל העומדים על ידו. "הפעם לא ימלא את
הארגז שלו בדרכמות ובסיסטרציות. להטיל ווים! להצמיד אותה!
עליה!!!" עודו מחלק פקודות, וסגניו חוזרים עליהן, קפץ ימיאל
ראשון אל סיפון הספינה היוונית. הוא פילס לעצמו דרך בחרבו
הגמישה בין המלחים, שנצטוו להגן על רכושו של הסוחר היווני.
"אחורה כלבים, על הברכיים! כל מי שיעמוד זקוף, אקצץ את אוזניו
ואשלח במתנה לקיסר הרומי. היכן הקברניט?!"
שקשוק חרבות, זעקות בני אדם החרישו את תשובתו של הנשאל.
"הי, מה הרעש שם למטה?!" קרא ימיאל.
"ימיאל! הם לקחו אתם שומרים רומיים, שיגנו עליהם", קרא מישהו.
"רומאים? השאירו לי כמה מהכלבים היהירים האלה. נראה איך הם
עומדים על כבודם, כשהספינה מתנודדת, מתרוממת ויורדת, לי
הנקמה!!!"
הוא השאיר את המלחים שעל הסיפון ובקפיצה אחת נמצא מיד במרכז
הקרב:
"הי, אתה! התקרב אליי, חמורו של יופיטר", קרא לעבר אחד החיילים
בלשון רומית, "בוא וניווכח, מה כוחו של נפטון שלך. הנה אני
מושיט לך את חרבי העברית. היא תוליך אותך ישר ל'האדס' (ממלכת
המתים) או שמא אתה מעדיף לשמש מאכל לדגים שלנו?"
הדו-קרב היה קצר. לפתע התפרץ ימיאל קדימה ובמכת חרב מהירה
הכריע את הרומאי.
"לך אל חבריך שברומא וכשתמצא אותם מחניפים לכלב קרברוס, השומר
על הגיהנום, מסור להם הודעה, שימיאל שלח אותך ושימיאל אינו
צדקיהו וים יפו הוא ים שלנו, ים עברי! השליכו את בני רומא
הארורים למים, כי לא אוכל אף רגע נוסף לשאת את צחנתם על אנייה
שלנו. מה דעתכם על השם שניתן לה: "מוות לרומא"?"
"ומה נעשה עם היוונים, שמתפללים עכשיו לאלילים שלהם?" שאל אחד
הלוחמים.
"המלחים? תשלח אותם כשגרירים של יהודה השלטת על הים, וככרוזים
שיודיעו בכל השווקים, שאנייה שלהם צורפה לצי היהודי", הכריז
ימיאל.
המלחים שנכנעו הורדו לאחת הסירות:
"אין לנו אתכם מלחמה, ואנו נותנים לכם את החיים. אם תפעילו
היטב את המשוטים, תגיעו לקיסריה. אל תשכחו למסור דרישת שלום
לאספאסיאנוס מימיאל, השליט בים יפו".
המלחים קמו והתכוננו לרדת אל תוך הסירה.
"עמדו!" קרא אחד הספנים, "הנה נתן לכם אדון ימיאל במתנה שי כה
יקר, את חייכם העלובים. ואתם אפילו אינכם חושבים, שעליכם
להודות לו על השי הנאה?"
"אנו מודים לך, אדוני הנכבד!" קראו במקהלה המלחים.
"לא לי תודה, אלא לאלוהי ישראל, שברא בני אדם, ונבערים כמוכם
משתחווים עדיין לחתיכות אבן או עץ. לכן בטרם תרדו לסירה או שמא
התהום תבלע אתכם, חזרו אחריי: שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד!"
"שמע ישראל", חזרו אחריו בהכנעה המלחים היוונים.
"רדו לסירה ואלוהי ישראל אתכם", קרא ימיאל, "ועתה נראה מה תרם
לעירנו הספק לצבא הרומי. "גפן" ו"הדר" להפעיל את המשוטים! אנו
מושכים את האנייה לנמל שלנו. הביתה! מוות לרומא!!!"
"מוות לרומא!" נשמעו כהד מעשרות פיות.

ד
"וכאשר הגיע שמע עלילותיהם לאוזני אספאסיאנוס, שלח אל יפו
אנשי-צבא רוכבים ורגלים."

