מספרים,כי פעם בכמה שנים, בחצות הליל, מתעורר המגדלור הישן של
יפו ומדבר.
לא, הוא אינו מאותת לאניות שבים, הוא מדבר ומספר. כך מספרים
זקני יפו ופתי שמאמין לכל.
אני אינני יודע מי המציא את הסיפור הזה.  אני בכל אופן התיחסתי
לסיפור הזה, כמו לכל הסיפורים שאני ממציא לנכדותי בשעה שהן
מסרבות לאכול, או כמו  לבלדה עתיקה בליווי גיטרה.פעם חזרתי עם
ידידי ז'קו מאוחר מאוד ממסיבה מוצלחת. אכלנו, שתינו, רקדנו
קצת,שרנו קצת שירים בולגאריים, שאף פעם לא נס ליחם, העלינו
זכרונות מהימים ההם, הימים הטובים (תמיד 'הפעם' היה יותר
טוב),אכלנו בייגלך, ובסוף.. בסוף שתינו קפה עם עוגה ויצאנו
ללילה המעורפל והאפלולי של יפו. כדי להתאוורר החלטנו ללכת
ברגל. ברגע מסוים הבטתי על השעון ובאותו הרגע האירה לי קרן אור
את השעון.
"תודה", עניתי לז'קו, " מנין הגרלת את הפנס הזה?"
"איזה פנס?" שאל אותי בתמיהה ז'קו, מפלבל בעיניו, כשאור אדום
מאיר  לשנייה את כל פני.
"שמא תעזוב את המשחקים שלך?"
"איזה משחקים?"
"אין לך מה לעשות רק להוציא לי את העיניים..רגע..
הסתכל..בחייך, האור בא מה..מגדלור!"
"מגדלור? שטויות ! מי צריך אותו היום? כבר שנים שהוא לא
פועל.."
"לא פועל ? ומה זה?"
"שוב  נפלה קרן אור בהירה ואחר כך אדומה.בחיי, שמישהו מאותת,
צריך להודיע למשטרה!"
"לך למשטרה, אז יכניסו אותך לבית המשוגעים, או שיאשימו אותך
שלקחת אבקה..למי מאותתים? אנשי "נילי" לבריטים? ערבים למחבלים"
חכה..

בחיאתכ..כלב מי שלא הולך לראות את העניינים שם."
"יאללה, ניגש למגדלור," צעקתי בהתלהבות.
האצנו את צעדינו,כשניצנוצי האורות הלבן-האדום אינם פוסקים. מה
שיותר קרבנו לרחוב שמעון הבורסקי, גברו הניצנוצים. 4 ניצנוצים
של שנייה אחת, הפסקה של שנייה אחת בין  ניצנוץ לניצנוץ, והפסקה
של 7 שניות. צללים דמיוניים, ציוריים ריצדו בלי הרף על בתיה של
קרית האמנים.
"14 שניות בדיוק, זהו הסימן של נמל יפו.."
"ואני אומר לך,שבעצמי קראתי בעיתון, שניתקו את החשמל
וחלאס,גמרו אתו..אין!"
"אז זה איתות! איך אף אחד לא רואה את זה?"
"מה לי מהדיבורים שלך..תיכף נראה.יש  לך 'כלי' (=אקדח)?
"ומה, אני אתהלך בלילה ביפו בלי..מה אני?"  

סמוך למגדלור היה ביתו של שומר המגדלור. השער לחצר היה פתוח
לרווחה וגם הדלת של  הבית היתה פתוחה.
"איחרנו" לחש ז'קו, "הסתלקו כבר.."
הם  בטח כפתו את הידיים של הזקנה וסתמו את פיה",לחשתי
במומחיות.
"הם מסוגלים לכל דבר. מה איכפת להם עליה..בין כה וכה  זקנה. כל
יום כותבים בעיתונים על זקנה שהותקפה..אז עוד אחת..אני אומר
שצריך להודיע למשטרה!"
"בטח", הסכים אתי ז'קו.
