מיהו רבי אדם?
בטרם אגש להדהים את הקוראים במעשים הנפלאים של רבי אדם, החלטתי
כרגיל לחקור מי היה הרבי, מניין הוא ומי לימד אותו לעשות דברים
נפלאים כאלה. נטלתי ראשית כול את "האנציקלופדיה לתולדות גדולי
ישראל" בעריכת ד"ר מרדכי מרגליות, דפדפתי ברשימה ארוכה של ר'
אברהם ומה נדהמתי כאשר אחרי אברהם האחרון (ר' אברהם בר דוד)
משער אריה הופיע ר' אהרן (בר גרשון) אבו אל הרבי. רבי אדם לא
קיים כלל! היום היה מסביר הבזק שהכתובת שלו ומספר הטלפון שלו
חסויים. אחרי הכול שכחתי להגיד לכם, שרבי אדם נחשב לאחד מל"ו
צדיקים, שבזכותם עומד העולם שלנו, ולא אהב להתפרסם, פן יפנו
אליו המונים שיתקן את העולם המושחת.
בלית ברירה נטלתי את האנציקלופדיה העברית, כרך ראשון משנת תש"ח
ומה נדהמתי כשמצאתי בערך "אדם בעל שם טוב" זכירה קצרה: "אישיות
אגדתית במאה הי"ח. הוא הוריש את ספרי הקבלה לר' ישראל בעש"ט,
שהתעמק בהם והגיע לגדולות במסתורין וברזי העולם."
ב"אנציקלופדיה העברית" מצאתי המון "אדמים", אשר הסבירו לי את
עברו של רבי אדם וכוחותיו העל אנושיים. מתברר שרבי אדם היה
פשוט צאצא של אדם קדמון. בבקשה לא לערבב את השם עם היצור חצי
קוף וחצי אדם, שמדענים העוסקים בפרהיסטוריה מתארים את שלדיו
המאובנים. לא. "אדם קדמון" זהו מושג בתורת הקבלה על פי כתוב:
"נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". בקבלה הקדומה מדובר על "אדם עליון"
וב"ספר תיקונים זוהר" הוא נקרא "אדם הגדול". מדוע גדול?
המקובלים העוסקים בגימטרייה מצאו שהשם "אדם" שהפוך למספר כולל
45 מתקרב לאותיות שם הוויה כשהן כתובות במלואן (יו"ד ה"א ו"ו
ה"א) שמספרן 47. בקבלת האר"י אדם קדמון הוא הגילוי הנשגב ביותר
של האלוהות וגם קודם במעלה לכל ארבעת העולמות: אצילה, בריאה,
יצירה ועשייה. תיאור אדם קדמון ובפרט תיאור האורות הנובעים מן
האוזן, הפה, החוטם והעיניים תופס מקום רב בספר "עץ החיים" לר'
חיים ויטאל, תלמידו של האר"י.
אחרי שעייפתי אתכם מאוד בעניינים קשים להבנה ולא מעניינים
הרבים מכם (מלבד מדונה) יכולים אתם לעקוב אחרי העלילה המעניינת
שתתרחש לפני עיניכם. חוץ מזה, אנשים שאין להם עניין בקבלה ובכל
מיני דברים, המעניינים אולי זקנים, נתונה ממני רשות לדלג על
פרק א' ולעבור ישר ל"אקשן".
אליהו הנביא מוסר לאדם את מחברות ה"קבלה"
לפני הרבה הרבה שנים חי איש צדיק, אחד מל"ו הצדיקים הנסתרים
שבזכותם קיים העולם. הוא התגורר בבקתה קטנה סמוכה ליער, וכדי
להתפרנס היה חוטב עצים ביער ומוכר אותם לאנשים שבעיר. ובבוא
הלילה היה יושב ועוסק בתורה. ואז היה מבקר אותו אליהו הנביא,
העוקב אחרי צדיקים, ויחד היו עוסקים ברזי תורה. בשעות כאלה
הייתה הבקתה הקטנה מתמלאת באור חזק, כאילו (היום היו אומרים)
עשרות זרקורים האירו אותו. איכרים, שחזרו בלילה לביתם היו
נעמדים נדהמים למראה האור המקיף את הבקתה, היו מציצים דרך
החלון היחידי לראות מהו מקור האור ובמקום זאת ראו רק שני זקנים
מציצים לספר עבה ומזמן לזמן מתווכחים בתנועות ידיים רחבות.
מה פלא שדעת הציבור הדתי בעיר, ששמעו על לימודים אלה בלילה,
הייתה שהזקן הוא פשוט בטלן אשר מבזבז את שעות החיים עם עוד זקן
אחר בלימודים ועל אף לימוד ממושך לא הגיע אפילו לדרגת 'מלמד'
בחדר, אלא חוטב עצים לפרנסתו, כמו הברילו או איבן, בור ועם
הארץ.
פעם הביא לו אליהו הנביא חבילה של חוברות מלאות כתב פנינים
נפלא וצפוף.
הוא מסר לרבי אדם את הצרור, כשעל פניו הבעה של אחריות וחשש
מובן על המעשה ואמר:
"אלה הם כתבי קבלה אמיתיים, לא כתובים במערה קטנה על ידי
המסתתרים מפני הרומאים ולא על ידי תלמידי האר"י, שכתבנו כל
מילה שלהם, אלא על ידי הקדוש ברוך הוא בעצמו, שמסר אותם לאדם
הראשון, כשהיה עדיין בגן עדן והוא עבר לאבות האומה אברהם, יצחק
ויעקב. עתה הגיעה השעה למסור לך אותם, כי איש קדוש אתה, כמו
אבותיך. עיין בהם, למד מהם את כל הרזים הנסתרים שבעזרתם תוכל
לבצע כל מה שתחשוב לנכון לעשות ובבוא יומך להתייצב ולמסור דין
וחשבון על מעשיך לשופט שבשמים, תמסור אותם לאיש שיהיה ראוי
בעיניך."
אחרי שמסר לו את צרור הכתבים, נעלם, ומאז לא נראה בבקתה. מאז
התעמק רבי אדם בכתוב בצרור הכתבים וגילה מלילה ללילה רזים
נפלאים, המסוגלים להפוך את האדם הפשוט ל"אדם דלעילא" או "אדם
עלאה", כלומר בשפה פשוטה ל"אדם עליון".
רבי אדם מחיה את שומר ראשו של שר המלך
יום אחד ערך ביער אחד משרי המדינה ציד חזיר בר גדול, שרגיל היה
להתנפל על כל הנוסעים ועוברים ביער ואף לפצוע אותם. נביחת
כלבים עליזה שהרגישו בקורבן שלהם, תקיעות בחצוצרות ושעטת סוסים
דוהרים הפריעו לרבי אדם ללמוד, אך הוא ידע את טבעם של בני אדם,
שבטוחים שבזכות הכלבים האמיצים והחניתות שבידיהם יתגברו במהרה
על חזיר בר הכי גדול והכי מסוכן, ואמנם הכלבים הצליחו להוציא
מסבך היער העתיק את אויבם. הוא התפרץ במהירות, שבלבלה את
הקשתים שכיוונו את נשקם לכיוון היציאה מהיער. אין זאת אלא כי
נביחת כלבים וכמה מהם שהעזו לקפוץ על גבו הרגיזה אותו, והוא
ראה ביצורים המעצבנים אותו את האויב הראשי. הוא פרץ לתוך הלהקה
וקצר אותה לימין ולשמאל בשיניו הארוכות והחדות. אחרי שקרע כמה
מהם, היתר נסו תוך יללות קורעות לב לכיוון הבית, מבלי להתייחס
לקריאות ולשריקות בעליהם. מיד אחרי זה הפנה את גופו המהיר
והגמיש ביחס לגופו הכבד והגדול על דמות שהתגרתה בו בחניתה
הארוך. היה זה שומר ראשו של שר המדינה, שמונה על ידי המלך
למושל המחוז. בתנועה אחת, מבלי לשים לב לנשק שבידו של האיש,
פרץ וקרע את חזהו. שומר ראשו נפל מיד ומת, כאילו ברק פגע בו,
ועתה נפתחה הדרך לפני החיה הטורפת בכיוון השר בעצמו. הוא לא
היסס, על אף הקשתים המקיפים אותו, וקרע לו פצע ארוך בבטנו. אף
השר נפל על האדמה, מחרחר וגונח. הפצע היה עמוק ודם זרם ממנו.
האיש ימות בעוד כמה דקות.
רק עכשיו התעוררו הקשתים, שבגלל תנועותיו המהירות של חזיר הבר,
חששו לפגוע איש ברעהו. הם יצרו שורה ארוכה וצפופה שהמטירה חצים
ארוכים אל המטרה הגלויה והקרובה. שני חצים שפגעו בעיני החזיר
שמו קץ לקרב. החזיר שנפגע בעיניו שכב על האדמה, כשרגליו למעלה
ומנסות לסלק את המפגע. זה היה סימן לקשתים שהאויב נפגע. כל מי
שהייתה לו קשת דרוכה וחצים במכביד שלח אותם בלי להסתכן בבטנו
של החזיר. עוד מעט נעשה גופו ככברה והזכיר קיפוד ענקי. המערכה
נגמרה בניצחון של הקשתים, אבל המחיר היה גבוה ומכאיב. אחד הרוג
ואחד מתכונן לדרכו לגן עדן.
איש לא ניגש אליהם. כשיעמיסו את חזיר הבר על העגלה, יעמיסו גם
את ההרוג. לגבי השר הגוסס, איש לא העז לגשת אליו ולהגיש לו
עזרה. גופו היה קדוש בשביל אנשים פשוטים ועונש כבד היה מקבל
איש הנוגע בגופו של שר. כמו הזה ב'ביבליה', שרצה למנוע נפילת
ספר תורה מהעגלה.
באותו הרגע יצא מהבקתה רבי אדם, שצעקות האנשים ונביחת הכלבים
הפריעו לו בלימוד ספרי קודש. די היה לו במבט חטוף כדי לגלות את
המצב. הוא פנה לקרוב אליו ובקול תקיף ציווה: "תכניסו אותם
לביתי, ואולי אצליח לעזור להם!"
"אחד הרוג, מת ורק אלוהים יעזור לו", ענה האיש באדישות, "ובשני
אסור לגעת, כי אנחנו נעשה זאת וניענש קשות."
"אם לא תכניסו אותו, תקבלו עונש כבד!"
"אי אפשר, הוא קרוב למלך וגופו קדוש ואסור לגעת בו!"
"מהו? פטרוס הקדוש או שמעון הקדוש? אולי תשימו לו פסל בהצטלבות
הדרכים ותצטלבו כשתעברו על ידו? אני מצווה עליכם, אתה וגם אתה,
אתם נראים חזקים להעביר אותם לביתי. מיד!"
עיניו השחורות כאילו הפנטו אותם והם הרימו את השר הפצוע קשה
והניחו אותו לפי הוראות רבי אדם על המיטה שלו.
"הוא ילכלך לך את הסדין וכל כלי מיטה בדם ולא תוכל להוריד את
הכתמים", הזהירו את רבי אדם.
"אל תדאגו, והמת, כמקובל, שימו על הרצפה. ועכשיו עלו על הסוסים
ודהרו בכל המהירות לארמון שלו, ספרו מה קרה ודרשו שיישלח מיד
רופא עם עגלת תרופות וכמה ספרים, שבהם הוא מתייעץ מה לעשות."
"העיקר, צריך להזמין כומר, שיעביר לו וידוי אחרון לפני שיעלה
לשמיים", העיר אחד.
"לא צריך כומר", השיב לו רבי אדם.
"אתה לא צריך, כי אתה לא נוצרי כשר וממילא לא תלך אחרי המוות
לגן עדן", השיב אחד בחוצפה.
"את זאת אף איש שחי אינו יודע ולכל אחד סברות משלו. ועכשיו
סגרו את הדלת, כי אתם מפריעים לי, ורוצו, כפי שאמרתי לכם,
להזמין רופא."
מיד כשנסגרה אחריהם דלת, התעטף רבי אדם בטלית ואחרי תפילה קצרה
החל לקרוא שמות מוכרים ומוזרים, כשהוא מוסיף ספרות מוזרות: "על
דעת ארבע האותיות הקדושות, שבראו את השמים והארץ, אני קורא
למלאך יחיאל ולמלאך רפאל, אתי מיד ויציג את כוחו."
אחרי הכרזה זאת המשיך רבי אדם בסדרת אותיות ומספרים לא מובנים,
שקרא מאחד הספרונים שקיבל מאליהו הנביא. מיד נשמע משק כנפיים,
כאילו עשרות נשרים נחתו בבקתה שלו. הם היו בלתי נראים לאדם, אך
המעשים שלהם הורגשו מיד. האיש המת, ששכב על הרצפה ללא תנועה,
(כדרך מתים) התרומם לאט, שפשף את עיניו, הביט סביבו ולפתע קרא:
"יזוס! מריה! כנראה ששתיתי יותר מדי בפונדק הזה, אבל מי זה
משכיב איש ששתה יותר מדי על הרצפה המלוכלכת? מושקו, האם זה
נהוג ככה בבית מרזח, להשכיב נוצרים טהורים, שכנראה שתו יותר
מדי, על האדמה, כמו כלב מלוכלך. האם אין אצלכם מיטה או לכל
הפחות דרגש?"
"ראשית כל שמי לא מושקו, אלא אדם, רבי אדם. שנית, מוטב לשכב על
האדמה מאשר בתוך האדמה, ושלישית אני לא השכבתי אותך על האדמה,
רק חבריך הטובים, שנסעו לארמון ובטח ישובו עוד מעט עם ארון
מתים נוח, שבו תוכל לשכב כמה שתרצה. ובסוף, אין לי מיטה נוספת,
כי כרגע שוכב עליה השר הפצוע, שעליו רצית להגן."
"על מה אתה מקשקש? כנראה ששתיתי קצת מהבקבוק שלי ונרדמתי,
ועכשיו אני מרגיש קצת קור. האם יש לך משהו שיחמם אותי?"
"בחפץ לב אגיש לך מהמיחם שלי תה חמים וטעים, רק קום ושב על
השרפרף שלי."
"אבל באמת, למה החברים שלי היו צריכים להביא אותי לביתך? אני
בטוח, שלא שתיתי כלום. אני נזכר עכשיו - יצאנו לצוד חזיר בר,
שהטריד את כולם שעברו ביער וגילינו אותו ואני כיוונתי מולו
חנית ואחר כך פתע פתאום היה הכול שחור סביבי ובחושך ראיתי
עשרות או אולי מאות צללים, שהלכו לפניי, ואולי אף אני הייתי צל
ולפתע הופיע מלאך לבן, הרים אותי כאילו הייתי תינוק והוציא
אותי מהחושך..."
"זה היה מלאך יחיאל, שאני ציוויתי עליו להחזיר אותך לחיים,
ואני מציע לך, אם יהיה לך עוד בן או נכד, שתקרא לו בשם 'רפאל'
כדי שתזכור כל חייך, איך חזרת מעמק הצללים לחיים."
"אני אקרא לו 'אדם' על שם האיש שהציל את חיי."
"לא אדם, אדם לא רוצה להתפרסם, זאת הייתה פשוט מצווה, קרא לו
יחיאל. אלוהים על ידי אחד המלאכים שלו החיה אותך."
"אעשה זאת הרבי, אני מבטיח, בכל פעם שאביט על סימני פצע, שחתך
כמעט לשניים את הלב, אזכור את הנס, שזכיתי לו."
"סימנים אלה ייעלמו בעוד זמן קצר. הבט, אני כבר מוחק אחד
מהם."
באומרו זאת עבר רבי אדם בידו על אחד הסימנים האדומים והוא נעלם
כלא היה.
בעודם משוחחים התעורר לפתע השר וקרא בבהלה:
"אנשים טובים! תרחמו עליי ותצילו אותי, אשלם לכם כמה שתרצו,
אבל תעצרו את שפך הדם. האם אתם לא רואים שכל המיטה ספוגה בדם?
איזה בית חולים זה, שאין אחות על ידי ומתפללת לנשמתי. ואיפה
הרופאים? אם הדם ימשיך כך לזרום הלאה יכול אני חלילה למות
והרופאים הבטלנים ישלמו בחייהם בעד הזנחה כזאת, זאת אני
מבטיח."
"הרגע נא, כבוד השר. אתה לא בבית חולים, רק בביתי הפרטי, בקתה
של רבי אדם, ולא רופאים הצילו את חייך, רק המלאך רפאל, שטיפל
בך לפי הזמנתי. אני מבטיח לך שלא נשקפת לך כל סכנה והדם על
הסדין שעל מיטתי ייעלם עוד מעט, כמו כל סימני הפצעים. הואל נא
לרדת מהמיטה ולשבת על יד השולחן ולהתכבד בתה חמים וטעים מהמיחם
שלי. ואני בינתיים אזמין את המלאך נקיאל, שימחק את הצבע האדום,
שכל כך מבהיל אותך, ובכלל יטהר את חדרי מכל לכלוך. אל נא
תתבונן על סימני הפצעים שלך. אני מבטיח לך, כמו לשומר ראשך,
שהם ייעלמו בעוד כמה ימים, כאילו מעולם לא היו. ועכשיו תתכבד,
כמו הנפגע היושב בשקט על השרפרף ושותה בנחת תה מהתה שלי, שגם
הוא מבריא."
"בחפץ לב, כשמאבדים דם, צריך הרבה לשתות, כדי שהנוזל ייהפך
לדם."
"אני מבטיח לך, שהדם שוב יזרום בעורקיך, אם תשתה או לא תשתה
תה, אבל לתה שלי יש תכונות מבריאות."
עוד רבי אדם מוזג תה מהמיחם הנוצץ, נפתחה ברעש הדלת ולחדר
התפרץ הרופא, נושם בכבדות, ואחריו עוזרו הנושא שני ספרים
כרסתנים וארגז עם תרופות. למראה שני "פצועים קשה ואולי אחד
הרוג" קרא הרופא הראשי בזעם:
"מה זה, "פרימה אפריליס" (ראשון באפריל, חג מתיחות)? אני
השארתי שלושה אזרחים נכבדים ועשירים בחדר ההמתנה שלי כשנודע לי
מה קרה לכבוד השר, ולשומר ראשו ציוויתי מיד להכין ארון מתים
מפואר, כיאה לשומר השר, וכשיותקן למהר למקום, שכן הוא נהרג על
ידי חזיר הבר, והנה אני מוצא את שניכם יושבים בנחת ושותים תה,
שטיבו מפוקפק ונרכש אצל סוחר זול ונודד, חיים ושלמים, כאילו
כלום לא אירע ועוד בבקתה מזוהמת של איזה יהודי, שידוע כחוטב
עצים."
"יסלח לי אדוני הדוקטור", ענה לו השר, "ברשותך אעמידך על כמה
שגיאות. ראשית כול, הבקתה לא מזוהמת. לו באת לפני חצי שעה,
יכולת לראות סדין זה ספוג בדמי שזרם. הדם שלי בהחלט לא מזוהם,
ויש אומרים שיש בו תערובת של דם כחול. ולגבי היהודי, שאתה טוען
שהוא חוטב עצים, לי הוא מוכר כרבי אדם. אתה מבין? הרבי, שהציל
את חיי וחיי שומר ראשי בעזרת הספרונים שלו, שלא זקוקים לעגלה
בכדי לשאת אותם."
"אני חושב שהעגלה הנושאת ספרי רופאים מפורסמים רק מביאה כבוד
לבעל הספרים."
"האם בעגלה שלך נחים גם 105 ספרים שחיבר אבו סינא, או רק ספרו
החשוב "הקאנון" בחמישה ספרים?"
"איזה רופא לא מכיר את הקנון. הספר משמש יסוד ללימודי רפואה
באוניברסיטאות צרפתיות ואיטלקיות. אבל מניין אתה מכיר אותו,
האם אדוני למד גם רפואה?"
"לא, מעולם לא דרכה רגלי באולמות האוניברסיטה, אבל היום, במקום
ללמוד מספרי קודש, שעוזרים במקרים מסוימים, קיימת לצערי תחרות
בין מלומדים, כמו גם בעלי משרות רמות, למי יש ספרייה גדולה
יותר. כך מסופר על וזיר אחד, שתמיד יצא למסע בליווי 30 גמלים
עמוסי ספרים. בעניין זה צריכים למידה שקטה, בלי סימנים
חיצוניים, נוצצים, מסנוורי עיניים, הייתי אומר קצת צניעות."
"והספרונים, שאני רואה שהם בכתב יד, אני מניח שבכתב יהודים, הם
מסוגלים לעזור יותר מספרי מלומדים? מה שם הספר, שלפיו אתה
נוהג?"
"קבלה!"
"היומבו דומבו" זה הוא לפי דעתך ספר רציני. דפדפתי בו בתרגום
ומצאתי שהוא מלא אמונות תפלות בתחיית מתים, מלאכים בעלי שמות
מפוצצים, מילים ומספרים שמשגעים את השכל."
"בדבר אחד אתה צודק. לא כל אחד רשאי ללמוד את הקבלה. מסופר על
שלושה תלמידים ש"נכנסו לפרדס", כדי להכיר את הרזים שלו. אחד
התאבד, אחד יצא מדעתו וקיצץ את הנטעים, ורק הרבי עקיבא יצא
מהפרדס שפוי."
"לפעמים לימוד הקבלה נחוץ, כמו במקרים אלה. אתה לו ראית אדם,
שדמו זורם מכל חלקי גופו, מה היית עושה בעזרת הספרים המחוכמים
שלך?"
"הייתי עוטף את כולו כמו 'מומיה' (חנוט) מצרית בתחבושות ו..."
"ומה היית עושה לו הדם, על התחבושות יצא והתפשט על כל גופו?"
"לו הייתה זאת 'מומיה', הייתי סותם את החריצים בזפת, המתקשה
במהירות."
"ולו היה זה אדם חי?"
"הייתי מצטער ואומר שלוש פעמים "פאטר נוסטר" ('אבינו', שתי
מילים מהתפילה המקובלת בכל הזמנים), אך בשום אופן לא הייתי
עוסק ב"יומבו בומבו" שלך."
"כבר נמאס לי לשמוע מאיש כה מקובל רק שתי מילים בתור הכחשת
המציאות. סלח לי הרבי יקר, אבל הגיע הזמן, שאבשר לאשתי ולכל
קרוביי שאני חי ואני שלם והכול הודות לך." באומרו זאת כרע ברך
לפני הרבי, אחז את ימינו וקרא בהתרגשות:
"לעולם לא אוכל לשלם לך בעד מה שעשית למעני, ותמיד אזכור בזכות
מי אני חי."
באותו הרגע כרע גם שומר ראשו ותפס את ידו השמאלית של הרבי:
"ואני תמיד אזכור את הרגע, כשנדדתי בחושך תהומי בעולם הרפאים
ולפתע לפי פקודתך אחז בי יחיאל והחזיר אותי לחיים. כן, לכל חי
שתלד אשתי, אתן שם 'יחיאל', כפי שהבטחתי, ושיחשבו אחרים, שהוא
מזרע לא נוצרי. תרצה, אשק את ידך הטובה ו..."
"קומו!" צעק רבי אדם, "קומו מהר, בחדר זה אסור לכרוע ברך, בפרט
לפני אדם פשוט. רק לפני "בורא הארץ והשמים" חובה עליכם לכרוע
ברך ולהשתחוות, אבל לפני אדם, בן אדם, אני אוסר עליכם."
"ולנשק את היד שהחזירה אותי לחיים, מותר?" שאל שומר הראש,
שנחשב למת.
"אסור באיסור חמור", קבע רבי אדם.
"אם כן יברכך אלוהים, ששנים רבות תקיים מצוות לעזור לבני
אדם."
"ויברך אתכם אלוהים ויגרום שבעתיד תתברכו רק במעשים טובים."
"אמן", ענו שניהם בקול אחד.
השר קם והביט על גופו בפליאה. במקום שהיו בו פצעים עמוקים
שהשאירו שיני חזיר הבר, הלבינו עתה צלקות, בדומה לקווים
המצוירים. בעקבותיו התבונן שומר ראשו בקווים ורודים, אשר לפי
הבטחתו של הרבי, ייעלמו בעוד כמה ימים. השר נכנס למרכבתו,
כאילו מובן מאליו, ואחריו תפס את מקומו על יד העגלון שומר ראשו
והסוסים פתחו בדהרה בכיוון לארמון. ואחריו יצא הרופא עם עוזרו
לעגלה שלו. הוא עדיין לא היה מסוגל לתפוס מה אירע פה בבקתה של
היהודי וכדי להוכיח לעצמו שהוא לא חלם חלום מטורף, מלמל
בעקשנות: "יומבו בומבו, הכול יומבו גדול ולא מדעי רפואה."
## אם הסיפור היה מעניין, המשיכו לקרוא אותו ב... פרק:
המלך מזמין את רבי אדם והוא ממציא לו גוש זהב.
המלך מזמין את רבי אדם והוא ממציא לו גוש זהב
השר המריץ את עגלונו להדהיר את הסוסים לארמונו. שם, אחרי
שהרגיע את אשתו, בנשיקות לוהטות ובחיבוקים גבריים, שכל השמועות
על פציעתו באי הבנה מקורן, בסך הכול צלקות, שבעוד כמה ימים
ייעלמו, הסביר לה שעתה מוכרח הוא לעזוב אותה ולגשת בעניין חשוב
למלך. לשאלות הדאגניות של אשתו, איך זכה בצלקות, מיהר להרגיע
אותה שהן לא צריכות להטריד אותה ושאחרי שובו מהמלך, יסביר לה
הכול, כשילכו לישון.
בבואו למלך סיפר לו בפרוטרוט על היהודי המוזר, המתגורר בבקתה
ועוסק לפרנסתו בחטיבת עצים, ואיך "חוטב עצים" התגלה באופן פלאי
למצווה למלאכים, מה לעשות, איך שמע משק כנפיים וחש במגע של
ידיים חמימות, אשר טיפלו בפצע הקטלני שלו בבטן, שנפצע, כשחזיר
בר התנפל עליו והעמיק כמעט לכל אורך הבטן פצע זב דם, בשפע ובלי
הפסקה.