יפו צהלה ושמחה. החלילים ניגנו נעימות מתוקות והתוף של עזריאל
העיוור הוציא המונים לרחוב והרקיד אותם. ובאותו הזמן בקיסריה
הרחוקה נשמע קול ממושך של חצוצרה. המחנה שעדיין נח את מנוחת
הלילה התעורר בבת אחת לחיים. חיילים שתורגלו במשך שנים ארוכות
פירקו במהירות את אוהליהם. שוב נשמע קול החצוצרה. שתי תקיעות
קצרות ומהירות. קבוצות-קבוצות הטעינו את כל הכבודה על הפרדות
ועל החמורים, ונעמדו נכונים ומצפים לפקודה של מפקדם.
הכרוז, שעל יד המפקד, שאל את השאלה המסורתית:
"אנשי הלגיון, האם אתם מוכנים?"
"מוכנים, מוכנים, מוכנים!" ענו בקול אחד כמה מאות חיילים,
בשאתם את ידם הימנית למעלה.
המפקד, שעמד בראש הטור, קרא בקול רם:
"אנשי הלגיון, אנו יוצאים ליפו, להרוס את העיר, להרוג את כל
השודדים, המתנכלים לאניות שלנו. לא נשאיר אבן על אבן, לא נשאיר
דבר חי! קדימה צעד!"
כמו איש אחד, בשורות צמודות, יצאו הרגלים לבושי שריונות וכובעי
נחושת הנוצצים, שהגנו על ראשיהם. על שתי רגליהם תלוי היה נשקם.
על שמאלם חרב ארוכה ולימינם מאכלת צרה. בידם הימנית אחזו רומח
ובשמאלית שלט ארוך ומרובע. על גבם הוצמדו משור וסל, מעדר
וגרזן, רצועות ומגל-יד וכן צידה לשלושה ימים. הם לא נבדלו
בהרבה מבהמת-משא, אך צעדיהם היו קלים ומהירים, בקצב קבוע,
כמכונה המשומנת היטב. אף הרוכבים נשאו חרב ארוכה על ירך חנית
ארוכה. על צלע הסוס נטוי היה שלט ארוך ובאשפה שמורים היו
כשלושה או ארבעה כידונים, בעלי להבים רחבים.
בבוא הלילה הדליקו מדורות גדולות, שנראו למרחקים, ועם השחר
המשיכו בצעדה. הם הלכו בדרך המלך, ולא הסתירו את נוכחותם. הפעם
ידגימו לשודדים אלה את עוצמת הלגיונות, שכבשו את כל העולם.
הסוסים צנפו בפראות. כן החיילים, שקצרה רוחם לצאת לקרב, להתגבר
על המכשולים ופגעי הגורל ולנצח, לנצח בכל מחיר, לפי מסורת
נושאי "אקווילה" (נשר, נס הלגונות).
מפעילי אייל רב עוצמה, פרצו בזמן קצר, בלי כל התנגדות, את שער
העיר. הסוסים שלוחי הרסן פרצו בדהירה פראית לאורך הרחוב.
הסוסים צנפו והרוכבים קראו בקול רם:
"הננו פה בעירכם! צאו לקרב!"
"צאו שודדים! יש לנו מתנה מתאימה בשבילכם! צלבים ומסמרים!"
"הם מסתתרים כמו נשם בתוך הבתים!"
ראשוני הלגיונרים, שנכנסו לתוך העיר, פרצו אחת אחת את דלתות
הבתים.
"הכל ריק, מלבד כמה נשים זקנות וגורי כלבים, שלא יודעים עוד
לזחול לתוך החור", קרא אחד החיילים באכזבה.
העיר הסואנת והפעילה הפכה בין לילה ליישוב רפאים. כל תושבי
יפו, שמולדתם הייתה בים, עלו על האניות כדי לצאת לים, שהבטיח
להם הגנה מפני הרוכבים המשוריינים, החיילים המאומנים, והחצים
המגיעים למרחק רב. הם לנו בתוך האניות שלהם, בתוך הנמל, שהיה
זרוע כולו צוקי סלעים גבוהים, הסוגרים בקו מתעקל את שפת הים.

ה
וכאשר הרגיש ימיאל לפנות בוקר, שהרומאים פרצו לתוך העיר, אותת
לאניות שסביבו:
"להרים את העוגן! לצאת ללב הים!"