שנינו התקדמנו במהירות לעבר הדלת הפתוחה. הסקרנות היתה חזקה
מכל פחד. נכנסנו על קצות האצבעות, עצרנו את הנשימה, כמו בכל
סרט בלשי. עוד מעט..מולנו על יד הקיר כרעה ברך על יד כורסה
מרופדת ארגמן, אשה זקנה. מולה היה תלוי צילום מוצהב  של גבר
שחרחר, בעל שפם תורכי ותרבוש על ראשו. הזקנה  חיה! היא התפללה
בקול חדגוני:
"מואיס, נשמתי, בבת עיני שעזבת אותי. כל עוד אור דולק - בוא
אלי, לחדרך. בוא אל המגדל,שבו עברו עליך כל ימי חייך. הנה הוא
פועל.. עשיתי  כפי שלימדת אותי.. בוא מואיס אני הלילה אני
בודדה!"
לפתע הפנתה את ראשה והמשיכה באות הניגון:
"הו,הנה כבר באו האורחים הראשונים.. בוא מואיס בטרם יתמלא
הבית.."
"סליחה על התפרצותנו, גברת.."
"זכריאן, לרשותכם..איזו התפרצות? כולכם אתם אורחים רצויים .הרי
זה הלילה שלכם.. עלו בבקשה למגדל.. אם מתוך האדמה באתם או מתוך
הים - ברוכים הבאים!"
חשתי רעד בכל גופי.
"בוא נצא", לחש ז'קו, "היא משוגעת מסכנה."
לפתע כאילו התעוררה, פנתה אלינו:
"הו,סליחה, החלפתי אתכם ל.. האם אתם מהממשלה? אני לא נגעתי
בחשמל.. השתמשתי בגנראטור הישן, שהיה לנו בבית, במקרה שפעם
חשמל יתקלקל. אני מקווה שאני לא פגעתי באף אחד.. כולם כבר
ישנים.. אך פעם בשנה.."
"לא, אנחנו לא מהממשלה.. אבל למה את עושה זאת, גברת זכריאן?"
"ומה לא יעשה אדם, שנתן את כל שנות חייו למגדלור? אני כאן כבר
מ-1917.
אז נישאתי למואיס, שהיה שומר מגדלור.הוא התגורר כאן מ-1903, כי
אביו עבד כאן כשומר מגדלור.. אז לא היה עדיין חשמל. היה פנס
נפט, ששמו אותו על גג מקומר בסמוך למגדל זה.. הפנס היה מכוסה
בשתי זכוכיות, אחת בצבע לבן והשניה אדומה. משקלות שהיו מחוברות
לשני החלקים, הניעו את הזכוכיות מעלה ומטה,מעלה ומטה..וכך היו
מודיעים לספנים שהם קרובים לסלעי יפו.אחר כך התברר שלא רואים
את הפנס, כי בינתיים עלו בנמל מחסנים גבוהים מהבית עם הגג
המקומר.אז הקימו מגדל.על המגדל שמו פנס גאז..זה היה אחרי שאתם
כבשתם את יפו, ורק אחרי   עשר שנים הכניסו מנורת חשמל. נו,
ואחר כך מת הנמל יפו, כמו כל אנשי הכנופיות, והעבירו את הנמל
לתל אביב ואחר כך מתל אביב לאשדוד. ואז בא האדון בן ציון פנקס
מהספנות ואמר: "גברת זכריאן. אני באמת מצטער מאוד,אבל אני באתי
לנתק את החשמל. אני מודה לך מאוד בעד שירותך הנאמן, כשומרת
המגדל ו..זהו.. לא עבודה, לא משכורת.. כלום.. רק זכרונות.. מי
צריך את הזקנה? מי  מתעניין בה."
"אז למה הדלקת את הפנס?"
"אמרתי לכם.. רק פעם בשנה.. רק הלילה.. הלילה זה  "ליל כל
הנשמות". הו, אתם יהודים. לא יודעים.. אבל גם יהודים באים
אלי.. כן,גם יהודים.. ארמנים ויהודים תמיד היו קרובים.. ונוסף
לכך היינו כולנו שכנים טובים.. כולם באים לכאן הלילה.. יהודים,
אנשים טובים, חשובים, שהיו פעם ידועים.. גם הם באים להיפגש
ולשוחח.. יש אפילו כאלה שיש להם רחוב וכאלה שסתם ישבו ביפו
והלכו לעולם או שהים טרף אותם והגלים זרקו אותם לחוף.אנשים
יקרים.. וכמובן שגם מואיס שלי בא.. רק פעם בשנה.. כמו
הלילה.."