ואיך יהודי, שלמד בביתו, הופרע על ידי רעש, יצא וראה אותו מדמם
ואת שומר ראשו שוכב מת, הכריח את המלווים אותם להעביר לביתו את
שניהם. הם סירבו תחילה וטענו שאסור להם לגעת בגופו המקודש ומה
צורך ליהודי באדם מת, הזקוק לארון המתים. כה וכה קולו של
היהודי (מדובר ברבי מלומד) ועיניו השפיע עליהם שיביאו אותו,
יניחו על המיטה של הרבי, כשדמו מלכלך את כל הסדין ואת המת על
הרצפה. כשעשו זאת ציווה עליהם לצאת ולהבהיל רופא שיטפל בי.
כשיצאו התחיל מיד לטפל בשנינו: בי הפצוע קשה ובשומר ראשי המת.
הוא הוציא איזה ספרון, כתוב בכתב יד, קרא ממנו, מלמל מילים לא
מובנות לי ולפתע אני נשבע, שמעתי משק כנפיים גדולות והרגשתי
שיצורים בלתי נראים נמצאים בחדר. אחד טיפל בי ומיד פסק הדם
לזרום, העביר ידיים חמות כמו מים רותחים על בטני וכנראה מיד
נסגרו הפצעים שלי, עוד נגיעה בידיים שלו והפצעים הפכו לצלקות.
את העובדות למדתי רק כשחזרתי להכרה וחשבתי שאני נמצא בבית
חולים. ואז לראשונה שמעתי את קולו המרגיע של הרבי, שאני לא
בבית חולים, רק בביתו, ולגבי הסדין הרטוב והמזוהם בדם, הרגיע
אותי שעוד מעט תבוא "עוזרת בית", שקרא לה מלאך נקיאל, ותנקה את
הסדין, שלא יהיה עליו סימן ותייבש אותו. וכך באמת קרה.
כשהרבי המופלא עזר לי לרדת מהמיטה נדהמתי, כשראיתי את שומר
ראשי, שהיה לפני כמה רגעים (שעות?) מת וחבריו הודיעו שיביאו
ארון מתים, והנה הוא יושב על שרפרף, כמו אורחו של הרבי, לוגם
תה חם וריחני. הוא גם הציע לי כוס תה, מאחר שהוא מבריא. הוא
הסביר לי שהוא בעצמו מכין את התה מפרחים הצומחים בין העצים
ביער ומקליפות שטחן דק דק.
"וידוע לך שם הספר, שהוא השתמש בו? בטח אבו סינא, "נסיך
הרופאים"."
"לא, כבוד המלך, הספר היה אוסף מחברות שבהן היו כתובות באותיות
קטנות מילים מוזרות בשפה זרה לי. אם אינני טועה הוא הזכיר את
שם החיבורים, שקיבל מאיש קדוש, כראוי להם, נדמה לי שהוא קרא
להם "קבלה"."
"אהה... קבלה... אז מדוע תיכף לא אמרת שהוא השתמש ב"קבלה"? אז
בעזרתו הוא קרא למלאכים, שריפאו אותך והשיבו לחיים את שומר
ראשך. אנשי המדע שלנו לומדים באופן מיוחד ארמית נוסף לעברית,
אך מתקשים להבין את הרמזים שבספר. אומרים שהאלכימאים משתמשים
בספר מופלא זה, שבו רשום אפילו איך מוצאים זהב, בלי "אבן
חכמים", כסף ואבנים טובות. האם הוא לא הזכיר לך, שהוא יכול
להשיג זהב?"
"לא. דיברנו רק על ההצלה הנפלאה שלי וזה בהחלט הספיק לי, אבל
אם הוד מלכותו חושב שהוא מסוגל לייצר זהב, כסף, אבנים טובות,
הרי פשוט יזמין את רבי אדם וישאל אותו. הרבי, שבעצמו חי בבקתה
צנועה ומתפרנס בחטיבת עצים, לא יכחיש אם ידוע לו אופן להשיג
אוצרות אלה, הגם הוא נוהג בשביל עצמו להשתמש בו ומסתפק בלימוד
יום יומי של "קבלה" וספרים קדושים אחרים בלילות, בתום
העבודה."
המלך הזמין את רבי אדם לארמונו, והוא לבש את המעיל השחור
החגיגי ואחרי שעלה למרכבה, שהמלך שלח לו, התייצב לפני שליט
המדינה. המלך קיבל אותו בכבוד אישים רמים, שיבח את מפעלו בענף
הרפואה ובעיקר את יכולתו להורות למלאכי השמיים, שאפיקורסים ראו
בהם רק אנשי דמיון של אנשי דת, לעשות את רצונו. ובפרט פרט בלתי
ייאמן - להחזיר לחיים איש מת לחלוטין, כך לכל הפחות ראו אותו
כל מלווי השר, שבאף אחד מהם לא יכולים לחשוד שהיו שיכורים,
כשנשאו לחדרו של הרבי איש מת, שבסך הכול היה זקוק לארון מתים
או כפי שאחר כך סיפר החוזר לחיים, כוס תה חזק, מבריא, שהרבי
הכין.
אחרי שגמר את כל השבחים, שנעמו לרבי אדם, כמו לכל בן אדם, שאל
המלך "שאלה תמימה": "וכל זה עשית אך ורק בעזרת קבלה? לרפא
לחלוטין? להחיות? האם השתלטת על כל התוכן של הספר הקדוש?
אומרים, שבעזרת קבלה יכול הלומד אותה להשיג, כמו האלכימאים,
זהב, או כסף או אבנים טובות. האומנם יש משהו בזה?"
"הכול מה שאמרת כבוד המלך נמצא ב"קבלה". מציאת זהב, כסף, אבנים
טובות ועוד. אני, שלא מוצא סיפוק בעולם דומם, מסתפק בכמה
מטבעות, שארוויח בחטיבת עצים ובהם אני ממשיך להזין את גופי,
כדי שאוכל מבלי להיות חלש, ללמוד; ללמוד זאת היא מטרת חיי
ובלימודים לעזור לבני אדם הנזקקים לעזרתי."
"אתה צודק בהחלט, רבי אדם, אבל יש בני אדם שנוסף על אוכל
זקוקים ל"עולם דומם" שהזכרת. ענה לי רבי אדם בכנות, האם ראית
אי פעם מלך בלי כתר זהב ובלי שרביט זהב? האם כך, כפי שאתה רואה
אותי, דמיינת דמות מלך? לא! אני בעצמי משכנתי את הכתר ואת
השרביט, כדי לעזור לעמי בשעת הבצורת, וכשאויב אכזרי מתנפל על
ארצי מה לפי דעתך יותר חשוב - כתר נוצץ מזהב או שרביט או נשק
הגנה לחיילים האמיצים שלי?"
"הבינותי את שאלתך, כבוד המלך, ואשתדל, עד כמה שאוכל לעזור לך,
כדי שנוסף על מעשים טובים תיראה כמו כל מלך. אם אתן לך זהב,
כסף ואבנים טובות, האם תבוא על סיפוקך?"
"בהחלט! אהיה אסיר תודה לך אם תוכל לספק לי כל מה שאמרת."
"אין דבר קל יותר מזה."
רבי אדם עצם את עיניו והפנה את ראשו מסביב ופתע קרא:
"ידעתי שמשהו מוזר קורה פה, כשנכנסתי לחדרך. האם ידעת כבוד
המלך, שמתחת חדרך נמצא או מישהו הסתיר גוש זהב ענקי?"
"גוש זהב?" קרא בהתפעלות המלך, "מיד אקרא פועלים שיחפרו מתחת
לחדרי ואני אשגיח בעצמי על עבודתם, עד שיגלו, כפי שאתה אומר,
את גוש הזהב."
"לא צריך פועלים ואתה יכול להשגיח, עד שהגוש יתגלה."
"איך זה? בלי לחפור? יצוף בעצמו על פני האדמה?"
"הוא ישבור רק כמה אריחים ויפזר את החול שמתחת לאריחים", ענה
רבי אדם, כשעיניו עדיין עצומות. "יואיל נא כבוד המלך לסגת כמה
מטרים לקצה האולם ואף אני איסוג לקצה השני. אל נא תזוז כבוד
המלך."
רבי אדם החל למלמל פסוקים בשפה בלתי מובנת, כמה הדגיש וכמה
כאילו בתחינה, ולפתע נסדקו האריחים, יד בלתי נראית הזיזה אותם
הצדה, חול נשפך על פני האולם עד לרגלי המלך, אשר כולו רעדה;
בפחד התבונן, איך רצפת האולם שלו נהרסת ומתוכה עולה ראשו,
כאילו דרקון ענק, של גוש זהב כולו נוצץ. בעקבות הראש עלה כל
הגוף עד שבכוח משקלו התגלגל על חלק הרצפה השלמה.
"אבינו שבשמים אני מודה לך בעד מתנה נפלאה זאת", לחשו שפתי
המלך. "אני מאמין שלא בזכות כישופים טמאים יצא לאור העולם גוש
זה. הרבי הוא איש קדוש והוא רחוק מכוחות השחור. מלאכים הצילו
את חיי שומר ראשו של השר וגם בשר בעצמו טיפלו מלאכים מהשמים.
תבורך בעד מתנתך, אבינו שבשמיים, ותודה לאין קץ לרבי הקדוש,
רבי אדם, אף על פי שלרצפה נגרם נזק."
"הירגע נא כבוד המלך", קרא רבי אדם, עדיין בעיניים עצומות,
"המלאך נקיאל, שניקה את הסדין הספוג בדם של השר, יחזיר עוד מעט
את החול ואת המרצפות למקומן. סימן לא ישאיר למקום שבו היה טמון
גוש זהב."
"אך מי יכול להרים את הגוש הזה ועוד להזיזו לחדר האוצר?"
"אין בעיה", ענה לו בחיוך רבי אדם, "צווה על הטבח שיביא לך
סכין שטוח, שבו הוא חותך את הגבינה."
"סכין שטוח? לגבינה? ומה תעשה בו בגוש הקשה?"
"אחתוך אותו לגושים קטנים, לקוביות שאפשר לשאת אותן, הכול לפי
רצונך."
במקרה אחר היה המלך חושב אותו למטורף, המדבר ללא היגיון, אך
אחרי החזרתו לחיים של שומר ראשו של השר וגילוי גוש הזהב מתחת
לרצפה שלו, האמין שהכול אפשרי, אף על פי שלא היה במעשה היגיון,
לחתוך זהב בסכין דווקא שטוח לגבינה.
כשהגישו לרבי אדם את הסכין, מלמל כרגיל כמה מילים בלתי מובנות
בארמית או בשפת הקבלה וניגש מיד לעבודה. הוא הסיר את החלק
החיצוני והתרכז בעיצוב קובייה גדולה, כשהוא מסיר את החלקים
הבולטים. אחרי שקיבל קובייה גדולה, הביט על המלך ומבטו שאל:
"לחתוך אותה ליותר קטנות?" וכאשר המלך כולו תדהמה לחש: "אם
אפשרי הדבר", חתך את הקובייה הגדולה לארבע קוביות יותר קטנות
וכל המלאכה נעשתה כאילו לא חצב בחומר קשה, אלא חתך גבינה שזה
עתה נעשתה מחלב עזים.
"זהו! יואיל נא כבוד המלך לקרוא את השומר על האוצר, רק אותו,
בלי עיניים סקרניות, ייקח מריצה ויעביר את הזהב לחדר האוצר,
אחר כך מיד ישקול כל גוש, כל קובייה, וימסור לכבוד המלך את
התוצאות. מותר לרמוז לו, על מנת שלא תהיה שום אי הבנה, שבמחברת
שלי רשום כבר המשקל המדויק, עד הגרם האחרון."
עתה לא היסס המלך למסור לממונה על האוצר, את כל דברי רבי אדם.
מיד כשהממונה על האוצר עזב את האולם עם ערמת זהב, לא התאפק
המלך ושאל:
"נו, ומה בדבר כסף? האם גם הוא נמצא מתחת לרצפת חדרי?"
"כסף? האם אביך המלך הגדול והידוע בעושרו הרב לא הוריש לכבוד
המלך מכרה כסף, שאפשר עוד לדלות ממנו כמויות גדולות?"
"איזה כמויות גדולות?" ענה בזלזול המלך, "פעם בשבוע מקבל אני
גביע מלא אבקת כסף וזאת כשעשרות כורים עסוקים בחיפוש המחצב
היקר."
"אפשר להפוך את האבקה למחצב, אבל על אף גילו של המכרה לא ניצלו
אפילו עשירית ממנו."
"זהו זה. יש לי ויכוח בלתי פוסק עם מהנדס המכרות שלי, שטוען
שהקיר החלק והמבריק הניצב באולם הראשי, לא מחזיק אפילו טיפ
טיפה של כסף והוא פשוט סלע מטמורפי."
"את השם אינני מבין. יואיל נא המלך להסביר לי, מה זה
מטמורפי?"
"המהנדס, שאין כמוהו ידען בתורת הסלעים, הסביר לי, שסלע גיר
פשוט, כשישפיע עליו חום חזק ואם הוא נמצא תחת לחץ של גוש יותר
כבד, הופך את צורתו ללא הכר ונהפך לסלע מטמורפי, לא דומה בכלל
לקודמו, כגון גבס או שיש. במקרה של הקיר טוען הוא שאם ננפץ
אותו, נקבל חתיכות מבריקות של שיש."
"כך הוא אומר, המלומד בתורת סלעים? רגע אחד, ייתן לי כבוד המלך
להתבונן בקיר הזה."
"אזמין מיד מרכבה ואשלח שומר ראש שלך, שיסביר למהנדס מה
רצונך."
"לא צריך מרכבה ושיחה עם המהנדס. רק כמה דקות שקט בבקשה, לא
לדבר, על מנת שאוכל להתרכז ולראות במה מדובר."
"אולי אשאיר אותך לבדך, כדי שתוכל ביתר קלות להתרכז."
"לא צריך, ייתכן שארצה לשאול משהו שתסביר לי, אבל אם לא אשאל,
אל נא תדבר אליי ושמור על השקט."
"אהיה שקט כמו אילם-חרש", הבטיח המלך.
"אלה דווקא עושים את הרעש הגדול ביותר בהמהום שלהם."
"אז אשב על כיסא ואשתדל להתרכז אתך בנושא."
להערה זאת לא ענה הרבי. הוא עצם את עיניו, מלמל כרגיל בשקט
מילים לא מובנות, וראשו נטה קדימה, על מנת לראות טוב יותר את
הבלתי נראה למלך.
"עכשיו אני רואה אותו. איש צעיר בעל זקנקן ג'ינג'י ושפם ארוך.
כן, זה הוא. הוא מתווכח בלהט עם פועל קירח בעל כתפיים רחבות,
מנפנף הוא את זרועותיו מול המהנדס."
"זהו פיטר. איך אתה רואה כל כך ברור, ממרחק כזה?" לא התאפק
המלך.
הרבי לא ענה לו והמשיך בתיאורו:
"הם מתווכחים על הקיר החלק, הנמצא מאחורי גבו של המהנדס. רגע,
אדוני המהנדס, זוז קצת על מנת שאוכל לראות בבירור מה טיבו של
הקיר החלק. אני מצווה עליך שתזוז מהקיר, ככה. הבה נבדוק אותו,
מה נמצא מאחורי הקליפה המבריקה, כן, אדוני המלך, אני רבי אדם,
שלא מכהן כמהנדס מכרות, מודיע לך בביטחון גמור שכל הקיר הזה
עשוי כסף, בלי טיפ טיפה של מטמורפיות. כסף ותו לא. אלא אליה
וקוץ בה. תוכל בקלות למלא חמש קרונית בכסף, ולהעלות אותן למעלה
ומשם מיד בעגלות מוכנות לארמון, כי כעבור רבע שעה, בדיוק רבע
שעה יתמוטט כל המכרה, כל המכרה, כסף, פחם והמחלקות לא מנוצלות.
מחיר המכרה ההרוס, חמש קרוניות כסף. אתה לבדך תחליט, אם המכרה
שווה חמש קרוניות כסף. ועוד כמה אנשים יכולים לעלות על פני
האדמה ברבע שעה? כמה מסוגלים למלא קרונית, שעולה למעלה ובמשך
כמה זמן? חלילה לך להשאיר אפילו כורה אחד מתחת למפולת. אני
לעולם לא אסלח לי, שתמורת כסף, שהוא רק מחצב מת, אדם אחד אמלל
את משפחתו."
"בקרונית אחת יכולים להצטופף עד חמישה-עשר עובדים, אבל במקרה
כזה תעלה הקרונית יותר לאט. אתה אומר רבע שעה. האם אי אפשר
להאריך את הזמן, למשל חצי שעה או יותר?"
"זה לא תלוי בי. ההרס לא נעשה על ידי המלאכים שהרסו את סדום
ועמורה. הפעם זאת היא הכרזת מלחמה של כוחות השחור, שנהנים
להרוס, להכאיב לבני אדם ובפרט בי, שתמיד מגרש אותם מלבצע מעשים
רעים. אני רק גיליתי את התוכניות להרס, אך לא אוכל למנוע מהם.
רגע, אמרת חמישה-עשר בקרונית, אך אז תהיה עלייתה אטית. עלה לי
רעיון. היום שבו תעלה את חמש קרוניות הכסף יהיה היום האחרון
לעבודות שלהם. מה דעתך, כבוד המלך, שבאותו היום לא נשלח את
ההמונים הממלאים את המכרה אלא רק, נאמר, חמישה-שישה, שרק יעסקו
בקיר הכסף? ממילא אין מקום בשביל פועלים נוספים. אני בטוח,
שאחרי המכות הראשונות, הקיר יתנפץ כמו ראי ויפזר אלפי רסיסים,
כך שרוב העבודה שלהם תהיה במילוי קרוניות ושליחתן למעלה ומיד
אחרי זה יעלו בנוחיות לקרונית, אשר במשקל כה קל, תמהר למעלה."
"רעיון גאוני. כבר היום אודיע לפועלים, על ידי הממונים עליהם,
שביום מסוים ישבתו מעבודה, ואחר כך, יוכלו רק להתפלא מניין
ידעתי על האסון שיתרחש ולהודות בכנסיה בתפילה חגיגית, שחייהם
ניצלו בזכות המלך."
"יהיה כן", הסכים עם המלך רבי אדם, שלעולם לא חיפש פרסומת,
והסתפק במעשה טוב.
רבי אדם נותן למלך 365 אבנים טובות
נשמעה דפיקה קלה בדלת. המקשרת בין המלך וצוותו נכנסה והתבוננה
בסקרנות באולם שחשבה למצוא בו אי סדר ורצפה מלוכלכת אחרי שהרבי
ניסר את הזהב בסכין לחיתוך גבינה, ונדהמה כשלא מצאה סימן
להימצאות הזהב וללכלוך כלשהו, אך מיד נזכרה במעמדה ושאלה
בתמימות: "גברת מרגריטה, הטבחית הראשית, מבקשת לדעת, היות שבא
זמן לסעוד ארוחת הערב, האם כבודו יסעד עם אורחו באולם הסעודה
לאנשים מכובדים או יעדיף בחדרו הפרטי, רחוק מפרסום?"
"בחדרי הפרטי", ענה המלך קצרות ומיד אחר כך קרא, כשהוא טופח על
מצחו: "רשאי אתה לספר לכל בני האדם שיפגשו אותך וישאלו אותך,
איך הייתה קבלת הפנים אצל המלך, שהמלך הגדול הוא בסך הכול קמצן
ובמשך שעות שעבדת והתאמצת בשבילו אפילו לא כיבד אותך בכוס תה
חם, שהגיש מיד לאנשים זרים שהציל את חייהם. והרי רק אתמול
קיבלתי ארגז גדול מלא תה מסין."
"אל נא ידאג המלך. שנינו יודעים עד כמה המחשבות שלנו היו
נתונות לדברים יותר חשובים, איך להציל חיי הכורים ועוד דברים
אחרים הנחוצים לטובת הממלכה ואזרחיה. אבל לאחר שהעלמה הזכירה
ארוחת ערב, מוטב שאלך לביתי ואף אני אסעד את ארוחתי הצנועה."
"שלא תעז ללכת לשום מקום, רבי אדם. הרי לא תעליב אותי, אחרי
שעשית דברים כה מופלאים בשבילי. כולם יודעים שאתה נמצא ומה
עשית ויתפלאו, שפתע עזבת אותי מבלי שבצורה כלשהי אודה לך. ואם
אתה חושש מטעמים דתיים לאכול את מאכליי, איך אתה קורא לזה?
"כשר" ו"כשרות"? אני מבטיח לך שנקטתי בכל האמצעים, שהצלחות
שמהן תאכל, הטבחית תכשיר על ידי הטבלתן במים מורתחים ואחר כך
קרים, ולגבי המאכלים אני מבטיח לך, שלא יופיע אף שריד קטן של
בשר, לא משל הייצור הטמא שהציידים חיסלו ואפילו לא של פרה
תמימה. מאומה. מזה חודש החלטתי להידמות לך, אם זה אפשרי;
בקיצור, אני אוכל רק אוכל צמחוני, וזאת מטעמים הקשורים בפעולת
הקיבה שמדאיגה אותי, ואסיפת רופאים מומחים החליטה פה אחד
שאעבור למטבח צמחוני. זאת הסיבה ששלחתי הטבחית הנאמנה לחופש
ושכרתי את גברת מרגריטה, שהשתלמה במשך שנה בקולינאריות צמחונית
ואף טבעונית. בקיצור, אין לך מה לחשוש, הכול מצמחים, מרק,
ואפילו הקציצות טעימות המזכירות טעם הבשר עשויות אך ורק
מירקות."
"להגיד את האמת, אני כולי היסוסים, אף על פי שאני מקווה, שאתה
יודע מי אני ולא תרצה להכשיל אותי, אחרי שאני לא פגעתי בך
במאומה."
"חס וחלילה שמחשבות כאלה יעלו בראשי, לאיש קדוש, שניצל את
לילותיו ללימודים, בכדי להעשיר אדם שאפילו איננו בן דת שלו."
"יש עוד בעיה. אני מבין שהכשרת את הצלחות, אבל האם הכשרת גם את
הסירים? עד כמה שתרחץ סיר, תמיד יישאר בו באיזה מקום שריד של
בשר או מזון הקשור בבשר."
"אני מתפלא לחששותיך. האם אתה חושב שארמון של המלך יתעסק
באברכים בעלי כרס, סמוקים ושרופי פנים הזורקים סירים לחבית עם
מים רותחים ואחר דולים אותם ומעבירים לחבית מים קרים? מרגריטה,
כשקיבלה הוראה שאני עובר לצמחוניות, ארזה את כל הסירים בשני
שקים וציוותה את העובדות שלה להניח אותם בלילה ליד שער
הכנסייה. בשעת תפילה שם הכומר לב שמזמן לזמן קמים ויוצאים
החוצה גברים או נשים ולא חוזרים. כל אחד שיכול נטל סיר והתגנב
אתו, מבלי שמישהו שם לב עליו, הביתה. וכשבתום התפילה יצאו
המתפללים, לא נשאר סימן כלשהו מהסירים וגם מהשקים", בניגוד
לאופיו הרציני פרץ רבי אדם בצחוק לבבי: "והאם לא חשבת אדוני
המלך, שבניגוד לתפילתכם, אתה פיתית את האנשים ופגעת בתפילה
הציבורית?"
"נכון. אבל זה רק פעם בחיים, למען הבריאות, כפי שרופאים ציוו.
בין כה וכה הייתי משליך את הסירים ומוטב שיקבלו אותם דלי
פרנסה; סירים חזקים ויפים. אני בטוח שתמורת המעשה שלי לא יסקלו
אותי באבנים."
מאותו הרגע, מבלי שהמלך רמז בפירוש על נושא השיחה, התנהלה
השיחה סביב אבנים, וליתר דיוק אבנים טובות.
"כפי שאתה הרבי, הארוחות שלי טעימות, אני מקווה שהן טעימות
לחכך, אף על פי שהן עשויות כולן מצמחים ומירקות ויחד עם זה הן
מחזקות את האדם ומעניקות לו בריאות. לא במקרה האדון בשמים אמר
לבני האדם לאכול מפרי האדמה. אף על פי כן שמעתי לא פעם שלאבנים
דוממות, אני מתכוון לטובות, יש תכונה מבריאה. צריך רק לבחור
איזו אבן לאיזו מחלה. מה דעתך, רבי אדם?"
"נכון. זאת היא עובדה נפוצה שלאבנים טובות יש סגולות בריאות.
וכך "אבן טובה שהייתה תלויה בצווארו של אברהם אבינו, שכל חולה
היה רואה אותה מיד מבריא" (ב"ב, ט"ז). האיסיים שעסקו ברפואה
השתמשו לפי עדותו של יוסף בן מתתיהו לא רק בסמי עשבים וצמחים,
כי אם בכוחות האבנים. מפרשי התורה בימי הביניים, מהם אבן עזרא
ודרד"ק, ואפילו רופאים הדנים באבני החושן, מרבים להזכיר את
השפעותיהן השונות של אבנים טובות על בריאות הגוף והנפש ופעולתן
להצלת נושאיהן בחיים."
"ובכן, זאת לא אמונה של עמארצים או סוחרים באבנים טובות רמאים,
המוכרים אבן ירוקה או גביש לבן בעד מחיר גבוה, ומבטיחים שאבן
זאת תרפא כל מחלה?"
"מרגיש אני אדוני המלך, שנוסף על זהב או כסף חשקה נפשך באבנים
טובות. אני מצדי יכול לספק לך כל האבנים בעולם, אבל במקרה זה
אינני מומחה, ומודה, שאינני יודע איזו אבן או איזה צבע של אבן
משפיע על מה או מסלקת מכאובים כמו מתכונים עשויים מצמחים."
"כשיהיו לי אבנים אוכל להתייעץ עם מומחים, אבל בינתיים יש לי
רק שולחן זה, שבתוכו שיבצו אמנים את האבנים הצבעוניות."
באומרו זאת הצביע על שולחן קטן המוצנע בפינה.
"שולחן זה הביא לי במתנה האמבסדור של ונציה כשביקר אותי."
"בלי ספק זאת עבודת פסיפס אמנותית ויפה", העיר רבי אדם אחרי
שהתבונן בו, "אבל אני מוכרח לאכזב אותך. אלה לא אבנים טובות,
והפסיפס היפה עשוי פשוט מזכוכית צבעונית. האם לא הזכיר את מקום
הפסיפס?"
"כן, נדמה לי שהזכיר שאמן איזה בשם מוראנו או שמא במוראנו יצרו
אותו."