אניות אחדות הספיקו לצאת מתחום הסלעים, מפרשים רב-גוניים החלו
להתמתח אל על. ראשוני החיילים הגיעו לשפת הים. הם נעמדו, כמו
עדת כלבים, שהצבי נעלם מתוך שיניהם החדות.
"אין דבר!" צעק שר המאה, "אני בטוח, שנפטון, שיופיטר מסר לו
שליטה על כל הים המקיף את העולם הידוע והבלתי ידוע, סובל
מהתגרויות של היהודים, המחרישים את המעמקים בצריחות שלהם על
ניצחונות מפוארים על סוחר, שאין לו אפילו אולר קטן בכיס, כדי
לקלף פרי כלשהו וצורחים בלי הרף שהים העלוב עם הסלעים לא שייך
לנפטון אלא להם, וקוראים לו "ים של יפו היהודית", כאילו כל
העולם עם השמש, הירח והאדמה מסתובבים סביב ליפו היהודית; עתה
כשהגיעו מעריצי האל, יניף את הקלשון תלת-שיניים, יתקע אותו
לגלי הים וישיג את האניות שברחו. אני בטוח, שהוא לא ייתן להם
להימלט, מבלי שיבואו על עונשם."
עודו מדבר ולפתע נשמע רעש גדול ורוח חזקה וקרה, שנשבה מהים
לקראת החוף, ועצרה את נשימתם.
"שבח לנפטון, אל הים!" קראו העומדים על החוף.
"זה רוח הצפון השחור!"
"להתרחק משפת הים!" קרא בבהלה שר המאה, "הנה באה שעתו של
נפטון. הוא יילחם את מלחמתנו ביתר יעילות וביתר עוז. הנה רואות
עיניכם לצדו של מי אל הים. אכן שבח לנפטון הגדול!"
"שבח לנפטון הגדול!" חזרו אחריו הלגיונרים. מי בשמחה ומי
בחרדה.
הסערה, שפרצה בפתאומיות, התגברה מרגע לרגע. משברים אדירים כמו
הרים הטילו את האניות למרומים ומיד אחר כך השליכו אותן למעמקי
התהום, שמיהרו להקיאן מתוך המצולה אל החול או אל הסלעים. עשרות
ספנים אמיצים, שהיו עסוקים בהנפת מפרשים, נזרקו לתוך גלי הים
הסוערים ונמחצו על ידי אניות, שהתנגשו בכוח זו בזו. השייטים
ניסו לכוון את האניות אל לב הים נגד הזרם.
"לחתור, בחורים, לחתור!" זעק ימיאל, שניסה לשווא להרים את קולו
מעל רעש הגלים.
"אם לא נצליח לצאת מכאן, ירסקו אותנו שיני הסלעים!"
"הרומאים עומדים על הצוקים ומחכים לנו."
"לחתור, בחורים, לחתור!"
אף מאות משוטים לא יכלו להשיט את האנייה נגד הזרם ולהילחם בהרי
המים שעלו על הסיפון, שטפו אותו וזרקו את האנייה למעלה ולמטה,
כמו צעצוע קל.
מכל הצדדים נשמעו זעקות שבר של הספנים. התרנים נפלו ומחצו
תחתיהם עשרות אנשים, האניות שהתנודדו ללא יד מכוונת היכו זו
בזו, קרשים התנפצו והמים חדרו לתוך כל הסדקים. שריקת הרוח ורעש
הגלים ההומים בפראות, החרישו את קולות הזועקים לעזרה. ובתוך
מהומה זו ניצב איתן כצוק, שבז לגלי הים הסוערים, ימיאל, מפקד
ה"מנורה". קולו הרם נשמע היטב בתוך האנייה, שסופה קרב כל רגע:
"בני יפו אמיצים! הנה לא הרחק מאתנו עומדים הקלגסים ומתבוננים
בנו בשמחה. הם רגילים לזעקות. הם אשר מתבוננים בדם קר איך חיות
טרף קורעות בזירת הקרקס לוחמים אמיצים או שבויי מלחמה, אין
רחמים בלבם. אם נגזר עלינו מהשמים למות, הבה נמות כמו גברים,
שלא הוכרעו בחרב קלגסי רומא. נתפלל לאלוהינו, וידעו בני הנכר
הטמאים, שרק לאלוהינו אנו מוסרים את נשמתנו."