אינני נחשב לפחדן, אבל לפתע נצטמרר כל גופי וברכי פקעו. בלי כל
ספק, אני מדמיין,שאני שומע אותה. אשה  זאת מתה, כמו כולם,
שבאים לביתה.עלינו לצאת מהר, מבלי לפגוע בה:
""תסלחי לי גברת זכריאן. אני רואה שאנחנו מפריעים לך.."
"אתם לא מפריעים לי מאומה.. יש לכם זכות מלאה.. אנא,עלו למעלה
לאולם האירועים.."
"אבל..אבל אולי  הם לא ירגישו טוב, כש..כשאנחנו.."
"מה פתאום.. הם ישמחו לדבר עם אנשים חדשים, אחרים.. אנא, אל
תחששו.. עלו למגדל.. תראו שיש שם די מקום לכולם."
היא הוליכה אותנו לגרם המדרגות הלולייניות, המוליכות לראש
המגדל ובעמדה על יד השער, עודדה אותנו:
"עלו, עלו, בלי כל חשש.. יש די מקום לכולם.."
בברכיים כושלות,כשמבטה הטוב מלווה אותנו, עלינו אל ראש המגדל.
לפתע נדהמנו,אולם גדול ורחב ידיים נפתח לפנינו  ובאולם שוחחו
עשרות אנשים   בקול רם. מי ברצינות ומי בעליצות.
"כל שנה נעשה כאן יותר ויותר צפוף.."
"ומי אמר שאנו צריכים להתאסף  דווקא כאן במגדלור, כמו  פרפרי
לילה הנמשכים לאור? מה דעתך סניור ישעיהו אג'ימאן, שבשנה הבאה,
אם ירצה  השם, תאכסן אותנו ב"דאר אל יאהוד" שלך?"
"בחפץ לב. מי כמוכם יודע, שהחצר שלי נועדה תמיד להכנסת אורחים
או עולים לארץ הקודש.. או שבאים מירושלים לרחוץ בים שלנו או
כאלה שנוסעים לחוץ לארץ."
"הו,אני עוד זוכר בטרם בא אג'ימאן. מתי זה היה סניור ישעיהו?"
"אם אינני טועה בשנת תק"פ (=1820).."
"כן.. מה רציתי להגיד, אתם יודעים איך היו עולים אז לירושלים?
אחד מהערלים היה מוריד אותנו מהאניה ומביא אותנו, כמו צאן
לשחיטה לביתו. כאן התאכסנו  יומיים או שלושה ימים. עד שאספו די
חמורים. תארו לעצמכם ביפו לא היה די חמורים.. נו,וגם הדרך היתה
בחזקת סכנה מאוד . הערל היה מודיע לחכמי  ורבני עדת ירושלים:
"כך וכך אנשים אספתי והם רוצים לעלות לירושלים". אז היה פקיד
העדה לוקח מהכפרים שבסביבת ירושלים, חמורים ופרדים,לפי מספר
הנפשות שבאו  והעיקר  תיבות..
"תיבות?"
כן..התיבות היו עשויות כעיו עריסות  הנתמכות משני צידי הפרידה
ושימשו לישיבה.
זקנים או סתם חלשים,שרכיבה קשתה עליהם, היו מושיבים בתוך
התיבות,כמו סחורות יקרות. הפקיד בעצמו היה הולך בלוויית אחד או
שניים משמשי הקהילה ליפו, כדי להעלות את האורחים לירושלים.
מיפו היו יוצאים על הרוב לפנות ערב והיו לנים ברמלה אצל יהודי
אחד.איש לא העיז ללכת בלילה, אפילו בשיירה גדולה.פקיד ושמשיו
שמרו על העולים מכל רע.בדרך היו משלמים עבורם לשיך אבוגז(=אבו
גוש) ,ראש הכפר "קרית אל ענב" ועוד איזה כפרים מס קצוב למספר
הנפשות ולפנות ערב הבא היו באים ירושלימה.."
"כל זה היה עד שבא אדון אג'ימאן וייסד קהילה ביפו.."