"אם כן צדקתי. האי מוראנו שבצפון ונציה מפורסם עוד מימי
הביניים כמרכז אמנות-הזכוכית. שם מפיקים זכוכית אמנותית
ואמני-פסיפס צבעוניים לציפוי ולקישוט. מה פלא שאי זה מושך אלפי
תיירים, שקונים לנשותיהם סיכות קישוט על שמלותיהן. אגב, לי
מזכיר השם ונציה דבר עצוב ומשפיל, הרי זה הגטו שבו רוכזו או
מרכזים עדיין יהודים."
"שמעתי על הגטו בוונציה, אבל האמבסדור הבטיח לי, שכל זה עשתה
הממשלה כדי להגן על היהודים בעזרת חיילים מפני האספסוף, שמטבעו
נוהג להתפרע ולשדוד."
"נעזוב את ונציה ואת הזכוכית הצבעונית שלה ונמשיך במה שהתחלת.
אבנים טובות. באלו אבנים חשקה נפשך? יהלומים? אזמרגדים?
רובינים בעלי גוון אדום? ספירים? אופלים? טופזים? אגאטים?
ציטרונים גבישי ההרים? או שמא לימוניטים חומים המזכירים ידיים
מאובנות או שמא אונקס עם רישומים במרכז? רואה אתה, זמן רב לא
התעניינתי בעולם הדומם, אחרת הייתי מציף אותך במאות שמות שפעם
הכרתי. ועכשיו תואיל לקרוא לשני המשרתים העומדים מאחורי הדלת,
שיביאו הנה שולחן מרובע, לא יותר מדי גדול, בערך כזה שזה עתה
סעדנו עליו."
מיד אחרי שהוכנס שולחן והמשרתים יצאו ניגש הרבי לעבודה:
"לא אקח הרבה מזמנך, רק כמה משפטים נחוצים ומיד יגיעו מכל
המקומות שבהם הן נמצאות האבנות שלך. נתחיל ביהלומים..."
רק ביטא את שם האבנים ומיד הצטברה בקצה השולחן ערמה של אבנים
לא קטנות ונוצצות. הוא המשיך באזמרגדים, ומיד נערמה במרחק מה
מהיהלומים גבעה קטנה של אזמרגדים נהדרים, וכך הלאה. כשמסגרות
השולחן היו מלאות שפעת אבנים צבעוניות וכל השולחן כאילו נוצר
באור לפידים ובתזמורת צבעים, הצהיר הרבי:
"ועכשיו, ברשותך, אדוני המלך, כדי שלא תהיינה אבנים אלה כמו
ירקות למכירה, אשתדל אף אני להתחרות עם אמני מוראנו ואנסה
ליצור משפע צבעים אלה פסיפס, כפי שעושה בשבילי."
זאת אמר ומיד רשם מהיהלומים הנוצצים מגן דוד במרכז השולחן. כבר
בראשית העבודה המלך עוקב אחרי יצירתו ושמץ אי שביעת רצון
בפניו. הוא היה כבר מוכן לשנות את ההקסגרם (גוף בעל שישה
קצוות) לפנטגרם (גוף בעל חמישה צוות) המקובל אצל מדינות ערביות
כסמל שלהם ומופיע על מטבעות רבים, אך ברגע אחרון עצר את עצמו.
הרי הוא תרם את האבנים הטובות, השוות מחיר גבוה, והוא מייצג
ברגע זה את העם היהודי. האם עליו להתבייש בסמלים המקודשים
עליו? בקול שקט הסביר למלך:
"זאת היא צורה של מגן שנשא בכל המלחמות מלכנו, הגיבור הלאומי
הנערץ עד הים, דוד המלך, ומכאן צורה זאת שהפכה לסמל שלנו נקראת
"מגן דוד". ואם הרגשתי קצת אצל הוד מלכותו אי רצון, הרי ממילא
לא יישאר הפסיפס לנצח, ואדוני המלך יוכל מיד אחרי סיום לפרק
אותו ולארוז את האבנים היקרות לקופסאות מתאימות עם ריפוד בד
יקר."
מה נדהם, כשהמלך ענה לו באותו קול שקט:
"המלך דוד היה לוחם אמיץ וכבר בנעוריו התגבר על ענק איום,
שניצב לפני המחנה של הפלסטינים. מי אני שאחרי מותו אתווכח אתו
על טיב המגן שמכסה את הגוף?"
בינתיים המשיך הרבי להרכיב את הפסיפס וכשגמר זהר כל החדר
מהברקים שהפיצו אבנים שונות. הפסיפס, בלי כל ספק, היה כליל
היופי ובהחלט היה יכול להתחרות עם אמני מוראנו.
"שים לב, אדוני המלך, ותגיד לממונה על האוצר שלך, שאין צורך
לספור את האבנים, שדרך אצבעות הרבי שהרכיב את הפסיפס הזה עברו
בדיוק 365 אבנים."
"365, כימי השנה", קרא המלך המאושר, "אני הייתי אומר 365, כמו
ימי חיים מאושרים."
"כרגיל צדקת." מיד קרא לצייר החצר וציווה עליו להעתיק על
גיליון נייר גדול את הפסיפס, וכשהעתיק אותו בדיוק בצבעי האבנים
רשם המלך מתחתו:
"365 לאפידס בוני אות 365 דיאס ויטה פליציס" (365 אבנים טובות
כמו 365 ימי חיים מאושרים, לטינית.)
המלך מקים לפי עצתו של רבי אדם מעונות למחוסרי בית
מאוחר בלילה נפרד המלך מרבי אדם. הוא העמיד לרשותו את המרכבה
המלכותית המוזהבת ומשני צדדי המרכבה ליווה אותו משמר מלכותי.
"למה להטריד בלילה את החיילים?" טען הרבי, "אין לי כל צורך
בהגנה על גופי או על רכושי. כל השודדים ביער שמתנפלים על
נוסעים עשירים וכן השודדים בדרכים מכירים אותי, שמלבד תה חם
ביום קר או ברכה שישנה את דרכו, אין דבר לרבי הזקן שלפרנסתו
חוטב עצים ביער ומוכרם לאנשים שזקוקים לחום מדורה."
"המשמר לא נועד להגנת חייך או רכושך", הרגיע אותו המלך, "אלא
הוא משמר כבוד, כבוד לרבי שכה היטיב עמי."
ומאז נהפך רבי אדם ליועץ המלך, שנוכח כבר שכדאי להתחשב בדעותיו
של הרבי הכול יכול. היו ימים, שהמלך נאלץ לוותר מכבודו ולקבל
את עצותיו של הרבי. בהיותו עשיר מאוד, החליט להדהים שליטים
אחרים וכיסה את גג הארמון שלו בלוחות זהב, שנצצו באור השמש ואף
סנוורו את עיני העוברים ושבים. עד היום שבו אברך עני הצליח
להתגבר על המשמר הניצב בשערי האגם, כשהוא ממלמל מרוב פחד: "אני
נשלחתי על ידי רבי אדם!"
השוטר, שהיה חדש לא התרשם מהשם "רבי אדם" ורק כעבור זמן רב
הודיע למקשר עם המלך, בטון מזלזל: "איזה יהודון עם פאות מעז
לבקש לראות את המלך והוא טוען שאיזה רבי ישראל או אברהם... לא,
אדם, כמו אדם וחווה, יש לו הודעה למלך."
"ונתת לו הרבה זמן לחכות?"
"ברור, כדי ללמד את המחוצף שלא נכנסים כך בקלות למלך ובפרט בשם
איזה רבי אדם."
"בעד זה תקבל שבוע נוסף ואולי שבועיים בלילה", הודיע לו בפנים
חמורים המקשר עם המלך. "אינך יודע, מה יתעצב המלך, כשאברך זה
יספר לרבי אדם איך זלזלת בשמו."
מיד הוכנס האברך והגיש למלך איגרת מהרבי. באיגרת היו רשומות
מילים ספורות: "הזהב מסנוור את עיני העם. הייתה בצורת ומחסני
התבואה נועדו להאכיל את הרעבים."
המלך קרא את האיגרת והזמין ושלח מיד מרכבה לאסוף את רבי אדם.
הרבי היה כרגיל ביער וחטב עצים, אך כשאנשי המלך הסבירו לו
שהמלך מבקש ממנו שייגש מיד לארמונו, הניח לחבילת העצים ולגרזנו
ועלה למרכבה בלי להגיד מילה נוספת.
בשיחה בארבע עיניים בחדרו של המלך הרצה רבי אדם על מצבו של
העם, שעובדי המלך הסתירו מפניו. את גג הזהב על ארמונו צריך
להסיר, זה לא הזמן לגגות זהב. ושהמלך יפזר אנשים מחוסרי עבודה,
אך בקיאים בכתיבה ובפתיחת פיות של אנשים, שהעדיפו למות מרעב
ולא לגלות ברבים את חרפת הרעב. שם. כתובת מדויקת. גיל. כמה זמן
הוא סובל ואם אפשרי הדבר מאיזו סיבה? לא לחסוך נייר ודיו!
המרבה להסביר יקבל פרמיה, הבטחת המלך. שלישית, בלילות יצאו
אנשים, כשמשמר מזוין מחופש מלווה אותם בכל פינות הערים ויגלו
מי ישן בעגלה עזובה, מי פשוט תחת עץ מכורבל במעיל שלו ומי, לא
ייאמן, ב... מלונות כלבים, צמוד לכלב ומתחמם בחומו. לא לפחד
מהאדם ולא מכלבו, רק לשאול את שמו ומדוע הגיע למצב כזה. בתום
המשאל מתבקש המלך להתחיל לבנות על שמו, בכסף שהשיג ממכירת
לוחות הזהב, שכונה מיוחדת למחוסרי בתים. ולא לחסוך כסף לנוחיות
בבתים. בכל בית "פומפה" (לשאיבת מים) בחצר וכן שירותים (לשלוח
בכל חודש מפקחים שיפקחו על הניקיון בשירותים, לחלק מדינים
וחשבונות עתיקים גיליונות נייר לכל בעל הבית).
ברור, שלבעלי הבתים החדשים צריך לדאוג לעבודה. לשאול אם יש להם
מקצוע או אם צריך לסדר אותם לעבודה ציבורית, שחורה.
ואם לא די בכך לרבי אדם היו עוד תוכניות רבות, שמן ההכרח צריך
היה להגשים אותן. בשביל "בעלי בתים" שעדיין לא הרוויחו אף
פרוטה הוקמו בסביבת השכונה בתי אוכל (שלוש פעמים ביום) בשביל
גברים, ובית אוכל בשביל נשים, לא רק זקנות, אלא לנשי "בעלי
בתים" שבינתיים לא הביאו פרנסה הביתה והארונות למזון עמדו
ריקים והאח במטבח, שבדרך כלל מפיץ מרחוק ריח של אוכל מבושל,
שבת.
המלך, שלשיחות בארבע עיניים עם הרבי, לא היה מזמין אף שר,
וסודיות מלאה אפפה הכול, רשם לו במחברת הפעולות שלו כל הערה
ומילה במילה של רבי אדם, כמו תלמיד חרוץ. כעבור זמן מה פורסמו
בכל פרסום רשמי כ"הוראות והצעות עבודה מטעם הארמון (סטודנטים
מתנדבים, תמורת קבלת ציון יותר טוב, קבלני בניינים, פועלים
מקצועיים ופועלים שחורים). כולם הוזמנו על ידי המלך והובטח להם
תשלום הוגן בעד ביצוע מהיר ומדויק של העבודה.
ההמשך בפרק... הרוזן דלטר מביא אתו רישומים של "קאטאפולטה",
שיכולה להשתלט על המדינות.
הרוזן דלטר מביא אתו רישומים של "קאטאפולטה", שיכולה להשתלט
על המדינות
רק פעם אחת פרצו חילוקי דעות חמורות בין המלך ובין הרבי.
בהסתמך על אוצרותיו, הגדיל המלך בלי הרף את צבאו, כשהוא קונה
ממלכים אחרים עניים פלוגה או שתיים, שבעלי הצבא לא יכלו לפרנס
אותן והעיקר לשלם להן שכר שירות. בעניין זה יכול המלך לרכוש
צבא, לפי רצונו. חיילים אלה היו נחוצים לו כדי למנוע חדירה
לאוצרותיו של כנופיות שודדים מאורגנות, חיילים לשעבר ובעלי
נשק, שגנבו בהיותם בצבא. לשם זאת נאלץ היה המלך לרכוש נשק חדיש
יותר ויעיל יותר מהנשק של השודדים. ברדיפה אחרי שודדים חדרו לא
פעם חייליו למדינה שכנה ולא פעם עשו כבשלהם, בהסתמך על הנשק
היעיל מהנשק המיושן של שומרי המדינה. לא פעם קרה, שתושבי
היישוב, שנמאס להם להשתתף נגד רצונם במאבק זה בין השודדים ובין
חיילי המלך, כשהממשלה שלהם לא נוקטת אצבע לדיכוי השודדים, פנו
בצינורות בלתי רשמיים אל המלך, שיואיל לקבל את היישוב שלהם תחת
חסותו וישים קץ לשלטון השודדים. המלך נענה ברצון לפניותיהם, אך
הפניות שרבו ממקומות שונים בארץ מסוימת העלו בו מחשבה, לספח
במקום יישובים בודדים את הארץ כולה, או אפילו ארצות, שסבלו
מממשלה לא יעילה, שהייתה מתחלפת מדי כמה חודשים, וכתוצאה מכך
מהפגנות סוערות להפלת השליט הישן ולמען שליט חדש, שהבטיח שלום
וחיים מסודרים, בקצת לחץ ובעזרת כמה גושי זהב למטיפים לסיפוח
לממלכה, במקום קיום עלוב במסגרת מדינונת הזקוקה כל הזמן
להלוואות, תמורת משכון משאבים טבעיים או אפילו בבקשת תמיכה
ממדינות, שקבעו בה את השקפותיהם ולפעמים גם את המשטר - לא
התקשה המלך להגשים את חלומו על ממלכה מאוחדת תחת שלטונו, כל
יכול.
נשארה בעיה - האם להעניק לאזרחי המדינות המסופחות שיווי זכויות
מלא, כמו לאזרחי ארצו, או להשאיר אותם בתקופת ניסוי, כמיעוט
בעל זכויות פחותות עד שיוכיחו את עצמם, ובאופן הדרגתי להעניק
להם שיווי זכויות. הרבי, שהקדיש לבעיה זאת, נגד רצונו, ערבים
שלמים בוויכוחים עם המלך ועם צוותו, שסבר שאסור להעניק לתושבי
ארצות מסופחות זכויות דומות לאלו של אזרחי מלכותו, גייס את כל
כוחותיו ואת כושר הדיבור שלו, בהסתמך על תולדות מדינות אחרות
שנוסדו מליכוד גזעים שונים ועמים שונים, וטען שאם רוצים ליצור
עם בעל תרבות אחת הנאמן לארצו וגאה בהיותו אזרח ממלכה מאוחדת,
צריך לבסס מההתחלה את אורח חייהם על שיווי זכויות וחובות. כל
אזרח ירגיש שהמלך מעניק לו שיווי זכויות, אם ימלא את החובות
שגם האזרחים הוותיקים ימלאו. חובות החלות על כל אזרח יפורסמו
במודעות בשפה הרשמית ובשפתו של העם המסופח. אזרחים שלא ימלאו
חובות אלה או יתגלו כחותרים תחת יסודות החוקה המקובלת, יינטלו
מהם תעודות האזרחות ויגורשו ללא שוב למקומות גלות שמהם אין
חזרה. הצעה זאת, אף כי ספק אם תתגשם, נתקבלה על ידי המלך,
והעיקר על ידי הטוענים נגד הענקת שיווי זכויות לאנשים, שלפי
אמונתם של חוגים מסוימים לא זכאים לשיווי זכויות על פי הספר
הקדוש, המעניק רק להם את הארץ, ועל ידי מפלגה, שטענה שאין
הנחות מפליגות לכת לזרים ואף לילדי זרים שנולדו כבר בממלכה
המאוחדת. עוד לא הסתיימה הסערה על רקע הענקת שיווי הזכויות
לאזרחים, שארצותיהם סופחו לממלכה המאוחדת, נעמד הרבי לפני בעיה
חמורה עוד יותר לממלכה המאוחדת.
יום אחד, בעודו חוטב עצים ביער, הופתע על ידי אחד ממשרתי המלך,
שהודיע לו בלי הקדמות והסברים: "המלך צריך אותך, מיד!"
הוא נטל מידיו את הגרזן, הניח אותו על ערמת זרדים, ובלי לומר
מילה אחת החל צועד בכיוון המרכבה ואחריו בבגדי עבודה הרבי, אשר
הרגיש מדברי העגלון את דחיפות הדבר, לא שאל אותו מאומה והלך
בעקבותיו. כשנכנס למרכבה, כיסה העגלון ביסודיות את שני
החלונות, כדי שעין סקרנית של עוברים ושבים לא תגלה את הנוסע
במרכבה המלכותית. בעברו על פני שער הארמון התפלא כשהעומד על
השמירה דגל לפניו את החנית, כדרכו לפני קצינים גבוהים.
כשנכנס לאולם קבלת הקהל זיהו מיד עיניו אורח מוזר: "יהודי
מחופש". אמנם צורתו החיצונית הזכירה לכל אחד יהודי וגם זקן
שחור, לא מסורק, היה לו, אבל הרבי גילה מיד את המקומות שבהם
הוא מודבק. חסרו גם הפאות שכל יהודי מסלסל מקצה הזקן.
"שולם עליכם", קרא מולו בנימה האשכנזית. "היהודי" הושיט לו יד
גדולה ומיובלת שהזכירה לרבי את הפסוק: "הקול, קול יעקב, אך
הידיים ידי עשו".
הרבי, שחש שפניו יהודי מחופש, בכל זאת ענה לו:
"עליכם שולם! מה עושה היהודי?"
הזר פרץ בצחוק רועם:
"רואה כבוד המלך, אפילו הרבי היהודי חשב שאני יהודי. מכאן
יבין, שבקלות יכולתי להיחשב על האונייה של בעל יהודי כיהודי
כשר. ובפרט שהקדמתי את בקשתי ב"שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני
אחד", אמנם לו הייתי בספינה של ערבי או איש תוגרמה יכולתי
בקלות לבטא את "הפתחה" שהיא "מא אללה איל אללהו ומוחמד רסול
איל אללה". ביסמאללה היא רחום ורחמן וכן הלאה. החיים שלי לימדו
אותי הרבה שפות כדי לא לאבד את הראש."
"אחרי הצגה זאת של שחקן בהחלט מוצלח, יסביר לי בבקשה, כבוד
המלך, האם לשם זאת הצטרכתי להפסיק את עבודתי הקדושה ביער?"
"לא. בהחלט, לא. הרוזן דלטר, או כפי שהאספסוף קורא לו על סמך
קריאות הילדים: קאטאפולטה, שבהרבה מובנים מזכיר את ארכימדס,
אוהב לשחק בדמותו, כשהוא מחליף אותה לעתים קרובות, כמו זוג
כפפות. למעשה החיים לימדו אותו בכל הזדמנות להחליף מסכה כדי
לשרוד. הרוזן דלטר הוא לפי הכינוי יווני, התחנך מילדותו
בגרמניה והשתלם במכאניקה. במקרה גילה הופעה שהפך אותה להמצאה.
טבעי היה שימכור אותה לארצו שבה רכש את השכלתו, אך גילויים
שליליים בחיי הגרמנים דחו אותו למסור לעם זה המצאה כה
מסוכנת."
"ההמצאה שלי למדתי מילדים המתנודדים מקטנותם. המשחק הוא פשוט.
אם יוהן יושב מצד אחד של קרש עם רגליים מקופלות, אז באותו הרגע
מתרומם הצד השני של הקרש עם גוסטי למעלה ואם יוהן משחרר את
רגליו יורד גוסטי ויוהן עולה למעלה."
"זה ידוע ויש גם שיר: נדנדה אינה עומדת, היא עולה והיא יורדת",
העיר הרבי בחוסר סבלנות.
"כן, אבל אני הסקתי מהמשחק מסקנה - לו יוהן לא החזיק את הקרש
בברכיו או בידיו היה עף מהנדנדה, כשהצד השני של הקרש ירד
בפתאומיות. ניקח בצד אחד אדם, שלוחץ את הקרש למטה, ובצד השני
אבן, מה קורה עם האבן?"
"מועפת למעלה או בכיוון מסוים. גם זה ידוע. זאת היא תכונה של
קאטאפולט."
"הו", קרא המלך הנדהם, "מנין ידוע לך, הרבי, מושג זה, שמשתמשים
בו רק העוסקים במלחמה?"
"זהו כלי שכל יהודי דתי או לאומי מוכרח לזכור. קאטאפולט, או
בלשוני "בליסטרה", גרמה לנו איבוד בית המקדש הקדוש לכל היהודים
בעולם, איבוד עיר הבירה, ירושלים, ואיבוד חירות במדינתנו.
כשטיטוס הרומאי הרשע לא הצליח להרוס את חומות ירושלים ודרך פתח
בה להחדיר את לגיונותיו האכזריים, ציווה להטיל מצור על העיר
ובמשך שנה ה"קאטאפולטות" שלו המטירו אבנים שנמצאו בשפע בסביבה,
והן לא פגעו בלוחמים שהסתתרו מאחורי החומות, רק בנשים שיצאו
להביא מזון הביתה או בילדים שמבלי לחוש בסכנה הסתובבו בחובות
ונקטלו כמו זבובים."
"טיטוס, שאתה קורא לו 'רשע', לא היה הראשון שהשתמש
בקאטאפולטות. כל עם משתדל במלחמה להשתמש בנשק יעיל. קדמו לו
רבים..." העיר ביבושת הרוזן דלטר.
"אני יודע", הפסיק אותו רבי אדם, "למדתי את הנושא על בוריו.
ישנה סברה שב-399 לפני הספירה המציא אותה דיוניזיוס מסיראקוזי.
כבר כעבור שנתיים השתמשו בקאטאפולטות שהשליכו אבנים וכידונים
נגד אנשי קרתאגו. בשנים 287 - 212 המציא ארכימדס את הקאטאפולטה
והשתמש בה בכוח רב נגד הרומאים הצרים על סיראקוזי. הרומאים
הצליחו לשכלל את הבליסטראות שהשליכו אבנים עד 500 ירדים."
"הרצאה יפה וראויה לשבח, כשהיא בפיו של הרבי", ציין המלך.
"כן", הסכים אתו הגרמני, "אבל כל אלה דרך מאמץ ידני רב והמדע,
שאף פעם לא נח, חשב איך לשחרר את האדם ממאמץ בלתי פוסק. כבר
בשנת 125 הציע קטסיבוס מאלכסנדריה שימוש באוויר דחוס ככוח. ופה
אני "נכנס לתמונה", כמו שאומרים, עם תוספת "אש יוונית"."
"מעניין אותי", שינה הנושא הרבי אדם, "מדוע אתה יליד גרמניה,
אני מתאר נאמן, לא מוכר ואפילו מוסר חינם לארצך, אשר בהיותה
מימי קדם ארץ מלחמתית, הייתה חוטפת את המצאתך ומעניקה לך את
אות הכבוד הגבוה ביותר."
"תצחק, אבל סוס גרם להתנכרותי מארצי. כן, סוס מירוצים. בתור
חסיד מלהיב של מירוצי סוסים, הייתי עד לאכזריות נוראה של בעל
סוס המשתתף במרוץ. לפי דעתו ולפי דעת הרבים, שהימרו עליו
סכומים ניכרים, היה צריך הסוס שלו להיות ראשון, וכל הקהל שהימר
נצחונו היה צריך להתעשר באותו הערב. והראשון להתעשר היה בעל
הסוס המהיר. והנה, לא ידוע מה קרה לסוס הראשון, שהאכיל אותו
מישהו באבקה משלשלת או שמא חולי אחר תקף אותו, שסוס זה, שבקלות
הגיע תמיד למטרה ראשון ועוד היה מוכן לרוץ, הגיע לפתע לא שני,
אלא שלישי.
"בעל הסוס שאיבד בגללו את כבודו, אינני מדבר כבר על הכסף
שהפסיד, מבלי להביט עוד על סוסו המסכן ציווה בקול קר ואכזרי על
סייסו, שטיפל בו: "לא ארתום סוס מירוץ לעגלה על מנת שכל הסוסים
ילעגו לו. עליו למות. תקשור אותו לעמוד וחתוך לו את שרירי
רגליו ואחר כך גרש אותו בשוט, כמו סוס עגלה, אל היער. ושידמם
בדרך והזאבים והצבועים השורצים ביער הסבוך, יריחו את דמו ויחד
יסעדו על המפסידן המסכן."
"כששמעתי את פקודתו האכזרית לגבי הסוס המסכן, שתמיד ניצח
ומסיבות לא ידועות לו בעצמו נכשל, באותו הרגע ראיתי את עצמי
מבטיח לפקידי הקיסר ניצחון בעזרת ההמצאה שלי, ובניסויים
הראשונים נכשל כדרך עשרות ממציאים. מתאר אני מה הייתה תגובתו
של רוכש ההמצאה, אשר השקיע בה הון תועפות ובהופעה הראשונה שלי
רצה לראות הישג ניכר, שיעלה אותו מעל כל השליטים, המזדיינים
בלי הרף. לא רציתי שאחרי הניסוי הכושל יכרתו לי ידיים לא
נחוצות. ומאידך גיסא, שמעתי על כבוד המלך, איך דאג לחסרי הבתים
והקים בשבילם שכונה עם כל החידושים וכן פתח למחוסרי עבודה,
זקנים ונכים מסעדות, לנשים ולגברים לחוד, ואיך הגרים בשכונה
קראו לה "לב המלך", והחלטתי שזאת הארץ וזהו שליט שאתרום לו את
המצאתי, שתביא לו שלטון על כל המלכים היהירים והשואפים
למלחמות."
המלך, אשר מטבעו קיבל שבחים המגיעים למישהו אחר, במקרה זה לרבי
אדם, מעולם לא הכחיש שזה לא הוא אשר הקים את המפעל הפילנתרופי.
אחרי הכול הוא נעשה בממלכתו ובהסכמתו, ויכול היה כמו אחרים
למשוך את תשובתו החיובית חודשים ואפילו שנים, עד שכל פקידיו
הממונים על החתימות והחותמות המתאימות לא יקבלו שוחד מתאים,
כמו שמקובל בעולם הזה. ולכן ענה בקול רגוע: "אל תדאג, איש לא
יפגע בך אם תיכשל, כמו כל איש מדע, שלוש או יותר פעמים. הכול
יתקבל בהבנה מלאה, שהיה לך רצון להעלות אותי מעל כל שואפי הדם.