ימיאל, אשר עמד זקוף, על אף טלטולי האנייה, הרים את ראשו אל
השמים הקודרים ופתח בתפילה:
"אל אלוהים הגדול והנורא, אם עבדך הקטן העז לקרוא לעצמו
"ימיאל", הן לא כי כפר בגבול שלטונך; עבדך אני, כל חיי עברו
עליי על גלי הים, ושם, הרחק מהיבשה ומכל יישוב, שמעתי את קולך
הרועם וברקיך סנוורו את עיניי. מה אומר לך, אשר צד את לוויתן
הגדול בחכה, כמו דג קטן, והכריע את הרהב הנורא והאיום. לך
השמים והארץ והים הזה, שאין לו גבול ולא קרקעית. הנה אנו
עומדים כאן ומתוודים לפניך ברגעי חיינו האחרונים. הרי ידעת שכל
דבר שעשינו, רק למען לפאר את שמך הגדול, רק למען הארץ שהבטחת
לאבות אבותינו ובני נכר מטמאים אותה עכשיו. אך אם זהו רצונך,
להוריד את גאון בני יפו לתוך התהומות, להשפיל אותנו בעיני
הרומאים, הרי זאת זכותך ואתה ידעת למה אתה עושה זאת. אך אנו,
אף עכשיו נפאר את שמך, ונקרא מול הגלים העומדים לבלוע אותנו,
כפי שלימדו אותנו אבותינו: "שמעו בני יפו, שמעו ספנים עברים,
אדוני אלוהינו, אדוני אחד!"
"אדוני אחד!" ענו אחריו האומללים מתוך המים. ואז בא הסוף.
"המנורה" הוטלה בכוח לתוך התהום וכאשר נזרקה שוב למעלה, פגעה
ב"אשכול". שתי האניות המפוארות פעם הפכו בין רגע לגל שברים
קטנים. איש לא שמע את צעקות הספנים. קול רעש הים ונפץ האניות
החריש הכל. הים הגועש התמלא במאות גופות מפרפרים. אחרים נתלו
בשלבי סולמות, אחרים הפכו קורות לרפסודות וניסו להתקרב אל
החוף. הניצולים שנתלו בקרשים נערפו ונמחצו על ידי קרשים.
שחיינים שהצליחו להגיע אל צוקי הסלעים הומתו על ידי הרומאים.
האניות המשיכו להתנפץ זו בזו וריסקו ביניהם את הנמצאים בגלי
הים, אשר הפך לאדום מדמם של בני יפו למרחקים. ארבעת אלפים
ומאתיים איש טבעו ונהרגו.
"שבח לנפטון!" קרא בשמחה שר הצבא.
"שבח לנפטון!" שאגו הלגיונרים ורוכבי הסוסים.
"ועתה נתחמם קצת", קרא שר הצבא, "הדליקו מדורות, כדי יראו אותן
למרחקים. כל דבר שאפשר לשרוף, שרפו! המים עשו את שלהם ועתה
נמסור שלטון לאש המאכלת הכול, הדליקו אש, יהפוך כל בית ללפיד
בוער!"

ו
עד כמה חשובה הייתה לרומאים השמדת הצי היהודי ביפו מעידה
העובדה, שהרומאים טבעו מטבע-זיכרון לציון ניצחונם עליו, ובו
חקקו כתובת: "יודיאה נאוואליס" ובלשוננו העברית: "יהודה הימית"
(=הושמדה, איננה!). כפי שאנו יודעים, טעו הרומאים. חיל הים
הישראלי מסייר בחופש ובגאווה ומניף את דגלו במימי הים התיכון
ואניות הצי המסחרי משוטטים בכל הימים בהניפן דגל ישראל.
ומה נשאר מהלגיון העשירי המפואר שהחריב את יפו? כן, רעף עם
חותם הלגיון הרומי העשירי, שנתגלה על ידי הארכיאולוג ד"ר י.
קפלן, בשעת חפירות במקום הגבוה ביפו. מסתבר, שהצבא הרומאי,
שדמה למכונה משומנת היטב, היה מאורגן להפליא, והיה מחתים את
רכושו, כדי שלא יהיה בו מיקח-וממכר. אף על פי כן, גם הוא הלך
לדרכו, ונעלם בשכחת ההיסטוריה, ורק שבר של רעף נשאר ממנו, רעף
המעניין רק ארכיאולוגים, המתעניינים בכלי חרס.