ועכשיו, שמא תוכל להסביר לנו בשפה פשוטה מה הם סודות ההמצאה
שלך. אני רואה שאין לך מזוודה מלאה רישומים והסברים בשפה לא
מובנת לנו כמו שיש לממציאים אחרים."
בתשובה תקע הרוזן דלטר יד בכיס מכנסיו, עמוק-עמוק, נדמה שלכיס
לא היה סוף והגיע כמעט למגפיו הגבוהים ואז נסגרו ידיו סביב
לגליל נייר שאף הבודק הכי כישרוני לא היה מרגיש בו. הוא משך
אותו לאט-לאט מכיסו, כשנימת ניצחון שפוכה על פניו:
"זהו! שום חוקר הכי כישרוני לא היה מוצא אותו גם לו הפשיט אותי
עירום."
הוא פתח בזהירות את הגליל ולעיני המתבוננים בו בסקרנות נראה
ציור של גליל ועל ידו באותיות יווניות היה רשום: 10-20 מטר.
בתוך הגליל הארוך נמצא גליל נוסף, צר יותר וקצר יותר. לשני
צדדיו של גליל הצר היו צמודות ידיות מתקפלות. הגליל הארוך היה
סגור בצד אחד ובצד השני נגמר בפיה רחבה ועמוקה. על יד הפיה היה
רשום באותיות יווניות הפוכות, מול הראי: 673 קליניקוב.
"בטרם אתחיל להסביר לכם את פשר הציורים, אני מדגיש - לא
שרטוטים, והאותיות נראות כמקושקשות", פתח הרוזן דלטר, "ברצוני
לדעת, האם אנו מחכים לעוד צופים, שמשום מה טרם הגיעו?"
"לאיזה צופים אתה מצפה?" שאל בשקט המלך.
"אינני יודע. בדרך כלל, במקרים כאלה הנוגעים לביטחון המדינה
ולתקציבה, משתתפים שר הביטחון, רמטכ"ל, שני אלופים טכנאים
המתמצאים בשרטוטים כאלה, ונוסף לכך יועץ מדיני, אשר מרצה על
הנושא לכאן ולכאן, והוא מכריע את החלטת המלך לחיוב או לשלילה.
לפי שעה אני רואה רק את כבוד המלך והאיש הזה עם הזקן השחור,
שבטח לא נראה כמתמצא בעניינים שאני ארצה לפניכם."
"רואה אני, שעל אף התואר רוזן, מקומך בחדרים הצעקניים של חדרי
המפלגה הדמוקרטית, אשר בכל העניין הנוגע לארץ ברצונה להצביע
ובתום ההצבעה להעביר את העניין בהתאם להצבעה. לפי תורת
ה"דמוקרטיה", שפירושה שלטון העם, צריך העם כולו להחליט ברוב
קולות אם לבצע את העניין או לא. בנושא זה רגילים מנהיגי העם
להשתמש בנבחרים, שנדמה להם שהם מומחים המתמצאים בעניין. וכך
נוצרים שרים, סגני שרים, מזכירים, עוזרי מזכירים, מומחים
בעניין שעליו דנים, יועצים פוליטיים, המחליטים על שלום ואפילו
על מלחמה. ועד שכל אלה מגיעים להחלטה, הנושא כבר לא אקטואלי,
האויב כבר פלש לגבולות ארצנו, מאות אנשים מתו מרעב או ממחלה
מדבקת, כי המומחים לא הגיעו להחלטה עם שר האוצר על התקציב
הנחוץ. כל זה, כי דמוקרטיה יצרה ביורוקרטיה, השולטת כמו יצור
בן מאה ראשים ובעיקר בן מאה ידיים, שכסף נדבק אליהן באופן
טבעי. אני, כפי שאתה רואה עכשיו, הנני מלך, שעליו הוטל להחליט
כל החלטה גורלית, לפעמים מיד. ולפעמים כשאני מתלבט ורוצה לבטוח
בהחלטתי, אני שולח את המרכבה שלי כדי להביא את היהודי עם הזקן
השחור, שנוסף על לימודים בלילות חוטב עצים בשביל אנשים שמשלמים
לו על שהוא עוזר לחמם את בתיהם."
"עזרה מוזרה למלך כל יכול", העיר ביבושת הרוזן דלטר.
"מוזרה, כי האיש הוא יהודי, והטבע הצמיח לו זקן שחור", ענה
המלך, "לו היה לו זקן בלונדי ולא היה יהודי, היית קורא לו "הר
דירקטור" או "הר אוברמייסטר" או אפילו "הר מיניסטר" (אדוני
השר), אבל כיוון שיש לו זקן שחור, אתה פשוט קורא לו "האיש הזה
עם הזקן". ומה דעתך על זה, "רבי אדם"?"
"דעתי, שאין בשרטוט הזה גילוי עולמי מלבד אולי תוספת של "אש
יוונית". ברשותך, אדוני המלך, וגם ברשותך, אדוני הממציא, אסביר
לכם איך הדיוט כמוני, שלמד קצת פיזיקה, רואה את פירוש
השרטוט."
"אדרבא, נשמע, מה צפון בזקנך, עם כל הכבוד לו, הרבי, שלמד קצת
פיזיקה ואיפה אם אפשר לדעת. באיזו אוניברסיטה?"
"לא אוניברסיטה. אך במדרשה לרבנים, שאגב לא גמרתי, היה רבי,
שנוסף על פירושים לספרי קודש, כתב עשרות ספרים על פיזיקה, על
שימוש בצמחים ועל אסטרונומיה. ספריו הרבים תורגמו ללטינית
ונלמדים באוניברסיטאות."
"האם לא היה זה במקרה מימונידס?" שאל הרוזן דלטר בסקרנות.
"העם יהודי הוציא מתוכו מימונידסים הרבים שאליהם שייך מורי.
כשנפרדנו, אמר לי: "אדם, בטרם תלך מכאן, דע לך שאתה יכול במידה
שווה להיות רבי מפורסם וגם מהנדס מפורסם. לעם שלנו יש מאות
כמוך. אבלי אם תשמע אותי, רד לעם ולמד אותו א"ב, כי רבבות לא
ידעו לקרוא את הספר שתכתוב. תעלה אותם, תוציא אותם מהבורות,
תתקרב אליהם, כי אל תתפלא שכולם יחשדו בך, מה רבי כזה גדול
רוצה מהם. אם זה נראה לך, התחל לחיות כמוהם, למשל חוטב עצים,
ולאט לאט תתקרב אליהם, ואם יש באפשרותך תיטיב אתם, תוציא אותם
מביצת העוני ותהיה בטוח, שהעליון הממונה על כל העולם, שעוקב
אחרי כל המעשים, אף ימצא אותך ראוי לעשות את מה שהעמך קורא
"נסים"."
"עד כמה שאני מכיר אותו, הוא עשה בנוכחותי מה שהוא עושה
"נסים", קרא בהתלהבות המלך, "הנושא של היום הוא לא "נסים", אלא
ההצעה של הרוזן דלטר."
"מעניין, מעניין", העיר הרוזן דלטר, "בחפץ לב הייתי שומע."
"ואני עומד על כך, שהנושא הוא השרטוטים שלך ואני התנדבתי
להסביר אותם. האם לא כך, אדוני המלך?"
"בהחלט, אני מסכים אתך, רבי אדם, חבל על כל רגע."
"אם כן, ברשותכם אתחיל. לפנינו המחשה רגילה של דחיסת האוויר על
ידי בוכנה.
"צינור ארוך, שזוויתו מכוונת על ידי לוח עגול, המראה את
המרחקים לכל מיני יישובים באירופה. הפרטים והשמות נמצאים בלי
כל ספק במחברת הקטנה של הממציא. בתוך הצינור, שנקרא בארמית
"איצטוונה", נמצא עוד צינור ארוך פחות ועבה פחות, המרשה לו
לנוע בתוך ה"איצטוונה". זאת היא הבוכנה. שתי ידיות צמודות אליה
משני הצדדים, ומשמשות להזזת הבוכנה לקצה הצינור הסגור. הזזת
בוכנה בשטח הצפוף משמשת לדחיסת האוויר בתוך ה"איצטוונה" עד
לקצה האפשרות. כשהמזיזים נתקלים בהתנגדות, יודעים הם, שדחיסת
האוויר הגיעה לקצה ואז סוגרים את הידיות ומשאירים את האוויר
הדחוס במצב קשת מתוחה, מוכנה לירייה. החידוש ביריית אבנים על
ידי אוויר דחוס הוא בתוספת חומר, הנמצא קרוב לאבן הנזרקת. הוא
מסומן בקרניים היוצאות ממרכז ורשום בשתי אותיות יווניות
הפוכות, רשום פ"ג ומעליו מספרים: 1, 2, 3. קרניים אלה בלי כל
ספק מתארות אש, וכדי להיות בטוח בטיבה רשום קיצור המילה "פוס"
שפירושה ביוונית אש וכדי להסביר מה טיבה של האש רשום בפירוש:
"גריקה", כלומר "אש יוונית", אשר אם אינני טועה המציא
קליניקוב, פליט סורי, אדריכל, ב-673 אם איני טועה, ושבה השתמשו
כבר ב-690 הערבים במצור על מכה. המספרים והסימנים מצביעים אחרי
כמה שניות פועלת "האש היוונית" לשם קביעת זמן אחיד לשחרור
האוויר, שישליך את האבנים יחד עם פיצוץ "האש היוונית" שתחזק את
השלכת האבן. זאת היא בערך התעלומה של "קאטאפולטה", או כפי שאני
הייתי קורא לה "מכונת ירייה" באוויר דחוס ובאש יוונית.
גמרתי."
"טוב מאוד ולמען האמת מצוין", קרא בהתלהבות הרוזן דלטר. "לולא
הייתי רואה שיש לך תפקיד יותר חשוב, בהיותך יועץ של המלך,
הייתי מציע לך שתהיה סגני או אפילו שותפי. אתה עם האינטלקט שלך
ואני עם ביצוע הרעיונות הכי מטורפים, יכולנו בנקל להתעשר בעולם
הצמא להמצאות שלנו."
"רבי אדם אינו צריך להתעשר. לולא חל עליי איסור לפרסם את מה
שפעל רבי אדם, היית בעצמך רואה מה מצחיקה וילדותית ההצעה שלך",
העיר המלך, "אך בכדי שלא תצא מארמוני ללא כלום, אני מודיע לך
שאני מאמץ את ההמצאה שלך, ולגבי התשלום תהיה בטוח שלא אקפח
אותך, גם לו עלה הדבר בהקטנת האוצר שלי. אתה יכול כבר ממחר
לגשת לאמנים העובדים בשבילך ולומר להם, שהם יכולים להתחיל
ולתשלומים ערב המלך."
"כבוד המלך, המילים שלך מחמיאות לי", קרא הרוזן דלטר, "אני
מצדי אתרום את כל מרצי להעלות אותך מעל "מלכים" בארצות שונות.
"מכונות ירייה", כפי שקרא להן הרבי אדם, ישמיעו את קולן לארבע
רוחות השמים ואפילו מלכת אנגליה הזקנה והצאר, העסוק בנשפי חשק,
ירטיבו את תחתוניהם, תסלח לי בעד הביטוי, כשיעלו על לשונם את
שמך הגדול. כשתהיה מלך המלכים של כל אירופה ועשרות שליטים
ישתחוו לפניך, זכור שהיה זה הרוזן דלטר שניבא לך עתיד כה
נעלה."
"תודה לך, נביא שלי, ועכשיו אני מציע לך שתירגע ותנוח קצת אחרי
שתאכל ארוחה כיד המלך בחדרים שלך, שמסרתי לרשותך."
המלך צלצל בפעמון זהב קטן, וכשהופיעו שני אנשי החצר, ששמרו כל
הזמן על יד הדלת, ציווה עליהם המלך:
"לוו את אורחנו הנכבד לחדריו והגישו לו לחדר האוכל הפרטי שלו
ארוחה, שיזכור את טעמו של המלך."
בלי להגיד מילה, השתחוו עמוקות לפני המלך ואחר כך לפני הרוזן
דלטר וצעדו לקראת הדלת, ובעקבותיהם הרוזן דלטר המאושר, שזה עתה
סגר בלי יועצים ובלי "תקבל תשובה בכתב בערך בעוד חודש" עסקה,
שבה זכה בארבע קוביות זהב, שמשקלן קילוגרם.
רבי אדם מציע למלך לא לירות על אנגליה ורוסיה
רק נסגרה הדלת אחרי "נביא המלך" ונשמעו צעדים מתרחקים, לא
התאפק המלך ופנה ליועצו:
"רבי אדם, בכל העסקה מדאיגות אותי רק שתי בעיות, שהייתי רוצה
להיפטר מזיכרוני. "הנביא" ברוב התלהבותו הפך אותי למנצח של כל
ארצות אירופה, מעין ג'ינגיס חאן, אך אני למוד ניצחון וזוכר
אזהרות חמורות של מורי ומחנכי, אין לי כל רצון להיכנס להרפתקה,
שבה כולם בלי יוצא מן הכלל נכשלו."
"תנוח דעתך, אדוני המלך, נבואות לחוד ומציאות לחוד. מלך אחד
שאל את הנביאה פיתיה: "האם כדאי לפתוח במלחמה עם פלוני
אלמוני?" והנביאה אפופה ריחות גפרית ענתה לו בביטחון: "כשתפתח
במלחמה בפלוני אלמוני עיר גדולה תיהרס". המלך שמח בתשובה זאת,
יצא למלחמה, אבל הוכה על ידי צבא יריב ובהמשך משא הניצחון של
היריב נהרסה עיר הבירה שלו. אלה הם נבואות וכזאת היא המציאות.
תנוח דעתך, אדוני המלך. לא נצא נגד מלכת אנגליה, האי שאף אחד
לא יכול לכבוש, "המלכה הבתולה" יכולה בשקט לבחור לילה-לילה את
מאהביה מבין הקצינים היפים, איש לא יפריע לה. והצאר הרוסי, אף
אחד לא יעז לפלוש לארצו שאין לה גבולות, והוא איים על כל אחד
שיפתח במלחמה על אדמת רוסיה הקדושה בפלישה לארצו של המתקיף
מיליון מתנדבים, רעבים, שואפים למלחמה ולארצות עשירות."
"לצאר יש באמת מיליון מתנדבים, המוכנים להילחם?" שאל המלך.
"איש אינו ספר עדיין מספר הרוצים להיטיב את מצבם. אף
סטטיסטיקאי עדיין לא קבע כמה עמים חיים רק בחלק של רוסיה הנקרא
"סיביר". לאתנוגרפים ידועות 24 קבוצות אתניות מקוריות, שמהן
מתבלטים הבוריאטים, היאקוטים, הטובינים, הבאקאסים, האלטאים
ועוד ועוד, כל אחת אחרת בלשונה המובנת רק לה, בונה אוהלים
בשלג, מגדלת איילי צפון, צדה דובים לבנים ושועלים לבנים ונלחמת
יום יום באקלים האכזרי. אנשים אלה, די בפנייה פשוטה של הצאר
והם יעזבו מיד את האוהלים הקרים ואת האיילים הצפוניים, ייקחו
בידיהם חניתות עץ חדות ויצעדו בהתלהבות אחרי מנהיגם לארץ לא
נודעת, שאין בה קור, שאנשים חיים בה בתוך בתים ומחממים אותם
בתנורים ובעיקר לא סובלים מרעב. קריאה אחת של הצאר וכמו נמלים
מיד יופיעו לא מיליון אחד של מתנדבים, אלא מיליונים. הן נחליט
מיד, שלא נכוון את ה"קאטאפולטות" שלנו על ארץ הצאר ונניח לו
לנהל את ארצו במשך מאות שנים, בדיכוי אוכלוסייה עובדת ובטיפוח
אצילים, החיים על חשבוני."
"הורדת אבן מלבי", נאנח המלך, "ומה דעתך על אנגליה?"
"אני חושב שגם באנגליה לא ניגע. אנגליה מוקפת כולה מים ואפילו
אם נוכל לפגוע בקאטאפולטות שלנו, לעולם לא נוכל להתגבר על
מרחבי המים."
"אתה צודק, רבי אדם, כך בדיוק אמר לנו האמבסדור האנגלי.
כשהייתי צעיר ועדיין יורש עצר, שלח אותי אבי המלך למכללה
צבאית. שם למדתי פרטים על מפלת הארמדה הגדולה. שמעת פעם על
ארמדה?"
"אם אינני טועה זו היא מילה לועזית אולי אפילו ספרדית ופירושה
"צי גדול", צי ממוגן על ידי חיילים רבים ונשק רב."
"קלעת למטרה, לאנגליה לא היה צי כל כך גדול, אבל היו לה יורדי
ים ותיקים ומנוסים, כמו דרייק, הוקנס ופרובישר, אשר מזמן לזמן
היו מתנפלים על ספינות מסחר ספרדיות ושודדות אותם. ברור שדבר
הזה הרגיז את הספרדים ופגע בגאוותם של בעלי "כוח מזוין", והם
החליטו פעם אחת ולתמיד ללמד לקח את הכופרים, שניקו את הכנסיות
שלהם מצלבים, מתמונות אם הקדוש ומפסלים של כל מיני קדושים. זאת
הסיבה שבשנת 1588 שלח פיליפ השני מלך ספרד "ארמדה" בהנהגתו של
הדוכס מדינה-צידוניה, כדי להילחם באנגלים הפרוטסטנטים. הארמדה
הייתה מורכבת מ-130 ספינות נהוגות על ידי כ-10,000 מלחים
וספנים. 60 מהן אניות-מלחמה גדולות הנושאות תותחים, ציוד
ומזון. הצי הסיע 20,000 חיילים. לא פלא שהמלך כינה את הארמדה
"בלתי מנוצחת". הצי האנגלי עמד תחת פיקודו העליון של לורד
צ'ארלז מאפנגאם ועל ידו פיקדו דרייק, הוקינס ופרובישר ויורדי
ים מנוסים אחרים. הצי הספרדי הגיע לקצה המערבי של תעלת למאנש
ועיקרו של הצי האנגלי נתאסף בפלימות. שני הציים היו שונים
בתכסיסי הקרב שלהם. הספרדים שאפו להתקרב לאניות האנגליות, כדי
להעביר לתוכן חיילים שלהם ולהשמיד את צבאן, כפי שנהגו
במלחמות-ים. האנגלים נקטו שיטה חדשה: הם התקיפו בתותחיהם את
הספינות הספרדיות כדי להטביע אותן. תחילה אירעו התנגשויות
קטנות בין שני יריבים. האנגלים, שספינותיהם היו קטנות
וקלות-תנועה, הרגישו מיד ביתרונם. המפקד הספרדי לא רצה בקרב
מכריע והמשיך לקאלה, מתוך תקווה לצרף את כוחותיו של הדוכס
מפארמה, אך הדוכס עדיין לא היה מוכן. ב-7 באוגוסט שלחו האנגלים
שמונה סירות עמוסות חומרי-נפץ אל בין ספינות הארמדה. כשהספינות
הרגישו בלהבות שפרצו בספינותיהם, אנשיהן נתקפו בהלה
ומדינה-סידוניה ציווה להפליג בכיוון הרוח הדרומית-מערבית.
האנגלים, בפיקודו של דרייק, רדפו אחרי הארמדה ותקפו אותה.
למרות מלחמת-המגן האמיצה של הספרדים ניצחו אותם האנגלים ניצחון
מכריע. בקרב שנמשך שש שעות הפסידו הספרדים אלפי חיילים. כמה
מהספינות שלהם הוטבעו ויתרתן ניזוקו קשה, בו בזמן שאף ספינה
אנגלית לא ניזוקה והאנגלים איבדו בקרב פחות מ-100 איש. המפקדים
הספרדים החליטו על נסיגה בכיוון הרוח סביב לסקוטלנד ואירלנד.
מחוסר תחמושת לא יכלו האנגלים לרדוף אחריהם, אך פה התערבו
מהשמים. הסערות בים הצפוני והאירי היכו בספינות הספרדיות ורק
50 ספינות חזרו לספרד. המלך פיליפ השני ניחם את מדינה-סידוניה:
"אל תתייאש, שלחתי אתכם להילחם בבני-אדם, לא בסערות". המפלה של
הארמדה הגדולה ציינה את ראשית נפילת כוחה של ספרד באירופה
והעבירה את שרביט השלטון לספני אנגליה האמיצים. מאז נמנעו
כוחות מזוינים מתקיפת האי המוגן על ידי גלי האוקיינוס. דברים
אלה של האמבאסאדור הבריטי עדיין חרותים בראשי ואני אהיה האחרון
שיטה אוזן להרפתקן הגרמני, שרוצה לסכסך בין ממלכתי ובין ממלכת
ספנים."
"הדברים שלך, הוד מלכותו, מעניינים מאוד, למדתי מהם הרבה ועוד
בטרם הסברת לי מדוע עלינו להימנע מסכסוך עם אנגליה, הייתי אומר
לך: "הקאטאפולטה" המכוונת על אנגליה תנוח ולא תשליך אף אבן
אחת, אלא אם אי פעם תרצה אנגליה להשתלט על הממלכה שלך, אבל עד
אז נכניס אותה בארגז זכוכית?"
לראשונה שמע רבי אדם צחוק. "אתה צודק, יעלה לי כמה שיעלה לי,
קאטאפולטה זאת תשכב בארון מתים מזכוכית, כמו מומיות מצריות."
דלטר יורה שני מטעני אבן להולנד ולצרפת
דלטר חזר עם עשרה צמדי שוורים, שמשכו את הצינורות שהזמין,
מכוסים היטב בבדים עבים שהסתירו את מהותם. הוא סקר בשביעת
הרצון את הפועלים שהלמו בפטישים בסלעים, בארבעה מקומות, כפי
שציין, על מנת שהכלים שלו יפגעו בכל מקום בעולם, המצוי בארבעה
כיוונים.
אף המלך היה שבע רצון. לראשונה היה יכול להשתמש בזהב שלו כדי
לפרנס משפחות של אנשים מחוסרי עבודה. אלפים קמו בבוקר בשמחה
כדי לסלק הרים שהפריעו לתחבורה, לנפץ גושים גדולים לאבנים
גדולות, בידיעה שבסוף כל שבוע יזכו בתשלום הוגן. במקום אחד
התנשא הר גבוה בין שני כפרים ותושבי שני הכפרים, כדי לבקר איש
את רעהו או להגיע למקום מסוים, מוכרחים היו לטפס על ראש ההר
ולרדת ממנו כדי שיוכלו להתקדם. עתה ציווה המלך להסיר את המכשול
או לכל הפחות להנמיך אותו. רדליך, שמיהר לגשת לתצוגת כליו,
לימד את העובדים להשתמש באש היוונית לניפוץ סלעים ויום יום
נשמעו פיצוצים, אשר במקום להבהיל את התושבים, בישרו להם שהאש
ניפצה בן רגע גוש ענקי, חלק מן ההר, שהם במכושים ובפטישים שלהם
היו צריכים להתייגע שבוע ימים בשביל להפילו. רחוק ממקום עבודתם
של הפועלים ישבו עשרות נשים על ערמות אבנים ובפטישים קלים
ניפצו אותן לחצץ. איש לא ידע לשם מה נחוץ היה חצץ, בוודאי לא
להזנת בטון, שעדיין היה בלתי ידוע. איש לא שם לב לנשים, ששיחקו
באבנים קטנות, אך מדי שבוע הביאו לביתם שכר נוסף. הן חצצו את
האבנים וערמו אותן לתלים מרוחקים זה מזה. על עבודה מוזרה זו
היה ממונה לא אחר אלא רבי אדם. לשאלה של המלך מה מעשיו ענה
בקיצור, במשפט לא מובן: "זה בכדי להיפטר מאיש שקרא לעצמו למלך
ומנתיניו הבלתי רצויים." המלך, שידע שלרבי שלו היו כוונות
טובות ושכל זה נעשה לטובתו, לא שאל עד היום שבו הרבי בעצמו
יסביר לו וישתמש בערמות החצץ.
בינתיים קבוצה אחרת של פועלים חפרה במקומות המסומנים על ידו
בורות מרובעים ועמוקים, שבתוכם היו צריכות להיות מוצבות
"מכונות הירייה" שלו, ובהם יכלו מפעילים אותם לנוע בנוחיות.
הבורות שימשו להסתיר את גובה הכלים מפני עיניים סקרניות, בלתי
רצויות. ליתר ביטחון הוקמו סביבן חומות, שכמעט הסתירו אותן
לגמרי.
כשבהמלצת המלך נקבעו אנשים להפעלת הכלים, לפי שעה רק שני
צוותים, מבלי שהמלך הסביר לדלטר את הסיבת לאי הפעלתן של שתי
הנוספות (רוסיה ואנגליה), ניגש דלטר לאימון אנשים בלי תחמושת.
לאחר שלימד אותם איך לדחוס עד מקסימום את האוויר ולסגור אותו
בידיות המצויות בשני הצדדים, ניגש לשלב הבא - שחרור האוויר
הדחוס, שהיה צריך להעיף את האבן. הוא בעצמו, לפי שעה, עסק
בהפעלת "האש היוונית", שהייתה צריכה להתפרץ ולהוסיף כוח דחיפה
לאוויר הדחוס המשתחרר.
"אני מדליק את האש וסופר עד שלוש: איינס, צוויי, דריי, אתם
עומדים כמו גולחים ללא תנועה. רק בתום הספירה כשאקרא: "נאו!
(עכשיו!) אתם בן רגע פותחים את הידיות ומשחררים את האוויר
הדחוס. מובן? בשעת הספירה להתכונן, ועם הקריאה "נאו" לקפוץ
במהירות, כמו טיגריס. ננסה עכשיו מהתחלה עד הסוף. תתחילו לדחוס
את האוויר, סגרו ועכשיו התבוננו אליי. אני שופך ערמת "אש
יוונית" על יד המקום, שבו יונח הקליע, אתם כבר בהתכוננות,
מוכנים לפעולה. אני מדליק וסופר: "איינס, צוויי, דריי" שנייה,
שתי שניות. דלטר שכח לצעוק: "נאו", אבל המפעילים שיודעים שאחרי
"שלוש" הוא קורא "נאו" (עכשיו) משחררים את האוויר, שבלי סיוע
"האש היוונית" ישליך את הקליע לכמה מטרים ויפגע בפרה הרועה
במרעה:
"אזיני! פרפלוכטה איזל!!! (חמורים ארורים, לטינית וגרמנית) ככה
אתם עלולים להרוג את ילדיכם, שמשחקים לא הרחק מכאן וסומכים
עליכם. האם קראתי "נאו" (עכשיו)? לא! כנראה הייתה סיבה לכך,
ייתכן שהאש לא נדלקה או התערבב לתוכה חומר מנטרל אותה, אבל
עובדה שראיתי את זה ולא קראתי את המילה המפעילה אתכם: "נאו"!
האם כל כך קשה לזכור, להיות מוכנים זה בסדר, אך לפעול אחרי
שמפעיל האש היוונית יקרא "נאו!"? ועתה נעשה זאת שוב. לדחוס
האוויר ולהכין את האוזניים ואת הידיים. לא לפני זה ולא חלילה
אחרי זה."
סוף סוף הגיע היום המיוחל. מרחוק על הגבהה מיוחדת ניצבו המלך,
הרבי וכל אנשי החצר, לבושים בבגדים חגיגיים. הרוזן דלטר בעצמו
לבש מעיל מכוסה אותות הצטיינות וכובע של קצין בכיר. גם מפעילי
הכלים לבשו בגדים חגיגיים והיו חגורים ברצועות צבעוניות,
המסמלות את הממלכה. רחוק מהם בתוך חדרי הארמון, התבוננו
מחלונות פתוחים שני משקיפי מדינות ידידותיות ונאמנות לממלכה.
כולם היו מתוחים - הממציא, המפעילים והצוות המלכותי. הכול דפק
(כמו שעון שוויצרי). האש היוונית התפוצצה, וברגע שהאוויר שוחרר
כמו סערה הלם קליע המונח בקערה והוא הועף מעלה-מעלה, עד שנעלם
מעיני הצופים. אחרי שהגיע לשיא הגובה פנה בכיוון למטרה, שהרוזן
הציב לו. רק הקרובים לעוסק באש היוונית שמעו את קריאתו העליזה:
"או רובואר פאריז" (להתראות פאריז).
מיד אחרי הפעלת המכונה הראשונה ניגש הרוזן דלטר בצעדים נמרצים
למכונה השנייה, שעל ידה, כמו חיילים ממושמעים, מפעילי המכונה.
גם מפעילים אלה הצליחו, כאילו השתתפו בתרגיל. כשנשאל הרוזן
דלטר להיכן נשלחה האבן ענה בנימה מסתורית: "אם אמנם תגיע לאן
ששלחתי אותה, נקרא על כך בעיתונות המקומית. חבר שלי, אשר עוקב
אחרי האירועים, ישלח לי את קטעי העיתונות ויכתוב לי איך השפיע
הופעתו של סלע מהרי הממלכה על התושבים, שראו אותו יורד
מהשמים."
מכתב לדלטר
בדיוק שבועיים אחרי האירועים נעצר לפני ארמון המלך רכב-דואר,
והדוור שישב במרומי מושב קרא בקול רם: "דלטר! היש פה ביניכם
איש הנושא שם דלטר?"
השומר, לבוש מדי משמר המלך, לא זע ממקומו ורק כשהדוור חזר שנית
על הקריאה, השיב לו אף הוא בקול רם: "מתגורר כאן הרוזן דלטר,
שהוא אורחו הנכבד של הוד מלכותו ולא דלטר."
"אני לא יודע. על המכתב רשום: "דלטר יקירי" ולא רוזן. אבל, אם
עד שלוש דקות לא יופיע דלטר, אסע עם המכתב ואשוב רק בעוד
שבועיים. יו אנדרסטנד?"
"אנגלי ארור", מלמל השומר, הוציא מכיסו משרוקית כסף ושרק קצרות
שלוש פעמים. כבר אחרי השריקה הראשונה הופיע הרץ, אף הוא לבוש
במדי שירותי המלך והשומר הודיע לו: "תביא בריצה את הרוזן דלטר.
תגיד שיש מכתב, שחיכה לו, ואם לא יגיע לרכב הדואר תוך שתי
דקות, הוא ייסע וישוב בעוד שבועיים."
את המילים האחרונות שמע הרץ כבר במדרגה העשירית, ומשם, כדי
להבטיח ששמע את ההודעה, צעק: "בעוד שבועיים!"
הוא פרץ לחדרו של דלטר מבלי לדפוק ומצא אותו בתחתונים, כשהוא
תוהה איזה מכנסיים ללבוש. "יש מכתב בשבילך מחבר שלך", צעק.
"תשאיר אותו על השולחן", ענה דלטר העסוק בבחירת מכנסיים.
"הוא לא בידי, רק בידי הדוור ברכב-דואר מהיר, ואם לא תרד אליו
תוך דקה וחצי, ישוב רק בעוד שבועיים."
האיום פעל. דלטר, לבוש בתחתונים בלבד, רץ לשער כשהוא מקפץ
שתיים ולפעמים שלוש מדרגות, כשהוא נאחז בידו האחת במשענת
שבצדדי מדרגות השיש החלקות. כשהגיע לרכב, הביט אליו הדוור
ממעלה המושב במבט משועשע:
"מוזרה עכשיו אצלכם אפנת התלבושת ובפרט אצל אצילים בעלי תואר.
אפילו איכר פשוט לא היה מעז להתהלך ברחוב בתחתונים, אם היו לו.
הגבירות שברכב בטח מציצות דרך החלונות המכוסים וצוחקות."
"מיהרתי, כי המכתב מידידי חשוב מאוד ואתה העזת לאיים עליי שאם
לא אגיע תוך כמה דקות, תשוב רק בעוד שבועיים. אחשוב על כך
ותהיה בטוח, שאתלונן לפני הנהלת הדואר."
"תתלונן, חביבי? הבט רק מה כתוב על מעטפת המכתב: HASTE, POST,
HASTE כלומר מהר, דואר, מהר. את זאת כתב מנהל הדואר בעצמו
ובכבודו. סוסים אלה לא צריכים להתעצל, רק לרוץ מהר."
"טוב. תן לי את המכתב!"
"ומי אתה, אפשר לדעת, ברנש בתחתונים?"
"אנוכי הרוזן דלטר, כבוד לאורחו של המלך!"
"ומי יאשר את דבריך? אסור לי למסור את מכתב לחבר טוב, אפילו
לאח."
"דוור!" צעק השומר, שהקשיב לשיחה, "אל תרחיק לכת, יש גבול
להשפלה, בפרט מצד דוור פשוט. העומד לפניך הוא אכן הרוזן דלטר.
מאות הפועלים שהיו עסוקים במפעל שלו יאשרו זאת."
"באיזה מפעל היו עסוקים?" הסתקרן הדוור.
"זה לא שייך לחלוקת מכתב ובוודאי לא לאנגלי, שהוא לא תושב
הממלכה."
כשהגיש לו את המכתב, העיר הרוזן דלטר:
"תצטרך לחכות עוד כמה דקות, כי מיהרתי ולא הבאתי כסף, כדי לשלם
בעד המכתב."
"הו", חייך הדוור, "רואים שזמן רב לא השתמשת בדואר אנגלי, אם
בכלל השתמשת בו. הרבה דברים השתנו. תחילה היו מעבירים ידיעות
מטעם המלך והממשלה בעל פה על ידי שליחים מיוחדים. מימי הוד
מלכותו אדוארד השני נתאפשר באנגליה גם משלוח מכתבים פרטיים.
ראולנד היל, מנהל הדואר הבריטי, הכניס חידוש - קודם שילם המקבל
את המכתב, והיו בעיות עם כך. המקבל טען: "לא ביקשתי ממנו
שיכתוב אליי ואין לי כסף כדי לשלם בעד כמה גיליונות שבמכתב,
ועוד מהדוד שגר כל כך רחוק". היל הטיל את התשלום על השולח.
במכתב קובע משקל המכתב, כמו אצלך, ולא המרחק. המכתב נמצא
במעטפה מיוחדת ועליה רשום כמה שילם. בעיתון קראתי שמיסטר היל
הגיש להוד מלכותו הצעה להחליף את הכתוב על המעטפה בבול שיציין
את גובה התעריף."
"ויש אפשרות שאפקיד בידיך סכום, שהחבר שלי הוציא ואתה תמסור
לו?"
"אתה אמנם רוזן, אבל אני קורא לך 'תמים'. אני אמנם מכיר אותך
עכשיו, אבל אתה רוצה להפקיד סכום כסף לאדם בלתי ידוע. ואם
אשאיר לי את הכסף, על מי תתלונן? עוברים פה יום יום עשרות
מחלקי דואר של מדינות אחרות, חברות שונות מתחרות ביניהן ואתה
תתלונן: "מסרתי את כספי לדוור, שימסור בחזרה לחברי הטוב." אני
בטוח, שהמשרת שלך אפילו מכיר את סניף הדואר. שם ישנו כספר
מושבע, נאמן על המנהל, הוא ימסור לו את הסכום ויוסיף דמי
משלוח, יכתוב באותיות ברורות מודפסות את שם האיש, שצריך לקבל
את הכסף ותהיה בטוח, שהכסף יגיע אליו."
"אני מודה לך בעד האינפורמציה ותסלח לי שלא אמשיך בשיחה. אחרי
הכול לא נעים לשוחח בתחתונים ברחוב באמצע יום. סלח לי ותודה."
"על לא דבר. רחמנות רק על הסוסים שלי, שאצטרך להרביץ להם קצת,
כדי להשיג את הזמן שהפסדתי. מה לעשות, הסיסמה HASTE, POST,
HASTE קובעת את הזמן. דיו, אבירים שלי!" עם צליפת השוט הרכב
נעלם, מעלה ענני אבק.
המוזיאונים קובעים שהאבנים הם מטאוריטים
באותה מהירות שירד מחדרו, כך עלה. גיליונות העיתונים שבמעטפה
העבה ממש צרבו את ידיו והמריצו אותו לפתוח מיד את המעטפה. על
יד העיתונים המקוריים טרח ידידו הטוב לתרגם בגרמנית, הקרובה
לרוזן דלטר את הכתוב בהולנדית ובצרפתית.
הוא התבונן בצמא בכותרות של שני העיתונים, אשר באותיות ענקיות
בצבע אדום צעקו: "מבול מטאוריטים באירופה". אחר כך ניגש לתרגום
העיתון ההולנדי הנפוץ:
GAZETTES DE HOLLAND
"מזמן לזמן העירו את תשומת לבנו מומחים באסטרונומיה, שלילה
מסוים יהיה ליל נפילת המטאורים, שנראה אותם בלי זכוכית מפויחת.
מטאורים, בניגוד למטאור הידוע שנחת בסיביר וחפר בור ענקי
באדמה, הם רסיסי סלע של איזה כוכב, אשר אחרי שניתקו ממנו,
מרחפים בחלל עד שנכנסים לאזור האטמוספרה. בבואם לאטמוספרה בעלת
משקל, הם משתפשפים בה, כמו שני חתיכות צור, ויוצרים אש. ניצוץ
אש זה נראה בעינינו כמו כוכב קטן מבריק ומכאן לידת אמונות על
"כוכבים נופלים" וכל מיני אמונות הקשורות באדם הרואה אותם. אבל
הפעם חזינו במו עינינו לא רק ברסיסים קטנים, אלא באבנים
ענקיות, ממש סלעים, שלא נשרפו באטמוספרה, אלא נפלו בקשת רחבה
ממש על ראשינו.
"מעשה בסירת דייגים שנכנסה עמוסה בשלל דגים לאחת התעלות
המוליכות לאמסטרדם. הם היו עליזים בגלל השלל וחתרו במרץ כדי
להשיג יאכטה של מטיילים שהסתירה להם את האופק. המלחים שעמדו על
סיפון היאכטה, מוכנים לרדת בנמל, עודדו את הדייגים תוך צחוק
רועם, להשיג אותם. אך לפתע הרגיש ההגאי בסכנה המתקרבת, הזהיר
את המלחים שירדו לתאים ובאותו הזמן קרא ברמקול לדייגים שיפסיקו
את המירוץ ויעצרו את הסירה. ברור, שהם לא שמעו אותו והמשיכו
לחתור במרץ. הכול התנהל במהירות, כמו סערה המתפרצת בפתאומיות.
גוש סלע ענק בצורת פירמידה שטוחה נחת על החלק הקדמי של הסירה,
בחוד שלו, פרץ בה חור עמוק וגרם לשקיעה מהירה של הסירה. רק
כשהסירה התרוממה בטרם שקעה, התעוררו ממה שקוראים ברפואה "שוק",
שתקף אותם למראה המפלצת שתקפה אותם. בהיותם מטבעם שחיינים קפצו
לים הצונן, קודם כל הקברניט ואחר כך הדייגים, הרגילים לגלי
הים. קברניט היאכטה רץ אל ההגאי ורשם מיד את מיקום האירוע,
מספרים מדויקים (צפון-צפון-מערב, כך וכך). המלח הראשי ציווה
להוריד מהיאכטה לים שני סולמות חבלים וליתר ביטחון הוריד סירה
קטנה.
"הדייגים כיוונו מיד את שחייתם לכיוון היאכטה, ומבלי לריב על
תור טיפסו בזריזות על הסולמות לסיפון היאכטה. אחרון הגיע
קברניט הסירה בסירה קטנה ונמשך יחד אתה לסיפון. הדייגים, לאחר
שלא נמצא מין יפה על הסיפון, השליכו מיד את הבגדים הרטובים
שהכבידו עליהם, וערומים כביום הולדתם חיכו לאפסנאי שיביא להם
בגדים יבשים וחמים. באותו הזמן הגיע הטבח, שבעזרת שני עוזרים
הביא דוד קפה שחור ומבעבע וחילק אותם בספלי פח, אשר בגלל החום
הידיים הקפואות בקושי החזיקו, ואשר צרבו את הגרון, אבל מצב
הרוח היה מרומם וכך הגיעו העירה, מאושרים ושרים עם המלחים שירי
ים, אמנם בלי שלל דגים, אבל חיים ושלמים.
"התושבים, שהתאספו במקום שבו עגנה היאכטה, תחילה סקרנים מה פשר
השירה העליזה, היו הראשונים ששמעו על צוק סלע שנפל מהשמיים,
פגע בסירת דייגים ולמרבה המזל לא עלה בחייהם. מיד, כאילו מתחת
לאדמה, צצו עשרות עיתונאים, אשר גבו עדויות מדייגים וממלחים
ולמחרת ידעה כל אמסטרדם על מטאוריט שלא חזה בו שום אסטרונום או
פרופסור המטייל במשקפת על פני השמים, ונח עכשיו על יד הסירה,
שטובעה בקרקעית התעלה.
"כפי שנמסר לנציג סוכנות הידיעות הצרפתית החליטה בו במקום
הנהלת הרייקסמוזיאון באמסטרדם על פרס מיוחד לקבוצת הצוללנים
שיוציאו מקרקעית הים את המטאוריט ויביאו אותו לשערי המוזיאון.
קבוצה מיוחדת של מומחים למטאוריטים התכוננה כבר לחקור את מבנה
הסלע, ופרופסור ון אונדרסן, אשר כתב כבר שלושה מחקרים על
מפגשים מסתוריים עם תושבי החלל, הבטיח כבר שהפעם מצא הוכחה
ליושבי החלל, המבקשים קשר עם תושבי האדמה, ושהוא יבדוק היטב אם
אין על האבן הגדולה סימני כתב או הוכחות לקיומם, שהם רצו לבשר
לנו."
עד כה "גאזטס דה הולנד".
העיתון הצרפתי "ל' אקספרס", אחרי כותרת רעשנית כמו ההולנדית,
לא נכנס לפרטים מדעיים על אופי המטאוריט, אבל התחיל את הכתבה
בסיפור ריאליסטי על שיכור, אחד מני רבים שנפגע על ידי
המטאוריט:
"מעשה בז'ן או שמא ז'ק, שהלך באופן חופשי ובטוח על המדרכה
הנוחה של שדרה בפריס. הוא היה עליז, כמו כל בן אנוש שהכניס
לתוכו כמה כוסות יין. הוא הלך ושר את השיר, ששרים שיכורים
ברחוב: "אני הולך לארלט והיא תיתן לי כוס יין, ואני תמורתו אתן
לה... את העין (הקורא רשאי להחליף את החרוז, כרצונו) ואז היא
תצעק: "עוד פעם..."
"וברגע זה נתקל באבן גדולה, שהייתה מונחת על המדרכה החלקה של
השדרה ונפל על פניו ולא קם עוד. אבל עוברי אורח, ששמעו את
שירתו והיו קרובים בשעה שנפל, שמעו שהשיכור, בטרם נפל ולא קם
עוד, קרא: "אבל היא נפלה עליי מהשמים". רק עתה קבעו עוברי אורח
שהסתובבו הלוך ושוב, שאמנם האבן שבה נתקל השיכור או לפי גרסתו
נפלה עליו, לא הייתה כאן לפני חצי שעה. השוטר שנקרא רשם
במחברתו הרשמית: "אלמוני, ללא ניירות כלשהם, ייתכן מהישנים
מתחת לגשר, נפגע בראשו באופן מסתורי (לא על ידי אדם אחר) באבן
גדולה, אשר באופן מסתורי נמצאת על המדרכה המטופחת ומפריעה
להולכי הרגל, לתשומת לבה של המועצה למראה נאה של העיר. בדקתי
את האבן, ולא נראה שהיא מקומית ויש עליה סימני עיבוד בכלים,
כמקובל אצל הסתתים. ייתכן שהיא נפלה מעגלה שהובילה אותה למקום
מסוים והעגלון לא הרגיש בנפילתה. הדברים של השיכור שנפגע וטען
שראה שהיא נפלה מהשמים, הם דמיוניים ופרי דמיון של שיכור."
"אף על פי כן, בין העוברים והשבים נמצא עיתונאי, כרגיל מסוכנות
הידיעות הצרפתית, אשר הזמין מיד צייר או משרטט מטעם החברה שלו,
שהעביר באופן מדויק ציור של גוש האבן. הסוכן נטל את הציור,
ניגש למערכת העיתון והביע את דעתו על מטאוריט שנפל מהחלל או
הושלך על ידי יצור מסתורי (כמו בעיתון ההולנדי) לחלל האדמה,
כדי להעיר את תשומת לבנו לקיום של יצורים בחלל. המוזיאון לובר,
כמו חברו באמסטרדם, הציע לקבוצת סבלים להביא אותו ללובר, ושם
ישכון בכבוד בתיבת זכוכית, כמוצג מקורי מהחלל.
"השיכור נקבר מיד בחלקה למאות בלתי ידועים. עד לפרסום ההודעה,
לא התעניין אף קרוב משפחה בגורלו של המת ומתקבל על הדעת שהיה
בודד. גם המשטרה לא התעניינה לחפש כתובת של ארלט ולשאול אותה,
שמא היא יכולה לעזור לגלות מי היה הזמר, ששר לכבודה את השיר."
עד כאן העיתון הצרפתי.
המשך הסיפור מופיע תחת הכותרת: דלטר מעמיד אותם בכתב על טעותם,
אך לשווא.
דלטר מעמיד אותם בכתב על טעותם, אך לשווא
אחרי שגמר לקרוא בפעם השנייה את תרגומי שני העיתונים התרגש
הרוזן דלטר בפעם הראשונה בחייו. הוא דמה למשורר מתחיל, שקרא את
שירו שבפעם הראשונה פורסם בעיתון. הוא רצה לשלוח אותו לחבריו
הקרובים, אבל מתחת לשיר נכתב באותיות ברורות: נכתב על ידי רוזה
גלטר. הסדר שסידר את האותיות לא טרח הרבה לקרוא את השם בכתב יד
עצבני, ועורך העיתון לא היה מוכן לבזבז את זמנו של הסדר על ידי
תיקונים. יסביר אדון משורר לחבריו, שפשוט חלה שגיאה בכתיב, כמו
מאות שגיאות שאיש לא טרח לתקן אותן.
הוא רץ ל"אפרטמנט" של המלך, אבל אז הוברר לו, שהמלך לא נמצא
בארמונו מזה יומיים, כי הוזמן לוועידה דחופה, שנקראה בגלל
סכסוך מזוין בין שתי מדינות קרובות בגלל רצועה צרה אך עשירה
במכרות מתכת יקרה. כשסוף סוף שב המלך מהמסע, נאלץ הרוזן לחכות
עד שהמרכבה המלכותית תביא את רבי אדם. דלטר למד כבר עד כמה סמך
המלך על שיפוטו של הרבי.
כאשר סוף סוף זכה לקרוא את ערבוביית השטויות, פרי דמיונם של
אנשים רציניים, מבלי לבקש רשות דיבור מהמלך, הצהיר תוך קדחת
לפרסם את שמו, שנשכח בכל ההצגה הזאת, והציע למלך לכתוב לשני
המוזיאונים הכחשה חמורה לגבי המטאוריטים ולגלות את כל האמת,
שהוא, הרוזן דלטר, המציא כלי שיכול להעיף כל סלע למרחק רב,
ובמקרה זה למרבה הצער פגעו הסלעים בסירה ובשיכור. בשם המלך
ביקש להכחיש בשני העיתונים את הידיעה, שאבנים אלה כאילו נפלו
מהשמים בתור מטאוריטים.
כשגמר השתררה לפתע שתיקה ארוכה בחדר הדיונים, עד שפקעה סבלנותו
של הרוזן דלטר ובחונקו צעקה, שרצתה להתפרץ מגרונו, קרא:
"נו, אז מה החלטת, רבי אדם, יועצו הפיקח של הוד מלכותו?"
התשובה של רבי אדם לא חיכתה והיא נאמרה, בניגוד למזגו הסוער של
הרוזן דלטר, בקול שקט, המתקרב ללחישה:
"כל דרישה לפרסום שמך ואף לגילוי סודות מדינה, שנרכשו כולם ממך
תמורת קוביות זהב יקרות, תפנה לא אליי, בתור יועץ, אלא ישירות
למלך. המלך אשר הואיל להזמין אותך לעבודה הוא האחראי לכל
הנעשה. אם ברצונך לפתוח את תיבת פנדורה, זכותך, אבל אני הייתי
מייעץ לך, שתוציא את כבוד המלך מהמשחק. אתה יכול להתראיין
כרצונך, להתווכח, להכחיש כל מה שהם כתבו, וב"הם" אני מתכוון
לשמנה וסלתה של מלומדי אירופה, החוקרים ובודקים כל רסיס באבן
בעשרות זכוכיות מגדילות, ובונים תיאוריות מחוכמות על יצורים
החיים בחלל החיצון, והנה אתה מופיע, עם כל הכבוד לתואר המקשט
את שמך, אבל בלי פרופסור או לכל הפחות דוקטור, ופותח במאבק
איתנים, שתוצאותיו ידועות כבר מראש. כל זה, אם תרים את הכפפה
שהם זרקו לך לרגליך ותילחם, אבל כפי שאמרתי אתה, אתה לבדך, בלי
כיסוי המלך. האם אתה תהיה מה שיוריד את כבודו של המלך הגדול
והמכובד, כשלפני רייקמוזיאום ירגישו בו הכתבים, המחכים לכל
הזדמנות, כמו זבובים סביב נבלה, יסלח לי כבודו על ההשוואה. מיד
יקיפו אותו וישלחו לכיוונו מטר של שאלות, כל אחת קשה מרעותה,
שאלות שהם כבר קודם ענו עליהם וכבר מצאו תשובה, ועכשיו רק
יחפשו איש תמים שעליו ילבישו את כל התשובות. עד שתפקע סבלנותו
ויעזוב אותם באמצע ויכוח ואז יפרסמו הכול בשמו ויוסיפו: "הוא
נרתע לגלות לנו את האמת, את כל האמת, ופשוט ברח". כך יכתבו על
המלך וברור שאז מלכים קטנים, הקוראים את העיתונים, יתייחסו
אליו אחרת מכפי שהתייחסו אליו קודם."
"הוצאת לי ממש את המילים מפי", קרא המלך, "אני יכול מטעמים
הומניטריים לשלוח לממשלת אמסטרדם סכום כסף גבוה לרכישת סירה
חדשה ופיצוי של שלל הדגים שאיבדו, ואולי אשלח גם למועצת עיריית
פאריז סכום כסף למשפחתו של השיכור, במקרה שיתגלו קרובים שלו,
אולי אפילו לארלט, אבל בבקשת דיסקרטיות גמורה. לא אכניס את
ראשי בין המלומדים ולא אתווכח אתם ולא אזכיר אף במילה שהם
טועים."
"אז מה נעשה, נעבור על זה לסדר היום?" שאל דלטר מיואש.
"חלילה, תכתוב ואל תיסע להנהלת המוזיאונים בהולנד ובפאריז,
שאתה הרוזן דלטר, שמבחינות ביטחוניות, שהתחייבת אליהן, לא יכול
לגלות את הארץ שממנה נשלחו הסלעים באופן ניסיוני, חלילה בכדי
לא לפגוע, וגם לא את סוג הנשק שאתה המצאת, אבל אתה מבטיח להם
בהן צדק של איש אציל, שהאבנים לא נשלחו מהחלל אלא מארץ
ידידותית ונופצו ב"אבק יווני" וסותתו קצת כדי לתפוס מקום על
תושבת הכלי. בעקבות הודעה זאת, אתה מבקש לפרסם בעיתונות את
העובדות בהסתמך על הודעתו של הרוזן דלטר ועם הקוראים סליחה."
"אתה צודק. לא אכנס לוויכוח עם עיתונאים טרדניים, המבקשים בכל
דבר סנסציה, ועוד הערב אכתוב את המכתב ואשלח אותו עם המרכבה
הנוסעת לאמסטרדם ולפאריז."
והרבי סיכם: "נשאיר את הנושא לשמועות, שבוודאי יפיצו הפועלים
שריסקו את ההרים ומפעילי הכלים, נשאיר אותם לחשוב בחוסר כל ידע
ממשי. אני בטוח שהם לא יתאספו באופן מיוחד כדי לסכם את הידוע
להם. ויימצאו ביניהם מגזימים, המתפארים בידע ממקורות אחראיים:
"למלך יש לא ארבעה אלא 40 תותחים, המסוגלים לירות טונות לכל
כיוון." שמועה תרדוף שמועה ואין צורך להכחיש אותה בגלל סיבות
בטחוניות. מה שנכון, רכשנו נשק מסוים, אבל אל חשש, אנו מבטיחים
שלא נהיה ראשונים שיפעילו אותו נגד המבקש מלחמה. ולגבי הידיעות
מהולנד ומצרפת, אם יגיעו לעיתונות שלנו, חלילה לנו להגיב. האיש
שרחוק מאמונות תפלות ודמיוניות, יידע להסיק בעצמו מסקנות ולחבר
שתיים לשתיים."
תוך ציפייה לתשובה למכתבו, נשאר הרוזן דלטר בארמונו של המלך,
למזלו של רבי אדם.
מרקו מלך הצוענים מטריד את הרבי ואת המתיישבים
זה זמן רב הוטרד רבי אדם מדי בוקר, בטרם יצא לעבודה, על ידי
המלך מרקו, מנהיג המחנה של הצוענים, שהתיישבו לא הרחק מהיישוב
והפכו את השיכון הצעיר "לב המלך" למטרה קבועה לגזל ולגניבה,
אבל תמיד בסתר ולא לאור היום. הם שכללו את עבודתם על ידי פיזור
נערים רכים, ששכבו נסתרים בשיחים, לא הרחק מהבתים, ועקבו אחרי
דירות שנעזבו על ידי איש ואישה היוצאים לעבודה ולפעמים בודד,
שמדי בוקר מיהר לעבוד, כדי להתפרנס. במקרה כזה היו הנערים
מסמנים בפחם לא בולט קו אחד או שניים והפורצים לדירות עשו
בנחת, כבשלהם, מרוקנים הכול מבגדי שבת חדשים ועד כל סוגי
מזונות, שנשותיהם חיכו להם בלי כל ייסורי מצפון. רבי אדם ניסה
להפחיד אותם בנביחה פראית של כלבים, שיצר בעזרת השבעות
מסתוריות. הצוענים הגיבו בפיזור רעל וכאשר נוכחו לראות
שהנביחות ממשיכות הלאה, הבינו שזהו "טריק" של המכשף היהודי
והמשיכו לרוקן את הדירות, מבלי להתייחס לקולות המטעים. לצערו
הרב של רבי אדם, לא התייחסו היהודים לכלבים כאל דרי הבית ולא
מצא פסקה מיוחדת ליצור כלב אימתני, אמיתי. דלתות, שהיו לפעמים
פתוחות לרווחה, קיבלו בלעג את פני החוזרים מהעבודה.
"הם הורידו ממיטתי את הסדין היחידי, אף על פי שהם בעצמם לא
שוכבים על סדינים, אלא רק על הרצפה, ומעליהם בגדיהם שהם נושאים
ביום."
"ייתכן שאיזה חתן נטל את הסדין בשביל כלתו שתתפור לה ממנו שמלת
כלולות."
"אבל יכול להיות, שהסדין נחוץ לרקדניות בטן. האצילים שלנו לא
יערכו שום חגיגה בלי תזמורת צוענית ובלי רקדניות צועניות,
הנועזות יותר בלבוש ובגילוי אברים מהנשים הצנועות שלנו."
כה וכה נשמעו משפטים, כמו "המרבה רכוש - מרבה צרות" וקולות
שדמו לאלה שהשמיעו העבדים שהוצאו לחופש במדבר: "טוב היה לנו
כשהיינו בלי בתים וישנו איפה שרצינו, אף אחד לא גנב לנו את
רכושנו מהתרמיל, שהיה מונח תחת ראשינו או אפילו על ידנו."
"אפילו הכלב, שישנתי אתו במלונה, לא כעס כשנטלתי ממנו קצת אוכל
ונבח בעוז כשגנב רצה להתקרב למעוננו."
הודעה כזאת נתקבלה אמנם בצחוק, אבל היו גם אלה שחשבו ברצינות:
"או שאני אהיה בעל הבית או הם, ואז אשאיר להם תענוג לשכב
במיטה, ולפנות בוקר לצאת מהמיטה החמה ולמהר לעבודה קשה."
כל זאת אירע מבלי שראו או נתפסו הגנבים ונענשו, אבל הנה הגיעו
ימים והגנבים הופיעו בגלוי, מבלי להסתיר את עצמם, והדרישות
שלהם גברו. יום אחד הופיע במסעדה למעוטי היכולת, צועני גבוה
לבוש בבגדים צבעוניים ומלווה בשלושה צוענים, שומרי ראשו, שלא
הסתירו את סכיניהם התקועות בחגורה. הם התיישבו על יד השולחן
שנועד לעשרה ולפעמים ליותר. איש לא העז עוד לשבת על יד השולחן
הזה.
"זה נועד רק למלך מרקו ולנו, שומריו", הכריז בקול רם, על מנת
שכל הסועדים ישמעו.
המגיש העמיד לפניהם, קודם לפני המלך מרקו, צלחות עם מרק מהסוג
שהוגש לכולם. למראה מרק הירקות השליך אחד השומרים את הצלחת
ושפך את תוכנה על כל השולחן.
"מה אתה נותן לנו? אנו צוענים ולא צמחוניים, והמלך מרקו רגיל
לאכול יום יום חצי תרנגולת שמנה ומרק בשר ממנה. נגב מהר את
השולחן, פן לכלוך העשבים ילכלך את מכנסינו וחלילה את מכנסיו של
המלך מרקו."
כשהמגיש מיהר לנגב את השולחן, תפס אחד השומרים את הסינר שלו
וצעק:
"למה אתה מחכה? שמעת מה שהמלך מרקו אוכל. תביא מהר תרנגולת,
כדי שהמלך לא יתלונן שהבאנו אותו למסעדה, שמממנה יצא רעב."
"אין לנו באמצע שבוע בשר, רק בערב שבת."
"אז תעשה ערב שבת, כשהמלך בינינו."
"אבל אנו מבשלים רק את מה שאנו מקבלים. אנו בעצמנו לא קונים
תרנגולות ורק מקבלים אותן שחוטות, כשרות ומוכנות לבישול."
"אז כשאנחנו נביא לך תרנגולת, תוכל לבשל אותה?"
"לא. צריכים קודם למסור לשוחט, שישחט אותה "שחיטה כשרה", ואחר
כך למסור לתולשת נוצות, ואחר כך לאיש היודע לנקות את המעיים
וכל חלק פנימי, מלבד הכבד, שמטגנים אותו לחוד, ורק אז אנו
מבתרים אותה לחתיכות, מפרידים רגליים, שוקיים, חזה, ורק אז
אפשר לבשל מרק בשר."
"או הו! המצאה יהודית עם שוחט וכשר בערים אחרות. אני רוצה
לראות אם על יד השוחט לא אמצא אישה, שתנשק לי את היד, אם אמסור
לה לעבד תרנגולת תמורת כל מה שלא נחוץ לך."
למחרת אכן הביא שומר ראש תרנגולת מוכנה, שבלי מוסר כליות הוציא
מאחד הלולים. אחרי תור התרנגולות בא תור פניניות ואחר כך
תרנגולות "סיניות". זה עורר תשומת לבו של המבשל וכשפעם אחת
הביא בשק בשר טווס, וכדי שלא יהיה כל ספק, השאיר מזנבו כמה
נוצות, הוגבר החשד שהגנב מרוקן את "פארק בעלי הכנפיים", ששימש
עד כה כוח משיכה לא רק לילדים, אלא גם מבוגרים נהנו להתבונן
בכל מיני עופות, בעלי נוצות רבגוניות.
הוא מסר הכול לרבי, אפוטרופוס השכונה, והוא הבטיח לטפל בעניין.
אבל הפריצות ל"פארק בעלי הכנפיים" נמשכו ובעל המסעדה יכול היה
רק תוך חריקת שיניים לבשל את "חמודות המבקרים הצעירים
והמבוגרים" למען המלך מרקו ושומריו הנועזים.
כי בזמן האחרון היו אף בעיות יותר חמורות מטיפול בגניבת עופות.
מדי בוקר, בטרם יצא ליער לחטוב עצים, היה מופיע באופן קבוע
המלך מרקו, לבוש בבגדי פאר, כששלושת שומרי ראשו ניצבו במרחק,
אבל מוכנים להתפרץ בכל רגע כדי לחזק את דברי המלך מרקו.
"אדם (בלי 'הרבי')! בני עמי רעבים!"
"אז למה לא יוצאים לעבוד. הייתה עבודה לא למאות אלא לאלפי
עובדים בהנמכת ההרים, אפילו הנשים עשו חצץ."
"בני עמי אינם פועלים שחורים, שמוכרים את גופם תמורת פרוסת לחם
וקצת קפה. בני עמי נולדו חופשיים ונועדו עם לידתם אך ורק
לאמנות. הגברים ידועים בכל העולם ככנרים מעולים, שאף כנר לא
יוכל להתחרות אתם בטכניקה של הכלי. מנגינותיהם מזילות דמעות
אצל האנשים הנוקשים ביותר או שמרימים את רגליהם למחול של
פיסחים ואפילו נשענים על הקביים. והנשים הצעירות מפליאות את כל
עולם בריקודים נועזים, המסעירים את עיניהם של הגברים המתבוננים
בהם. ובבואן לזקנה לומדות הן לנבא לך עתיד מקלפים, מקפה, מהיד,
ואם הן חלילה מנבאות לך מוות, הוא בא בדיוק בתאריך שהן ניבאו.
רואה אתה, לא תמיד מזמינים גברים שינגנו 'צארדאש' סוער, לא
תמיד סר בעל ארנק שמן למחנה שלנו ולא תמיד באה עלמה מסכנה
שבחור עזב אותה, כשנודע לו מפיה שהיא בהריון, לבקש עצה מה
לעשות עם הבחור, כדי יקבל על עצמו אבהות או מה לעשות עם העובר.
גם את זה יודעות הנשים שלנו. אבל כאמור, איש לא בא, ולכן בני
עמי רעבים."
"וכמה בני עמי יש לכם?" שאל רבי אדם.
"מבוגרים או כמה נפשות, כולל ילדים וגם תינוקות?"
"יחד!"
"יחד 120 נפשות."
"ואם אתן לך בכל יום 120 כיכרות לחם עטופים בשקים וכמה בקבוקי
יין משובח, שיבריחו את מצב הרוח שלכם, האם זה יעזור לכם?" שאל
בשקט רבי אדם.
"מה אנחנו, פושטי יד, שמקבלים אוכל מארגונים סוציאליים,
הומניטאריים, מאוצרו של המלך, העשיר כמו מלך סולימאן החכם,
שנקבל מידיכם לחם שחור וקצת יין פיגולים, שישמח את לבנו?"
"ראשית כל לא מארגונים סוציאליים. אני בעצמי אספק להם, ותהיה
בטוח שאיש לא יידע, שיהיה זאת רק בינינו", הבטיח רבי אדם.
"אדם (בלי ציון "הרבי"), אתה פשוט מצחיק אותי. למלך, שיש באוצר
שלו די כסף ממסים של האזרחים, אתה מוצא פתע מתחת לשולחן שלו
גוש זהב, שאף ידעוני או מומחה למחצבים לא גילה קודם. והוא דבר
ראשון שעושה - גג זהב לארמון שלו..."
"הוא הוריד אותו!"
"לבריאות, שיעשה אפילו בשירותים את המושב לעשיית צרכים מזהב,
אבל איפה כאן, איך אתם האינטליגנטים אומרים, הפרופורציה? לשר
המלך, שלא היה לך אתו מאומה, אתה מרפא את כל הפצעים ולועג
לרופא המלכותי; למגן על השר, שהובא מת וחבריו דאגו לארון מתים,
אתה מחזיר חיים ואפילו מציע לו תה, שהכינות מצמחים שאספת;
ושומו שמים, למלך בעצמו, שלא ידעת אפילו את שמו ולא שמעת על
מעשיו, אתה נותן במתנה גוש זהב, ששכב מאות שנים תחת שולחנו ואף
אחד לא הרגיש בו ועוד מתנות, רק בגלל זה שהוא מלך, ולמלך מרקו,
שכל מחוסרי הבית לשעבר מקבלים משקה חם במחנה שלנו, שאנו מכירים
כמו את עשר האצבעות של היד שלנו, אתה מציע 120 שקי לחם יבשים
בלי טיפת שמן, ואתה אפילו לא חושב על קילו אחד של זהב."
"אתה טועה. הכרתי היטב את תכונות המלך. הוא לא ריפד את
השירותים בזהב. הוא דאג שלכל אחד שלא היה אפילו חדר יבנו בית,
'פומפה' בחוץ ושירותים משלו, ואפילו שיספקו לו נייר, שישתמש
אחר עשיית צרכיו. כן הוא דאג להקמת מסעדות לגברים לחוד ולנשים
לחוד, שבהן מחלקים חינם ארוחות חמות לאלה שלא יכלו אפילו לבשל
מרק."
"אל תספר לי על מסעדות אלה. גועל תוקף אותי, כשאני מזכיר את
קיומם. מרק מסרפדים ומעשבים נבולים ואפילו לא חתיכת בשר, אפילו
לא שוק אחד של תרנגולת."
"אבל אתה נהנית יום יום מבשר התרנגולות, ששומרי ראשך הביאו
מאיזה מקום? מלול שמתיישב מסכן ניסה להתפרנס ממנו וכשזה נגמר
לא היססו לגנוב... כן, לגנוב ולחסל את כל סוגי העופות שילדים
וגם מבוגרים נהנו ממראם. כן, כדי להדגיש את אומץ לבם, הביאו
לשומרים, הביאו לטבח טווס שחוט עם כמה נוצות צבעוניות, תקועות
לו בישבן. לזה אתה קורא "עמי רעב"? עופות מגן עדן, טווסים
נהדרים?"
"זה היה צורך השעה. אסרתי עליהם ליטול מגן העופות."
"כשנודע זאת למלך ושלח פלוגת חיילים לשמור ותלה הודעה, שכל גנב
עופות ייתלה בו ביום."
"אסרתי עוד לפני זה. אבל נדבר על קילו זהב. התוכל תוך שבוע
למצוא לכל הפחות קילו זהב? תוכל לבקר במחנה שלנו - המלך מרקו
מבטיח לך, שאיש לא ייגע בך - לחפש ולמצוא בו זהב. כה וכה אני
נותן לך שבוע ימים. אל תיתן לי לעשות מעשה, שאדם נורמאלי לא
יעשה אותו. התוצאות יכולות להיות מעציבות בשבילך."
"אתה מתכוון לצוות הבריונים שלך, שיכו אותי ואפילו ירצחו..."
"תחשוב מה שעולה על דעתך... שבוע ימים ואחר כך..."
"ומה בתום אחר כך?"
"אני חושש שלך לא יהיה אחר כך. יותר לא אטריד אותך. החברים שלי
יהיו בקרבתך. אם יעלה משהו בראשך, קרא להם, ואני מיד אבוא.
בינתיים שלום, אדם (בלי תואר 'הרבי'!)."
הצוענים מקבלים אזהרה לעזוב את המחנה שלהם
במצב הזה לא הייתה ברירה לרבי אדם אלא לבקש את עזרתו של המלך
ולהגשים בעזרתו של הרוזן דלטר את תוכניתו המהפכנית, שחשב עליה
לילות ארוכים ללא שינה - לגרש לחלוטין את כל מחנה הצוענים עם
המלך מרקו בראשו מעבר לגבולות הממלכה. אחרי הכול הצוענים לא
היו עם שמטרתו להתיישב, אלא עם נודד מארץ לארץ במשך מאות ואולי
אלף שנים.
כשסיפר למלך על הבעיות שלו ועל הצרות שפוקדות את השיכון "לב
המלך", מצא מיד ידיד, המוכן לבוא לעזרה. הוא מוכן היה לשלוח
שתי פלוגות חיילים ופלוגת קשתים ולגרש אותם מיד, בו במקום,
מהמחנה אל מעבר לגבול. אך לבו של רבי אדם, אשר חשב על האמהות
ועל הילדים, שמאומה לא עשו לו, התקומם נגד פעולה זאת. במקום
זאת הציע לתת להם אפשרות להציל את נפשם ולעזוב את המקום וגם
אותו. בהסכמת הרוזן דלטר, הוחלט להרוס לחלוטין את המקום, על
מנת שאף אחד לא יעז לחזור, אבל קודם להזהיר אותם, שכל הנשאר
מחייב את נפשו.
רבי אדם, שהיה מיודד עם בתו של המלך מרקו, קונצ'יטה הנבונה,
שלפעמים באה לבקתה שלו כדי לקבל שיעור על הדת של הרבי, על אל
אחד בלבד, בלתי נראה, שלא תואר בפסל ולא בתמונה, שברא את כל
העולם ועוקב אחרי מעשיו של כל אדם, נקראה אל הרבי והוא ביקש
ממנה לתרגם לשפה או לעגה צוענית, השגורה בפי כל הצוענים, לרשום
בשם מלך הממלכה ולקרוא באסיפת כל המבוגרים של השבט:
"לידיעת כל בוגרי השבט, אבות לילדים ואמהות, החיים במסגרת השטח
השייך להוד מלכותו, מודיע הוד מלכותו, מלך הארצות שסיפחו את
עצמן לממלכה וסופחו אחרי שהוכיחו שאין באפשרותן להיות עצמאיות,
אנו מודיעים שביום פלוני בחודש זה, בשעה פלונית, יתקיים תרגיל
מסוכן של כוחות הביטחון, במסגרת שיפור מצבו הביטחוני של
הממלכה. בתרגיל זה יימחה כל חי, אדם ובהמה, כל צומח, עץ גדול
ופרח, שמישהו גידל מעל פני האדמה. מאום לא יישאר על פני
האדמה.
"תושבי המקום, השייכים לעדה הצוענית הוותיקה והמכובדת, כולל
נגני הכינור והרקדניות המעולות, בלי יוצא מן הכלל, מתבקשים
לטובתם-הם לעזוב את המקום עד יום פלוני ושעה פלונית, עם כל החי
הנמצא ברשותם, אפילו חיות מחמד כגון חתולים וכלבים; לעזוב את
השטח ולעבור דרך השער הפתוח לרווחה למדינה השכנה, שבה עוד לא
ביקרו ואשר לא תתנגד לבואם.
"אנו מזהירים שוב: כל מי שחשקה נפשו, מסיבה הרפתקנית, להישאר
אפילו בסביבה כדי להתבונן בניסוי הביטחוני, הנערך לראשונה
בגבולות הממלכה, מותו בטוח ובצורה מכאיבה.
"זכרו. אל תזלזלו בכוחה הצבאי של הממלכה, שבה התקיימתם זמן כה
רב, ונצלו את האזהרה ההומאניטרית עד יום פלוני בשעה פלמונית,
שבה יתחיל הניסוי המסוכן הביטחוני. על החתום: כבוד מלכותו,
המטה הצבאי והממונה על הניסוי, איש הקורא לעצמו "הרוזן דלטר"
(שמו האמיתי חסוי מסיבות ביטחוניות)."
כשקונצ'יטה הופיעה במחנה שנעדרה ממנו זמן רב וגיליון בידה,
האיש הראשון שרץ מולה היה אביה, המלך מרקו:
"האם אדם הסכים? האם יש לך תשובה בכתב?"
"כמה פעמים אמרתי לך, פאפא, שלא קוראים לו אדם אלא רבי אדם.
ולגבי הגיליון, כן, יש לי תשובה, אך לא ממנו ולא אגלה לך אף
מילה עד שתאסוף אל הכיכר את כל המבוגרים, ובנוכחותם אקרא את
התשובה. לגביך, אוסיף, שאתה אבי, המלך מרקו, השפעת רבות על
חיבור הודעה זאת. אם תמשיך כך במעשיך, במדינה אחרת, תביא שואה
על עמך."
"אני לא חושב ללכת למדינה אחרת. כאן אני מלך ועושה כמו כל
המלכים כרצוני."
"אם זה היה תלוי בך, אך מלבדך יש עוד מלך אחר."
"מה? המלך כתב לי מכתב?"
"לא לך, אלא לכל העדה. אך למה לי לדבר בחידות, קח את החצוצרה
הגדולה והקהל את כל המבוגרים של העדה."
דבריה של קונצ'יטה על פעולות ביטחוניות בשטח, שבו גרו עשרות
שנים לא מוטרדים וחסרי כל חובות שחלו על אזרחי המדינה, נשמעו
כמו שואה מתקרבת, או סערה הפוקדת ארצות אחרות, מרוחקות ושאין
ידי בני אדם יכולות למנוע אותה, והצלה אחת ויחידה הייתה לעזוב
את מקום הפורענות, כמה שיותר מוקדם. אצל זקני העדה, שלא יכלו
להפסיד מאומה, מלבד את חייהם העלובים, נשמעו מיד בגלוי דברי
קטרוג על המלך מרקו, שהם בעצמם המליצו לבחור בו למנהיג העדה.
התברר שהבחירה הייתה מוטעית. "וישמן ישורון ויבעט." אחת אחת
הוצאו שערוריות הקשורות בו. יחסו המחוצף אל אזרחי המדינה שבה
היה אורח, מעשי גניבה אצל המתיישבים, שלפני כמה שנים היו
מחוסרי בית וסבלו בסערות ובקור, בעת ישנו בחוץ בקרבת בתים,
מעשי זלילה פומביים במסעדה שנועדה לאלה שלא היה להם מה לאכול
או לא היו מסוגלים לבשל לעצמם, מעשי שוד גלויים ב"פארק העופות"
שהמלך בעצמו דאג לספק לו עופות מכל מיני ארצות, ציפורים
שצפצופן ושירתן שימחו את כל המבקרים. וכל זה בגלוי. הצוענים
חונכו כבר מילדותם לגנוב כל דבר שלא היה נשמר, ביום או בלילה.
זאת סוף סוף הייתה פרנסתם, מלבד טיפול בכפות רגלי סוסים. אבל
להתפאר במעשי שוד, או כפי שנודע מקונצ'יטה - איום על יועצו של
המלך, רבי אדם, שיכול היה לעולל מעשי פלאים, אבל בשום אופן לא
עקב איום. הם היו הראשונים שהתחילו לחשוב איך לארוז את
הסמרטוטים המעטים, לעבור לארץ אחרת ובמי לבחור, שבעתיד, בארץ
החדשה יהיה מנהיגם.
באותו הזמן ישבו בחדרו של המלך, שהרבי בשיחה, כרגיל, בארבע
עיניים, גילה לו על כל מעלליו של עוד מלך, הרי הוא המלך מרקו,
ומה הוא מציע לסילוק הצרה: לגרש פעם אחד ולתמיד את כל הצוענים
מהארץ, ועל מנת שלא יוכלו אי פעם לחזור, להפוך את כל המחנה
למגרש משחקים, למחוק כל זכר של איזה מבנה, לכסות את כל המגרש
בשכבת חצץ, ליישר אותו ובכל פעם שאורחים מכובדים יבקרו אותו,
להוליך אותם למקום המטופח, וכאן על חורבות המחנה של הצוענים,
תספר להם מדריכה מיוחדת (הוא כבר חשב על קונצ'יטה, המסוגלת
לקלוט הרבה שפות), שתספר למבקרים על פעילותו הנמרצת של המלך
לסילוק אויבים הפועלים מתוך ממלכתו נגדה. זאת היא תהיה ההמחשה
הטובה ביותר לכוח ההחלטה של המלך ולתגובתו המהירה והמכאיבה למי
שיעז לאיים על ממלכתו.
ההצעה של הרבי, כתמיד, מצאה חן בעיני המלך. הרוזן דלטר, אשר
היה מחוסר עבודה ונשאר, מחכה למכתב תשובה מהולנד ומצרפת גם כן
התלהב שיוכל לנסות את "מכונת הירייה" השלישית, ושוב להיות
במרכזה של פעולה חשובה. נשארה רק בעיית התחמושת, כי לסלילת
מגרש אי אפשר היה להשתמש באבנים הגדולות שבהם השתמש קודם. הפעם
חייך בהנאה גלויה רבי אדם. דבר ראשון הציע לו לרכוב על סוסו,
כי מרכבה מעוררת יותר מדי תשומת לב, ולהתבונן במרחק מה, בתוך
חורשת עצים, היכן שוכן מחנה הצוענים, אם אפשר לקבוע מרחק
מהקאטאפולטה ולחפש, שמא ימצא גבעה, שאפשר בזמן קצר להפוך לא
לגושי אבן אלא לחצץ.
כבר למחרת בבוקר יצא פרש בודד, בלי ליווי, לכיוון מחנה
הצוענים. הוא נעצר, לפי עצת הרבי, בחורשה, ואחרי שקשר את סוסו,
הוציא מאחד מכיסיו העליונים זוג משקפיים במסגרת זהב. זה היה
הסוד החמור ביותר, שאפילו לאחיו שהיגר לאמריקה לא גילה. הוא
התבונן מסביב אם לא נראית דמות אנושית, ואחרי זה הרכיב אותם
בזהירות על אפו. עכשיו ראה כל עצם המרוחק מרחק רב, כאילו ראה
אותו מקרוב ובאופן ברור.
באותו הרגע נזכר בנסיכה גרמנית, שהכיר אותה בנשף מחולות.
הנסיכה, שהייתה לא פחות ולא יותר בתו של הקיסר, הייתה כמעט
עיוורת ולא ראתה למרחק כמה מטרים. הוא גילה זאת כשבקוואדריליון
ניגשה לרקדן לא שלה, עד שבשלב האחרון פרצה בבכי וסירבה לרקוד.
במילים הרכות ביותר הוא הוציא ממנה, שהיא לא רואה לרחוק, וכל
הרופאים שפנתה אליהם היו חסרי ישע.
"גברתי רבת החן, עזבי את הדוקטורים והפרופסורים, ותשמעי מה
שאומר לך ידידך הנאמן, ג'ון דלטר. את פשוט צריכה עדשות."
לאחר הסביר לה את פעולתו של המתקן האופטי, שפועל לפי חוקי
השבירה של האור, זהו גוש של חומר שקוף המוגבל על ידי שני
משטחים חלקים מאוד, בדרך כלל בצורת כיפות כדוריות. "את יכולה
להרכיב אותן על אפך היפה, כשאת רוצה לקרוא או להרכיב על ידית
זהב ולקרב אותן לעינייך."
הנסיכה לא הבינה הרבה מההרצאה האופטית של ג'ון דלטר ורצתה רק
לדעת: "ולא יצחקו ממני שאני מרכיבה או מחזיקה בידיים כלי כזה
מצחיק?"
"איפה. אני מבטיח לך, נסיכתי, שבכל אירופה, בצרפת למשל, אין
גבירה שאין לה עדשות, למשל באופרה או כשהיא רוצה להתבונן
בג'נטלמן יפה, מבלי שהוא ירגיש בזאת."
"אבל הפרופסור אמר לי..."
"עזבי את הפרופסור. הודיעי לאבא שלך, שייתן לך ליווי של שתי
דודות, משרתות, ואם זה לא מפריע לו בקשרים דיפלומטיים - ליווי
כמה שומרי ראש, ואנו ניסע לשוויץ היפה. באותה הזדמנות אראה לך,
איך יורדים במהירות בסקי ממרומי ההרים התלולים ביותר."
בשוויץ הציג אותה לפני שני ידידיו (לדלטר היו בכל העולם
ידידים, הודות לעבודות המכניסות שסיפק להם). הידידים, לאחר
שהסביר להם במי מדובר, הבטיחו לה, שכעבור שבוע או עשרה ימים,
תראה נמלה הזוחלת בין עשבים במרחק עשרה מטרים. הם התקינו לה
משקפיים להליכה ומשקף להופעות ציבוריות ואפילו משקפיים לקריאה,
שכל אות בהם הייתה מוגדלת. היא הייתה מאושרת, אבל יותר מכול
אביה, קיסר גרמניה, שחשש כבר שהיא תישאר רווקה נצחית או חלילה
תלך למנזר. הוא הושיט לו לאות תודה שקית עם מטבעות זהב, שעליהן
הייתה טבועה דמותו בכתר ובנוסף לכך מסר לו גיליון עבה, שעליו
היה כתוב באותיות מקושטות, שהוד קיסרותו העניק לג'ון דלטר,
תמורת פעולה יוצאת מן הכלל לגרמניה, תואר של רוזן ומעכשיו רשאי
הוא להיקרא "הרוזן דלטר". בקצה הגיליון, לחיזוק דבריו, הוסיף
עיגול שעווה אדומה, שבה טבע את טבעתו המלכותית עם הסמל של
הקיסרות.
זיכרונות אלה צצו לפתע אצל דלטר, כשהרכיב משקפיים שאיש לא ראה
על אפו אף פעם (חלילה). הוא סקר מיד את מחנה הצוענים, כאילו
שכן על ידו. לא הורגשה שום פאניקה, אבל אחדים נראו פורקים
שכבות מפחים חלודים. אחר כך עלה על סוסו וניגש לעמדה, שבה
נמצאה, מכוסה בענפים, "מכונת הירייה" השלישית. הוא עלה שוב על
סוסו ובהיותו על גבו, הוציא מכיסו סוג אחר של משקפיים, התבונן
יפה ואז הוציא את פנקסו הנסתר היטב ורשם בו: "המחנה נמצא
מהעמדה בסך הכול במרחק של קילומטר עד קילומטר וחצי."
כשהחזיר את המשקפיים ורצה לנסוע, פרץ בצחוק קולני. תוך
התבוננות במחנה המרוחק וחישוב המרחק לא שם לב לקיום גבעה לבנה,
שהייתה מוסתרת על ידי עצים. הוא נזכר בעצת הרבי לחפש בסביבת
העמדה מקורות לעשיית תחמושת. הגבעה הלבנה עוררה מיד את תשומת
לבו, כי מיד ראה שהיא לא טבעית אלא עשויה ידי אדם. הוא התקרב
אליה ומיד צץ לפניו תל גבוה ומסודר של חצץ. רק עכשיו נזכר,
שבשעה שגברים הלמו בסלעים קשים בפטישים ועמלו קשות לפורר אותם,
הופיע הרבי מוקף כמה קבוצות נשים, המחזיקות פטישים קטנים
ומגרפות. הוא הוליך אותן לחלק החיצוני והמרוחק של ההר, המרוחק
קצת מהעובדים, והסביר להן משהו, שבהיותו עסוק לא הקשיב לו.
מתברר שהרבי גילה שהחלק החיצוני של ההר היה בנוי מסלעי גיר
רכים ופריכים, עד שהשורשים של השיחים הצומחים על האדמה שכיסתה
אותם חדרו לתוך הסלעים הרכים.
אחרי שהנשים סילקו את שכבת האדמה שהביאו הרוחות וכיסו את הלובן
הבוהק בשמש, ניגשו לסלק את בליטות הסלעים בפטישים הקטנים שלהן.
אחר כך, בעידוד הרבי, הלמו בגבם והסלעים התפוררו, כאילו היו
עשויים מחומר רך. אחרי שהוציאו גוש גדול וניפצו אותו לחצי,
ניגשה קבוצה שנייה של נשים, שישבה על האדמה, לפורר אותם לחצץ.
נשים אחרות היו עסוקות בהוצאת השורשים מהסלעים ובסידורם לערמות
הנפרדות. שורשים אלה, אחרי שהתייבשו, שימשו חומר אידיאלי להסקה
וחולקו בין העובדות. קבוצה אחרת של נשים משכה את ערמות החצץ
וסידרה מהן תל גבוה, סימטרי, שגדל כל יום יותר ויותר.
רק עתה העריך הרוזן דלטר את תרומתו של הרבי, שלא רק דאג שתשולם
מקופת המלך משכורת שבועית, שווה לזו של הגברים, אלא הרבי,
באינטואיציה שלו, מבלי לקבוע זמן מסוים, חזה שיבוא יום שישתמשו
גם ב"מכונת הירייה" השלישית, והכין תחמושת יעילה למרחקים
קצרים, כגון מחנה הצוענים.
דלטר יורה מטעני חצץ והופך את המחנה למגרש המשחקים
זמן רב לפני התאריך שקבע המלך קבע, עלו הצוענים - משפחות
בעגלות, יחידים על סוסים - דרך השער הפתוח לרווחה למדינה
השכנה, שבה הופיעו מיד פקידים מהרשויות המקומיות והראו להם
מקום מרוחק מהעיר, שבו יכלו להקים מחנה. למודי ניסיון, יקבלו
את כל ההוראות בהסכמה. כמו תלמידים טובים. רק ארבעה גברים לא
עלו על סוסים ונשארו במחנה. המלך מרקו ושלושת השומרים הנאמנים
שלו.
"אני לא מאמין בפעולות ביטחוניות ובאזהרות. הם פשוט רצו להבהיל
אותנו והצליחו. נראה מה יהיה בתום השעה שקבעו."
"אני מציע, שנעלה על גג המערה שלנו ושם נראה את המחנה, ואם
באמת החיילים יתחילו לעשות "פעולות ביטחוניות" ניכנס למערה
ואיש לא יראה אותנו, כי השיחים מכסים את הכניסה."
כשהגיעו למערה, עלה מרקו על גג המערה והביט סביבו.
"כנראה הם שכחו את מה שהבטיחו", קרא בבוז המלך מרקו והרים
לכיוון "האויבים הבלתי נראים" את ידו המאגרפת, לסימן בוז. ממש
כאילו אלה המרוחקים כמה קילומטרים ראו אותו, עף מולו במהירות
גל חצץ. הוא פגע לו בפנים, כאילו זרק אותו מישהו העומד קרוב.
פניו נקרעו בכמה מקומות על ידי הרסיסים החדים ובעיניו שנפגעו
על ידי כמה רסיסים חש לפתע כאב, כאילו החדיר מישהו לתוכן סכין
חד.
באופן אינסטינקטיבי עבר בידיו על העיניים, כדי לסלק את המפגע.
בתנועה זאת החדיר נוסף על הרסיסים אבק, שמילא את גל החצץ, שחדר
יותר עמוק לעיניו.
"הוי, אחיי", הצטעק מרקו בייאוש, "אני לא רואה כלום, כמו
עיוור."
"מרקו", צעקו "אחיו", "אל תהיה ילד בכיין, קודם כול רד מהגג -
כנראה שהם רואים אותך - ואחר כך תמהר למערה. פה תהיה בטוח.
ותפסיק ליילל, אל תשכח, שאתה עדיין המלך מרקו. אם זה מה שהם
מסוגלים לעשות, נצטרף לשבט ואחרי כמה ימים נשוב למחנה. אבל רד
כבר מהגג!"
מרקו התחלק מהגג ועקב התנועה גבר הכאב בעיניים והוא נפל אפרקדן
על האדמה, שעליה שכב כמה דקות. חואן, שומרו הנאמן, הפליט:
"נראה שהוא נפצע גם במקומות אחרים, אם הוא שוכב כמו פגר."
הוא התפרץ מהמערה, אחז את השוכב מתחת לזרועותיו ומשך אותו
למערה.
"תנוח קצת, עד שיהיה לך יותר קל, ואז נזוז מכאן. חבל שלא הבאנו
אפילו בקבוק מים."
באותו הרגע נשמע קולו של נער ממרומי העץ הקרוב:
"350 ועוד פעם 350. 350. 350 כפול 4 הם 1400. 350 כפול 3..."
"היי, ילד!" קרא חואן, "תפסיק ללמוד את הכפולים שלך, למה לא
הצטרפת למחנה? האם לא שמעת את ההודעה של קונצ'יטה? אנחנו נעלה
אותך על הסוסים שלנו כשנזוז, ובינתיים תביא בקבוק מים מאיפה
שתמצא ותפסיק..."
בתשובה נשמע מראש העץ: "350, 350, 350 כפול 4, כפול 3 וחצי!"
"למה הוא צועק ולמה הוא חוזר רק על 350?" לא חלפה דקה מקריאתו
של הנער וגל גדול של חצץ חדר דרך הפתח למערה. "לכל הרוחות
והשדים. הוא משדר למישהו על קיומנו."
כאילו כחיזוק לדבריו, נשמעה קריאה מהעץ: "350 עוד 350 ועוד!"
ושוב פרץ גל חצץ על יד הכניסה למערה. "אם אפגוש אותו עוד פעם,
אשבור לו את העצמות. הוא בוגד בנו. בינתיים, אם נשאר כאן בחור
הזה, ייסגר הפתח ולעולם לא נצא מכאן."
מבלי להתחשב בכך שהם עלולים להיפגע, התפרצו מתוך המערה ורצו
בכיוון הסוסים, אשר אף הם נבהלו מגלי החצץ. הם קפצו על שניים
מהם ודהרו בכיוון הגבול, ואחריהם כאילו רדף אותם, גל חצץ רחב.
"הם ברחו כמו פחדנים ולא "אחים" אמיצים", הפטיר בבוז חואן.
"לכל אחד העור שלו יקר מכותונת", השיב לו מרקו, "לו היו לי
העיניים שלי, הייתי אף אני עולה על הסוס, אבל אתה חואן, בריא,
שלם, אמיץ, למה אתה מחכה? שהפתח ייסגר? אני אירדם כאן, כמו
מלכי מצריים בפירמידות שלהם, אבל אתה מה לך להישאר?"
"אני אשאר אתך עד הסוף, לא אעזוב אותך לבדך", ענה בשקט חואן.
"עד הסוף?" הצטעק מרקו, "הוי, הרגזת את מה שהיו פעם עיניים.
בשם הרוח הגדולה, שברא את עם הצוענים האמיץ, משביע אני אותך -
צא מהמערה, אחרת אקלל אותך שאתה מבזבז את חייך האמיצים."
"מרקו", השיב לו חואן, "לו העיניים שלך היו בסדר, היית רואה
שרק נחש צר יוכל להתגנב דרך הפתח ואני לצערי הרב לא נולדתי
נחש."
"אל תנחש לי על נחשים. תכניס את גופך דרך הפתח ותרחיב
בזרועותיך את הפתח. אלה לא אבנים מוצקות, רק חצץ."
חואן, מושפע מההשבעה, הכניס את ראשו בפתח צר והתחיל להרחיב את
החור בידיים. איתרע מזלו, והחצץ שהאבק ליכד אותו הפך לקיר מוצק
ולא זז ממקומו. עתה החליט חואן להכניס בחזרה את ראשו ולנסות
בסכין. אך ראשו כאילו שייך כבר לפתח המערה, ולא זז. אחוז בהלה
ניסה למשוך בכוח את ראשו מהמלכודת. היה זה כאילו רצה לקרוע את
ראשו מגופו.
"מרקו אחי, אתה איבדת עיניך בגלל החצץ הארור ואילו אני את
ראשי. כאן אשאר כפי שאמרתי אתך. אולי יבואו בתום ההפצצה למקום
ויחלצו את ראשי. בינתיים היה שלום, המלך מרקו."
הילד המשיך לקרוא מספרים והחצץ כיסה לאט לאט את כל המערה, שלא
נשאר ממנה שריד ואז נשמע קול ניצחון: "350 אין כבר. עכשיו
מהתחלה. 2500- 2500 משמאל לימין. 2500 שמאלה, יותר שמאלה!"
וגל החצץ המעורב באבק התחיל לכסות את הקצה השמאלי של הכיכר
הריקה, ששימשה פעם את מחנה הצוענים.
הרוזן דלטר, שאף לרגע לא עזב את המפעילים את "מכונת הירייה"
שלו, צהל כמו ילד וקרא:
"לנער זה מגיע פרס גבוה ביותר. אמליץ עליו שירשמו אותו למכללה
המלכותית. איזה מוח, איזה מוח!"
"מוח יהודי!" הפטיר רבי אדם, שניצב על ידו. "ולכן בטרם יירשם
למכללה המלכותית, אני אמליץ שיקבלו אותו למדרש לעילויים. בעל
מוח כזה מן הראוי שיהיה רב בישראל, רב גאון."
"כמוך", זאת הייתה הודאה ראשונה של הרוזן דלטר בגאוניותו של
רבי אדם, שכל המפעל לחיסול הצוענים היה פרי תכנונו של הרבי.
הרבי הוסיף לכיכר המכוסה חצץ אבקת גיר שחדרה בין כל השקעים.
אחרי שהנשים יישרו אותה לגמרי, עד שדמתה לרצפה ישרה, ציווה
הרבי לשפוך עליה שתי חביות שמן, שבעזרת מטאטאים מיוחדים החליק
במידה שווה את כל הרצפה, ואחרי שהתייבש הפך את הרצפה לנוצצת.
המלך, מיד כשראה אותה, החליט שהיא תשמש לרחבה לנשפי חשק
ולריקודי עם בחגים דתיים ולאומיים. לגבי שמה של הכיכר לא היו
ויכוחים. פה אחד נקראה על שם מפקד מכונות הירייה הרוזן דלטר.
המערה, שכוסתה בשכבה עבה של חצץ, כוסתה אחר כך לפי עצתו של
הרבי באדמה, שבה נשתלו כל מיני עצי נוי ושיחים ריחניים. במרכז
הגבעה נמתח שביל נוח, שבו נקבעו מזמן לזמן מדרגות נוחות עם
משענות. הגבעה נקראה קודם על שם המלך מרקו, אבל הרוזן דלטר
התנגד לזאת בכל תוקף - להנציח שמו של שודד אלים, והציע למלך,
כפיצוי ל"כיכר על שם הרוזן דלטר" לקרוא לגבעה "גבעת רבי אדם".
בראש הגבעה היו עורכים חופות ליהודים וטקסי נישואין לנוצרים.
במשך הזמן נשכח "הרבי" ונשאר רק "אדם" ובלילות ירח היה עלם
מציע לעלמה: "בואי נעלה לאדם, לראות זריחת/שקיעת הירח" ובין
העצים הריחניים נהנו מאהבה עלם ועלמה, צעירי העיר.
ברור שכיכר "הרוזן דלטר" הייתה המקום הראשון שאליו הביאו
תיירים מכל מיני ארצות, ואחר כך כשהעלו אותם לראש הגבעה, המלאה
ספסלים נוחים, היו מספרים איך המלך הגדול, בעזרת רבי אדם
והרוזן דלטר, ניקו את העיר השלווה מאיום גנבים ושודדים.
"אגב שודדים", רצה אחד התיירים לציין את הידע שלו על תולדות
העיר, "אומרים שמתחת לגבעה היפה הזאת הייתה מערה ובה נקבר חיים
המלך מרקו?"
"המלך מרקו?" פרץ בצחוק לבבי המדריך, "אולי אדוני מתכוון למלך
ארתור ולאביריו האמיצים. לא, בארצנו לא היה אף פעם מלך ארתור,
ואנו לא עוסקים בדמויות אגדתיות, רק אמיתיות, היסטוריות. זאת
היא "גבעת רבי אדם", שאף עליו נפוצים הסיפורים הדמיוניים
ביותר. "גבעת רבי אדם", זכרו זאת וסמכו על מדריכי הממלכה,
שעברו קורסים רבים בטרם קיבלו סמל של "מדריך הממלכה"."
מלכים קטנים מבקשים חסות מ"המלך הגדול"
יום אחד הביא הדואר מעטפה גדולה מהולנד. הוא נסגר בחדר בכדי
לקרוא את התשובה של הנהלת "רייקסמוזיאן" שמתחתיה היה כתוב
באותיות שמנות: "על דעת הנהלת מוזיאון לובר":
"לכבוד הרוזן (?) דלטר הנכבד!
"קיבלנו ברגשות מעורבים את מכתבו, שבו הוא, נוסף על פרופסורים
נכבדים וברי סמכא במקצוע המטאוריט, מנסה לפתח תיאוריה "מלומדת"
משלו. לא מטאוריטים מחלל או מכוכבים אחרים, אלא פשוט אבנים
שהוא מעמיס על קאטאפולטה עם אוויר דחוס ו"אש יוונית" ומה עוד
לא, ומעיף אותם כרצונו בעזרת פנקס סודי לכל הארצות שחשקה נפשו.
לצערנו הרב, אחרי שפנינו לקרמלין, לא קיבלנו תשובה, ואנו
בטוחים שלשם לא כיוון הרוזן הנכבד את אבניו. גם מהנהלת
המוזיאון הבריטי קיבלנו תשובה שלילית. כלומר רק שתי מדינות
כיבד הרוזן הנכבד במטאוריטים. תודה רבה. לשם יתר ביטחון, יסלח
לנו על המעשה, מסרנו את מכתבו למחלקת ביטחון סודית של המשטרה
ושאלנו אם במקרה ידוע להם כבודו בתור ממציא "מכונות ירייה".
בנוגע להמצאה ולהודעה של כבודו קיבלנו מצרפת, מאישיות המכובדת
ביותר בפסיכולוגיה חולנית, ד"ר ופרופסור ון לנגהורן הסבר
מעניין, ואנו מצטטים:
"בנוגע הודעתו של אדון דלטר, קיימת בין פסיכיאטרים כבר מזמן
תיאוריה, הידועה בשם: SEEMING CONFESSION OF SINS כלומר: וידוי
מדומה של חטאים, או בקיצור - ומש"ח."
"למשל, בכל פעם שהעיתונות מכריזה על איזה רצח מסתורי, מופיעים
במשטרה לכל הפחות שני "פושעים", שמוסר הכליות מפריע להם לחיות
ולא להתוודות על החטאים שביצעו. הם מתארים בצורה פלסטית את
הרצח שביצעו, כשהפרטים שלו ידועים להם מכל מיני עיתונאים,
המרבים בתיאורי הרצח, ומבקשים להטיל עליהם עונש מרבי. המשטרה,
שנמנעת לגלות לציבור פרטי רצח, מוצאת מיד אי דיוקים בווידוי
ושולחת אותם הביתה בהבטחה, שאם תצטרך אותם, תקרא להם מיד. כך
טוען הפרופסור הידוע, כבודו, שכשרק שמע על ירידת המטאוריטים
מיד "התעורר בו מוסר כליות" והתוודה שהוא שלח את האבנים
המסתוריות ושהוא אשם בטיבוע הסירה ובפגיעה בשיכור האלמוני.
אנו, למודי ניסיון, מקבלים הודעה זאת בכובד ראש. ומש"ח! אם אי
פעם נהיה זקוקים למשלח "מטאוריטים" בטח שנפנה אליו.
"אגב, אם במקרה על פי שמו הוא שייך לעדה היהודית, בוודאי מכיר
מהביבליה את שמו של למך. למך, לפי פרופסור שוורצמן, חוקר מקרים
נדירים של מחלות בביבליה, הוא מקרה קלאסי של ומש"ח. בספר
הראשון של ביבליה, בראשית, פרק ד פסוק 23, כתוב: "ויאמר למך
לנשיו עדה וצילה שמעו קולי נשי למך האזנה אמרתי כי איש הרגתי
לפצעי וילד לחבורתי. כי שבעתיים יוקם קין ולמך שבעים ושבע."
כלומר אם עשה לי פצע קל או חבורה, הרגתי אותו בלי חמלה. ואם
יהרגו אותי, ימצאו נוקמים שהרבה פעמים ייקחו נקם מהורגי. כך
מתפאר אדם לפני נשותיו. אך למך הוא רק בבית גיבור ואף רוצח.
לפי פרופסור שוורצמן, בלשון מדוברת של היהודים, השם "למך"
מציין "לא יצלח, לא מצליח". כאן מקרה קלאסי של התפארות של
פחדן, אבל גיבור בעל פה. ודי לחכימא ברמיזא.
"לידיעתו, מאז שוכנה האבן המסתורית בארגז זכוכית (וזאת על מנת
שהמבקרים לא יגעו בה באצבעות שמנות ולא יעבירו וירוסים
מזיקים), גדלה נוכחות הקהל אם לא פי 10 הרי לפי הסטטיסטיקנים
פי שבע וחצי. אותו הדבר מדווחים לנו מה"לובר". מונה ליזה היא
כבר זקנה וגם הפסלים היווניים. אבל משלוח אבן מהחלל מושך אליו
מבקרים. יהיה זה איבוד לדעת, גם לו היה בכתבו קצת מהאמת,
להכחיש את קיום המטאוריט ולהודיע שפשוט איזה דלטר אלמוני הוא
הוא שזרק אותה מכלי ש"המציא" והיה כבר ידוע בימי קדם
(ארכימדס!).
"אגב, מי העניק לך את התואר "רוזן"? האם מותר לך לשאת אותו, על
דעת מי או פשוט כמו מאות "ברונים", "נסיכים" רוסיים, המוליכים
גבירות נכבדות בתואר המדומה שלהם?
"בכבוד רב הנהלת "רייקסמוזיאון" ו"לובר"."
בערב הזה לא ירד הרוזן דלטר לארוחת הערב בשעה הקבועה, שכב
בבגדים על המיטה (במגפיים!) וסירב לענות או בכלל להגיב לפניות
העלמות, שהכינו את הארוחה הטעימה שכה אהב. רק למחרת הוזמן
באופן רשמי על ידי המלך, הזמנה שלא יכול היה לסרב לה ורק אז
נתגלה תוכן המכתב. בשיחה בארבע עיניים עם יועצו, הרבי אדם,
הביע המלך עצמו את רצונו לכתוב מכתב להנהלת המוזיאונים ובחתימה
שלו לאשר את דברי הרוזן דלטר, אך כרגיל נענה להפצרות של הרבי
לא להיכנס בין שני ההרים ולא להסתכן בביקורי עשרות כתבנים
זולים, אשר יבקשו בקשר למכתב רעיון ויפגעו בכבודו בשם "זכות
הציבור לדעת".
אי לכך הציע הרבי, על מנת להרגיע במקצת את הרוזן דלטר, קודם
כול להחזיק אותו בארמון רחוק מערי אירופה, מבלי לגלות לו,
במקרה שירצה לשלוח מכתב להולנד ולענות להם בסגנון חריף, פשוט
למסור את המכתב למלך או אפילו לרבי ולגנוז אותו במשך זמן
ממושך, עד ששמו ירד מדפי העיתונים, ובינתיים, רעיון פתאומי בא
לרבי, להעניק לו תואר של "אחראי לביטחון המדינות המסופחות".
לרכוש לו מדים מפוארים, המעידים שהוא נציג המלך, להצמיד למדים
אות גבורה גדול ומבריק, תמורת הפעולות שביצע למען גירוש
השודדים הצוענים. במדים אלה יבקר הרוזן דלטר, יקבל דוחות
מפקידים מקומיים ויאשר מהיום והלאה הצטרפות אנשים בודדים
לממלכה על סמך "תעודות היושר" שלהם מרשויות מקומיות שתהיינה
זקוקות לחתימה סופית של הרוזן דלטר.
זאת הייתה תוכנית פנטסטית, שהמלך בעצמו לא יכול היה להמציא,
וברור שהמלך קיבל אותה בשלמותה מהרבי.
מאז גירוש הצוענים באו ימים שקטים, בלי אירועים מיוחדים, על
הממלכה. המלך, לפי עצתו של הרבי, שלח פקידים נאמנים עליו
לשכונה "לב המלך" והם רשמו בדייקנות מה סוג הרכוש שנשדד מהם על
ידי הצוענים, והמלך התחייב לפצות כל אחד כדי שישכח את הימים
העצובים. אפילו בעלת סדין אחת, שנגזל, פוצתה. יום אחד הביא לה
לביתה משרת סדין גדול ומפואר, שנשא בקצותיו את סמלו של המלך.
ברור שהיא לא השתמשה בו. היא שמרה עליו בגאווה, עד שהייתה
לסבתא זקנה ואז מסרה אותו לנכדה תוך השבעה, שלא תשתמש בו
ותשמור כ"רליקוויה", מתנה מהמלך.
מאז סלילתה של הכיכר והקמת "גבעת הרבי", רבו המבקרים מארצות
רבות, לפעמים מרוחקות ביותר. כולם באו לראות את הפלא - איך
מנהלים ממלכה כה גדולה, המורכבת מממלכויות קטנות, בלי מהפכות
זעירות, בלי ניסיונות להשתלט ולמשול לכל הפחות על חלק קטן
מהמדינה. מה שעניין ביותר את המבקרים היה כי על אף ריבוי
השבטים, שהייתה להם מסורת משלהם ולשון משלהם, רצו הם להשכיח מה
שיותר את המסורת ולרכוש את השפה המדוברת של ותיקי הממלכה. בפרט
התבטאה אסימילציה זאת אצל צעירים, ילדים, שמזמן בואם לארץ
החדשה רצו להיחשב לילידי הארץ.
לא פלא, שנציגי כמה ארצות ובפרט שכנות, שסבלו מ"תוהו ובוהו" של
שפות ושפע מנהגים מנוגדים להם, פנו אל המלך באופן רשמי - איך
תוכל המדינה שלהם לממלכה ובאילו תנאים. ברור, כולם הופנו לרוזן
דלטר. בתנאים אידיאליים כאלה יכול היה רבי אדם להתרחק קצת
מהמדיניות ולהתמסר, כמו בימים הטובים, ללימודים. לא פעם התגעגע
לימים, שבהם חטב עצים בשביל בעלי יכולת, אבל המקורבים למלך
שכנעו אותו, שהיועץ של המלך, אף אם לא רשמי, לא ראוי כי יעסוק
במלאכה כזאת, והשפיעו גם על המלך לשלוח לרבי אדם משכורת
חודשית, שחלק רב ממנה תרם לקהילה, על מנת שתפתח בשמו קרן
לתמיכה במעוטי יכולת.
רבי אדם מזמין את המלך ופמלייתו לביתו לסעודה
אם רבי אדם שכח במהרה את כל הבעיות הקשורות בממלכה ושקע בפענוח
מחברות שקיבל, רשומות בכתב זעיר, הרי שהמלך, על אף הצלחותיו
שגדלו מיום ליום, לא יכול היה לשכוח את הרבי, היודע הכול
ושתמיד הייתה לו תשובה נכונה, כשהוא התלבט ארוכות איך לפתור את
הבעיה. יום אחד התעורר, כולו בהלה, כשחלם שהרבי ניצב על ידו
ומטיף לו, שאינו משתמש כראוי באוצרות שהעניק לו, ושהוא שואף
להידמות למלכים אחרים שבנו באופן מיוחד והקימו למען המלך הגדול
ארמונות, שבהם צריך היה לבלות בשעה שהואיל לבקר אותם בארצות
שלהם. ברגעים כאלה תקף אותו מוסר כליות, שהוא בוגד במיטיבו.
יום אחד לא התאפק ואף כי ידע שהוא מפריע את הרבי בלימודיו
ובהרהוריו הקדושים, שלח לו את מרכבתו וביקש שיבוא אליו.
השליחים לא העזו להפתיע את הרבי הקדוש, ובטרם דפקו בדלת הבקתה
שלו הציצו בגניבה דרך החלון הקטן. מה שראו זה את הרבי יושב
כרגיל על השרפרף שלו וכולו שקוע באיזה כתב יד. עודם מהססים אם
לדפוק בדלת, שמעו את הקול מוכר:
"באתם מהמלך שזקוק לי. אל תהססו, פתחו את הדלת והתכבדו בכוס תה
שלי ומיד נצא. לא צריך לתת למלך לחכות."
הוא נשק למחברת הדקה, כמו לספר תורה, ושם אותה על אצטבת
הארונית עם ספרי קודש אחרים. אחרי שהודו על התה, אשר בעונה זאת
חימם את גופם, יצאו מהבקתה ובעקבותיהם הרבי, לבוש רק חלט דק,
שלבש יום יום בעבודתו בחוץ ובבית. הם התפלאו שהוא לא לבש את
הבגדים המפוארים והחמים שהביאו לו מהמלך, אך לא העזו לשאול. זה
היה רצונו כך להתלבש.
בבואם לארמון, עזבו אותו לבדו. הרבי ידע היטב את דרכו לחדרו של
המלך. לתדהמתו של הרבי חיבק אותו המלך בלבביות, כמו בן בית
החוזר מנסיעתו הארוכה.
"תתפלא", קיבל אותו המלך, "אבל אני התגעגעתי אליך. תאמין לי או
לא, אך אני חושב עליך יומם ולילה. אתה פשוט חסר לי. כן, אני
יודע שיכולתי לקרוא אליך בכל רגע ואתה תבוא מיד, כמו עכשיו, אך
מי כמוני יודע שאתה עסוק בשיחות עם מלאכים ועם אנשים קדושים
אחרים, ויום יום אתה משפר את ה'אני' שלך, אך מה לעשות אני
מתגעגע אחריך, רוצה לראות אותך ולדבר אתך. הנני עכשיו מלך
גדול, שמלכים יותר קטנים רוצים שאקבל אותם או שאראה את ארצם,
יותר גדולים מזמינים אותי ולמען ביקורי בונים ארמונות מפוארים,
עשרות שגרירים ואמבסדורים עומדים בתור כדי להעניק לי את אות
הכבוד של ארצם, ובהמון הזה של החנפנים והמפחדים, כן, מפחדים
מפניי, שני מפעילי "מכונות הירייה" הצליחו לחדור לארמונות של
מלכים זרים ומפיצים אלף לילה ולילה על עוצמתי. בכל אופן אתה
חסר לי, להתייעץ אתך, כי רק ממך אשמע תשובה נכונה שהיא לטובתי
ולטובת הממלכה שלי. במילה אחת הנני מאושר ומכובד, והכול
בזכותך. יומם ולילה אני חושב על זאת, איך אוכל לפצות אותך בעד
כל זה."
"ולמען לפצות אותי, נטלת אותי מהבקתה שלי החמה למזג האוויר
הסוער והקר", צחק הרבי. "אני אגיד לך, אם באמת ברצונך לא לפצות
אותי, רק לכבד אותי בתור חבר נאמן, תבקר אותי פעם, אתה עם כל
הפמליה, המשמר שלך וכל חבורת האצילים, מושלי המחוזות, ראשי
הערים הגדולות, שתרמו את מרצם לטובת תושביך, ותודיע לי כמה
ימים לפני זה על יום פלוני שתבקר אותי, ותוכל לראות אותי בביתי
ולהרגיש את עצמך כמו אורח מכובד שלי."
"בחפץ לב אעשה זאת", שמח המלך, "אחרי הכול זאת היא חובה קדושה
לבקר אותך. אתה הטרחת את עצמך אולי מאה פעמים לבקר אותי, בכל
רגע שקראתי לך, ואילו אני לא הטרחתי את עצמי לראות איך אתה חי
ולא ביקרתי אותך. היה בטוח, שהפעם לא אשכח לבקר אותך ועמי לפי
בקשתך כל המכובדים בממלכה, אצילים, אבירים, ראשי ערים וסביבי
המשמר שלי הנאמן לי."
השמועה, שהמלך החליט לבקר את רבי אדם עם כל הפמליה, אצילים,
אבירים, מושלי מחוזות, ראשי ערים, בבקתה שלו, שנמצאים שם אולי
שלושה שרפרפים וספה, שעליה ישן הרבי, עשתה לה מיד כנפיים בכל
הארמון.
"המלך התחייב, מבלי לשאול את היועץ שלו, כך פתאום כמו קוסם
המוציא מן השרוול ארנבת. נצטרך עכשיו, כמו ערבים, לשבת על
הרצפה ברגליים מקופלות ולאכול בגלל חוסר מזלגות וכפות בידיים.
וכמה הוא יכניס לחורבה שלו? חמישה, שישה? ויתר הפמליה תצטרך,
אם מזג אוויר יהיה נאה, לשבת על האדמה. ממש "פיקניק" בטבע. ואם
חלילה אנשים יצטננו, יצטרך המלך לעסוק בהזמנה דחופה של רופאים
מכל הממלכה."
האמיצים יותר ניסו למנוע מהמלך הרפתקה מסוכנת זו, שבעצמו הכניס
עצמו אליה.
בכל ממלכה, ובכל ארמון, מן ההכרח, יימצאו שונאי יהודים, שבלי
מולדת, דומים בהרבה לצוענים הנודדים בכל העולם. ולפעמים אלה
משומדים, שרוצים להוכיח נאמנות לדת החדשה ומביעים שנאה קולנית
לאלה שקיבלו את הדת הנכונה. השר ההוא חיפש כל מיני הוכחות,
מדוע אסור לבקר את הרבי.
"תהיה זאת ממש השפלה, שהמלך הגדול, שרבים מהמלכים עומדים בתור
כדי להתקבל לממלכתו, בונים במיוחד בשבילו ארמונות, כדי למצוא
חן בעיניו, ישמעו שלא התחשבת בהם והלכת לבקתה מלוכלכת של מכשף
יהודי."
המילים האחרונות של המשומד הרסו את כל האמונה של המלך ברבי.
ומה אם הוא באמת מכשף, המוציא מהאדמה זהב, כסף ואבנים יקרות?
הוא ציווה לקרוא לשר שהרבי הציל את חייו ושאל אותו מה דעתו.
השר, כששמע את הטענות של המשומד, הרים את קולו ובנוכחות המלך
הטיח בו:
"אתה משקר, משקר בלי בושה, לקרוא לרבי 'מכשף', רק בכדי להחניף
לכמרים מסוימים, שונאי ישראל. רבי אדם הוא איש קדוש, איש
אלוהים שהציל את חיי ואת חייו של שומר ראשי. מכשף, כמוך, רק
מזיק לבני אדם ולא עוזר להם. אני נשבע וגם שומר ראשי יישבע
במקום הכי קדוש לך, אדוני המלך, ששמעתי רחש כנפי המלאכים
הזכים, שנענו לבקשות של רבי אדם, והם ולא שדים שחורים הצילו את
חיי. אין לי כל ספק, אם איש אלוהים כזה הזמין את כבודו לביתו
לארוחת צהריים, יידע לכבד אותך כראוי למלך גדול ומכובד על ידי
מלכים אחרים."
מצאו דברי השר חן באוזני המלך ובאופן סופי אישר את הביקור
והודיע לכל אלה שישתתפו בביקור על יום ושעה שעליהם להתאסף אצלו
כדי לצאת יחד לצאת כפמליה מכובדת לביקור. אף על פי כן, ביום
שקבע שהביקור יתקיים, שלח שליח מיוחד, כדי שיראה אם הרבי עשה
כבר הכול כדי לקבל את פניו ופני פמלייתו. חזר השליח והודיע
למלך, שהיה במקום ומצא בקתה רעועה ואיש לא נראה בפנים ולא
בחוץ. היה הדבר מוזר בעיני המלך. רבי אדם אינו איש מתיחות זול,
ותמיד בפגישות אתו נראה כאיש רציני, אחראי ורחוק ממעשי
היתולים. לא אדם, מיטיבו, יאכזב אותו. הוא ציווה לרתום למרכבת
זהב את ארבעת סוסיו הלבנים וכל הבאים עשו כמוהו. עלה המלך
למרכבה וכל השיירה זזה. פרשים נושאי רמחים מבריקים בשמש הקיפו
מיד כחומה את מרכבת המלך. ובכל זאת לא היה לבו של המלך שקט.
בדרך שלח רצים על מנת שיודיעו לרבי אדם שהמסע המלכותי מתקרב.
כולם חזרו ובפיהם אותה הודעה. הם מצאו במקום בקתה רעועה ובתוכה
יושב הרבי על ספסל עץ ומעיין בכתבים עתיקים, שהצהיבו במשך שנים
רבות.
היה הדבר מוזר בעיני המלך והוא נזכר בדברי צורר היהודים, אך
נוכח ליווי כה מכובד לא ייתכן שיחזור בו והמשיך בדרכו. עוד כמה
דקות והשיירה הגיעה לקצה היער, שבו נמצאה הבקתה שלו. מה נדהמו
הפרשים, נושאי הרמחים, כשראו ארמון נהדר ניצב בקצה היער ומרחוק
נשמעו צלילי המארש המלכותי מהאופרה "אאידה", האהובה כה על
המלך. עם כל מה שידע על הרבי, לא יכול היה להסתיר את פליאתו -
איך אחרי ההודעות על בקתה רעועה, הצליח הרבי להקים ארמון כה
נהדר? הקירות היו מכוסים אריחי בהט זך ושקוף ובשקעים בין מרצפת
אחת לשנייה היו רצועות זהב. משני צדדי השביל הרחב לשני סוסים,
המרופד שטיחים יקרים, כמנהג המקובל בארצות מסוימות, סגר עליהם
גן עצים מלא פרחים ורודים גדולים. הלאה נמשכו שטיחי דשאים
מטופחים ובתוכם אגם מלאכותי, שבו שחו כמה ברבורים צחורים. כאשר
עלה המלך על השביל המוליך לארמון, השמיעו חצוצרנים הניצבים
משני צדדי השביל תרועה המבשרת על בוא המלכים. שלוש פעמים
השמיעו את התרועה וניצבו דום, כשהחצוצרות צמודות לחזם.
כאשר התקרבו המלך והפמליה אל מדרגות השיש הרחבות של הארמון,
יצאו במהירות סייסים הלבושים כמו החצוצרנים תכלת וארגמן, ונטלו
את הסוסים לטיפולם. ארבעה סייסים מיוחדים טיפלו בסוסי המרכבה.
ירד המלך מהמרכבה וכאילו בחלום פה, עלה במדרגות המבריקות בשמש,
ואחריו, המומה כולה מהמראה הנפלא, עלתה בדממת קודש הפמליה,
כאילו נכנסו לכנסייה עתיקה ובנויה לתפארת. אך לא היה הרבה זמן
להרהורים. רק נפתחו לפניהם דלתות זכוכית, אף הן במסגרות זהב,
וכבר קיבל את פניהם משרת מיוחד לבוש במדים מיוחדים, ומבלי
לשאול לשמותיהם ולתואריהם היה מכריז בקול רם:
"הנסיך הרם מפלומברי, אביר בירית המלכה."
"המושל הנכבד של מחוז ארגון."
"הלוחם האמיץ נגד המורים בקרב על טכו."
וכן הלאה. מיד כשהמשרת המיוחד הציג את האורח, ניגשו אליו שני
משרתים צעירים, אשר הוליכו אותו למקומו - כיסא זהב, מרופד
קטיפה אדומה - ואיש אחד נשאר מאחורי הכיסא, מוכן למלא אחר כל
בקשותיו של היושב. את המלך הובילו בדחילו ורחימו שני משרתים
מבוגרים אל כס מלוכה מזהב, הדומה לגמרי לכס שלו בארמון, ורק
במקום המושב הונחה לנוחיותו כרית ארגמן רכה. רק תמו סידורי
ישיבה לכולם, ושוב נשמע קולו הרם של מקבל האורחים:
"כבור הרבי אדם, שמוכר לכולכם ושמבקש כרגיל להשאיר
באלמוניותו."
דרך אחת הדלתות יצא רבי אדם, לבוש בקפוטת משי שחורה שנועדה
לימי שבת. אף ראשו כיסתה כיפת קטיפה שחורה. הוא בירך את שריו
לשלום וישב בקצה השולחן. מיד קם והודיע: "יסלחו לי אורחיי
הנכבדים הרגילים לסעודות מפוארות, אולם לרגל ביקורכם המכובד
החלטתי להציג לפניכם מאכל יהודי, שמיטב הטבחיות היהודיות הכינו
אותו. במקרה שמנה מסוימת תמצא בכל זאת חן בעיניכם, אל תתביישו.
המשרתים שלי הניצבים מאחוריהם יגישו לכם מיד. אם כן, לפי המנהג
היהודי, נשנה את סדר המאכלים ויגישו לכם תחילה מרק זהב."
מיד הופיעו מגישות לבושות שמלות קטיפה לבנות וחגורות במותניים
ברצועת תכלת. כבר כעבור כמה דקות ידעו כל האורחים מדוע כינה
הרבי את המרק "מרק זהב". המרק שהוכן מבשר התרנגולת הבריק באמת,
כמו בריכת זהב, כשבין האטריות הטעימות צפו, כמו עיניים, טיפות
שומן עגולות. לרגע לא נשמע אף צליל, רק כפות זהב טבולות
בצלחות, אך לפתע מושל אחד, המאוהב באוכל ושהוריק ראשון את
הצלחת, קרא בקול רם:
"אני לא מתבייש להיות ראשון ולבקש עוד תוספת למרק הזה. הייתי
גאה לו הייתה לי טבחית כזאת. לנשק את ידיה של גברת זאת."
לא פלא, שהגברת אשר מילאה לו עוד פעם את הצלחת, הסמיקה כמו
עלמה צעירה כששמעה מחמאה מעלם צעיר המלווה אותה. הגשת המאכלים
השונים נמשכה, ואם מישהו ביקש מאכל אחר מיד הוגש לו. לא התאפק
המלך ושיבח את הרבי על קבלת פנים כה לבבית ובפרט את עוזריו
הצעירים והזריזים. השיב הרבי למלך כמה דברי נועם, אך באמצע
נאומו הפסיק לפתע. עיניו הערניות הבחינו איך צורר היהודים
הצפין בכיסו כפית זהב. הרבי מיד התאושש והמשיך בנאום התשובה,
כאילו מאומה לא קרה.
כשהשיחות נעשו, עקב שתיית יינות, קולניות וחופשיות יותר, צלצל
הרבי בפעמון כסף ומיד השתתקו הקולות וכולם הקשיבו לדברי הרבי -
איזו הפתעה השאיר להם אחרי אוכל כה טעים. אכן, הרבי המופלא לא
אכזב אותם.
"רבותיי המכובדים", פתח, "יביע כל אחד מכם משאלה איזו מזכרת
ירצה מביקורכם אצלי, ואני מבטיח לכם שמשאלה שלכם תתמלא כולה.
יואיל נא הוד מלכותו לפתוח ראשון."
המלך לא חשב זמן רב והשיב: "הייתי רוצה לקבל למזכרת מטבע זהב,
ודמותך האצילה טבועה בה. זאת תהיה המזכרת הנפלאה ביותר
מביקורי, אחרי שמודה אני כי היו לי אי אלו ספקות עקב דברים לא
נעימים של אנשים מסוימים."
"ועכשיו נעלמו הספקות ושוב תאמין לי", ענה לו רבי אדם, "אם
באמת ברצונך במטבע זיכרון עם דמותי הואל נא לשים את ידך
בכיסך."
הכניס המלך את ידו לכיסו והוציא מטבע עם דמותו של הרבי.
להשתוממותם של כל הנוכחים לא היה גבול. ועכשיו מיהר כל אחד
לבקש משהו מהרבי הפלאי. אחד ביקש סיכת זהב למעילו וקיבל, אחר
שתי פנינים לעגילים בשביל אשתו. הכניס יד לכיסו ושלף ממנו שתי
פנינים. כשהגיע תורו של השר המשמיץ את הרבי, לא היסס לבקש ממנו
אבנים טובות, חתיכת זהב וכמה פנינים. תשובתו של רבי אדם הייתה
כרגיל:
"הכנס ידך לכיסך!"
שם הצורר את ידו בכיסו, אך לא היה מסוגל להוציאה, כי היד שותקה
ולא זזה. נפל פחד על השר והוא החל לצעוק, להשתולל, בטענה
שהיהודי כישף אותו. הצעקות עוררו את תשומת לבם של יתר הנוכחים
והם הקיפו אותו, נבוכים ומשתדלים לתת עצות נבונות איך להוציא
את היד. ואז נשמע קולו של רבי אדם, הפעם תקיף: "אמור לכל
הנאספים מה גנבת מעל שולחני."
"גנבתי?" הצטעק השר, "החושב אתה, שאם יש לך ארמון מפואר, יכול
אתה לכנות כל נוצרי הגון 'גנב'?"
"אם נכונים דבריך, תישאר היד בכיס ולא תצא, אלא עם הודעת
האמת", קבע בקול חמור רבי אדם.
"אני... אני", גמגם השר כולו כעוס ופניו האדימו מבושה, "לקחתי
למזכרת כפית זהב מעל השולחן."
"יכולת לקבל את הכפית במתנה, לו ביקשת", קבע בשקט רבי אדם
וציווה על אחד המשרתים שיוציא לו מכיסו את הכפית לעיני
הנוכחים. הוציא המשרת מכיס מכנסיו של הצורר את כפית הזהב וראה
זה פלא, היד השתחררה מיד מהכיס.
עתה בא תורו של המלך. כולו כעס, שאפילו עלה על דעתו להאמין
לשקרן וגנב זה, פתח עליו בצעקות, שאף פעם העובדים אתו לא שמעו,
וציווה עליו מיד לעזוב את האולם ולמחרת לחפש לעצמו ממלכה אחרת.
אם יישאר עוד יום, יירקב לנצח בבור, כיאה למסיתים, שקרנים
וגנבים מאנשים, שקיבלו אותו כל כך יפה. כדי להשקיט אותו, נטל
רבי אדם את כפית הזהב ומסר אותה למלך:
"תהיה כפית זו למזכרת שאמנם סעדת על שולחני, על אף אזהרות
רבות."
נטל המלך את כפית הזהב ושם אותה על שולחנו, על מנת שתזכיר לו
בכל יום לא לסמוך על שום איש מלבד הרבי אדם, שהיה מסוגל תוך
זמן כה קצר לברוא ארמון כה נפלא.
בינתיים הגיע אל המלך מכתב מוזר מאחד המלכים, שהזמין לארמונו
את המלך הגדול. אותו המלך, מאחת הארצות השכנות, בנה לכבוד המלך
הגדול במשך שנתיים ארמון נהדר, שעין לא ראתה. קירותיו היו
בנויים ממרצפות בהט זך ושקוף כמו ראי, ובין המרצפות, כמו
סיגריות נהדרות, שפך זהב נוזלי, הקיף אותו בעצים המכוסים
בפרחים גדולים וריחנים, ולצדי השביל פיזר דשאים, שהגננים
הטובים ביותר טיפחו ואגמים קטנים שבהם נעו ברבורים לבנים,
ארוכי צוואר. יום אחד יצא לבקר בארמונו והנה אויה... נעלם
הארמון, נעלמו כל העצים, כל האגמים עם הברבורים. כאילו מעולם
לא היו. ובמקום הארמון המפואר ניצבה בקתה דלה, שבה רק חלון
קטן, המכניס אור. לרגע אחד חשב שהוא חולם ואולי שיכור מכוס יין
ששתה תמיד לפני שינה. אף פעם, אפילו באגדות לא שמע, שארמון כה
כביר יזוז ממקומו וייעלם, ובמקומו, צחוק הגורל, יהיה ניצב צריף
רעוע, בעל חלון קטן אחד.
כמעט משוגע נוכח העובדה המוזרה, רץ המלך והזעיק את כל היועצים,
השרים והמהנדסים הראשיים אשר היו אחראים לפרויקט הכביר. רק
לפנות ערב הצליח לאסוף את כולם ובחבורה גדולה הלכו למקום שבו,
לפי דברי המלך, נעלם הארמון.
באו כולם והביטו בהשתאות על המלך. כי הנה במקום שבו ניצב קודם
הארמון, גם עתה הוא עומד זקוף ומפליא ביופיו. הם לא הסתפקו
במראה עיניים. הם התפזרו בכל אולמות הארמון והנה מאומה לא חסר,
מלבד אולי כפית זהב קטנה.
נזכר המלך הגדול בכפית הזהב, שקיבל מרבי אדם, שלח אותה על ידי
שליח מיוחד למלך שארמונו נעלם, ושאל אותו אם זוהי הכפית
שנעלמה. אישר המלך, שאמנם זאת היא הכפית, וציין את הסימן הטבוע
בה. היה זה כפלא בעיני המלך ושאל את רבי אדם כיצד הוא יכול תוך
כמה דקות להעביר ארמון גדול ממקום למקום ובכלל את כל הסביבה,
דבר הנחוץ למהנדסים כישרוניים לכל הפחות שנה ואם לא שנתיים...
חייך רבי אדם וענה, שבעזרת כתבי הקבלה, שנמסרו לו על ידי אליהו
הנביא, אפשר לעשות כל דבר.
רבי אדם מוסר את מחברות ה"קבלה" לבעל שם טוב
מאז התרחק מחיי הארמון והתעמק שוב, כמו קודם, בלימוד הכתבים
שנמסרו לו. הוא לא יצא אמנם לחטוב עצים כמו קודם, כי הגרזן
נעשה לו כבד וסחיבת העצים לבתים גרמה לו סבל ממש, אך על דבר
אחד לא ויתר - לימוד הקבלה. מבלי לשים לב ל-120 שנה שעברו,
המשיך ללמוד יומם ולילה. יש שלפעמים ראשו נשמט על השולחן, אך
הוא לא התרגש מעובדה זאת. אנוח קצת ואחר כך אקום בכוחות חדשים.
אך פעם כשראשו נח כרגיל על השולחן, נדמה היה לו שכנף גדולה,
אין זאת אלא של מלאך, נגעה בראשו והוא שמע באוזניו בלבד קול
ברור:
"רבי אדם, מתקרבים הימים שתעלה למרום ותמסור שם דין חשבון על
מעשיך. אסוף את כל הכתבים שאליהו הנביא, הזכור לטובה, מסר לך,
ומסור את הכתבים לאיש שתמצא אותו ראוי לקבל אותם."
כבר למחרת שכר עגלה ונסע לרבי ישראל, הוא ה"בעל-שם-טוב", שחי
בהרי הקרפטים ונהג יום יום, בקיץ ובחורף, לטהר את גופו על ידי
טבילה בגלי הנהר פרוט. הבעש"ט קיבל ממנו את הכתבים הקדושים
ומיד תקע לתוכם אצבע וקרא לרבי אדם את הפסוק. מאז התעמק בכתבים
והגיע לגדולות במסתורין וברזי העולם.
כשהתלמידים של רבי אדם שאלו אותו איך נתקבל על ידי
ה"בעל-שם-טוב", ציטט להם את הפסוק שהרבי ישראל דלה: "אם ברצונך
לעלות על הר גבוה, לך רק בשביל המסומן היטב משני הצדדים ואז
תגיע לראש ההר, שעליו ניצב הדביר המקודש."
כשגילה לתלמידיו את הדרך, שבה הם צריכים ללכת, הספיק עוד
ללחוש: "ילדים, הגיע הזמן, אני מוכרח להיפרד מכם." הוא התמוטט
ולא קם עוד.
בזאת תם הסיפור המעניין על עלילותיו של רבי אדם, צאצא של "אדם
עליון", הנקרא בספר "הזוהר" "אדם דלעילא" או "אדם עלאה", איש
ששמו בגימטרייה הסתכם במספר: 45, בהפרש של 2 מספרים בלבד מהשם
הקדוש של האלוהות, יוד, הא, ואו, הא, שמסתכם ב-47.
למען האמת ההיסטורית, עליי לציין שיש הרואים באדם את הרב דוד
משה אברהם מהוסיאטין שבגליציה, מחבר "מרכבת המשנה", שהיה לפי
המסורת רבו של הבעש"ט. בין כה וכה אנו נזכור תמיד את עלילותיו
ואת מעשיו הנפלאים של רבי אדם.
הרב מרגליות, לזהותו של רבי אדם - במישור תש"ח, גל' ס"ד.
א. א. הורודצקי, החסידות והחסדים, א', ד'. |