"חא..חא..חא",פרץ לפתע בצחוק רועם, האיש המכונה  אג'ימאן, גבר
גבוה, רחב גרם, לבוש אדרת רחבה וחובש טורבן לבן ,רב קיפולים,
כדרך תורכים מכובדים:
"עד היום עוד כועסים עלי.. הערלים והיהודים.. הערלים, כי לקחתי
מהם את  'חזקה' להחזיק יהודים בביתם ולהאכיל אותם, מי יודע
מה.. והיהודים.. באו אלי כל נכבדי ירושלים והחלו לגולל לפני את
כל הפסוקים של הרבנים והחכמים:"הוי ידוע לכבודו,כי קיים חרם
חמור על העיר יפו, שלא משתייכת לערים הקדושות ואף בית קברות
משלה אין לה קדושה.ידוע לנו שכל היהודים שבאו לארץ הקדושה,
באו, כדי להיות בירושלים. ובוודאי היו עולים, לולא כבודו לא
היה מוסר להם דירה ודואג לפרנסתם." עניתי להם:"אני יודע שאין
להשוות יפו לירושלים, אבל אני מאמין שארץ הקודש איננה רק
ירושלים. ובני ישראל צריכים לשבת בכל הערים ובכל כפרים,ובכל
מקום שבני ישראל יתישבו תהיה שם ארץ  הקודש. אני מבין  כי
ישובה של ירושלים מצער והחכמים והרבנים אינם רוצים להניח לישוב
להתפורר לפירורים קטנים. אך  ממה חיים יהודי ירושלים? האם באו
לשם אך ורק כדי למות? כאן ביפו יש נמל, שוק וברוך השם יש די
פרנסה לכולם, לערלים, לישמעאלים ויהודים גם יחד. הים גדול
ובים מקום לדגים לאין סוף. ועוד,האם תסכימו שבני ישראל היושבים
כמה ימים ביפו, לא יוכלו להתפלל באין מניין? שמא נזמין ערל
ל'עשירי'? אצלי בחצר הקדשתי חדר אחד לבית הכנסת ואחינו היושבים
בעירנו יכולים להתפלל באופן חופשי. הם ראו, כי  לא יוכלו לי
בפסוקים, החלו להריץ איגרות,אף איש בקושטא לא קרא אותן. כל אחד
יודע בקושטא את הסנור הנכבד אג'ימאן, השולחני לראש חיל
היאנצ'רים ואת מעשין החשובים למען תוגרמה ולמען אחיו. נו,
והיום ברוך השם, יש לנו כבר קהילה גדולה של אחינו ובפרט
מערבים.."
"ומה עושה איש זה שם?" קרא אחד המקשיבים לספורו של  אג'ימאן,
"שמתי לב שהוא עומד שם כל הזמן ומביט ל הים ופרצופו כשל  ענן
קודר  בשמים.."
"עזוב אותו.כנראה שאתה חדש,אם אתה לא מכיר אותו.  מדי שנה בשנה
הוא עומד  ומצפה לנס, שמא אחיו הקטנים אף  הם יבאו לכאן.."
"כשהמשיח יבוא הם יבואו.. איך יבואו לכאן, אם  הם טבעו בחיפה .
ומה מבינים ילדים קטנים?"
"אם השם רוצה, הכל  יכול לקרות.."
"ואיך זה קרה?"
"האם לא שמעתם אף פעם על אהרון שלוש?"
"שלוש, שלוש ,בוודאי! יש רחוב שלוש אצלנו, אבל מה לו ולילדים
שטבעו בחיפה?
"מעולם לא היתי מאמין, שבני יפו לא ידעו מיהו אהרון שלוש ומה
עשה. אף על-פי-כן אספר לכם.כי זאת היא מצווה כעין "והגדת
לבנך". עליכם לדעת, שהמתישבים הראשונים, שהתישבו בארץ מחוץ
לתחום  "ארבע ארצות"..
"ארבע ארצות ?"
"כן,כך קוראים לארבע ערי הקודש ירושלים, חברון, טבריה וצפת.זה
היה התחום של הכוללים. ומה עשו אנשי "הכולל"?הם למדו תורה
ואמרו תהילים, ואוי לאותו אדם, הנמנה עם אנשי "הכולל", שהעיז
לשלוח  ידו למלאכה או בעבודה כלשהי. ראשית כל היה מתבזה בעיני
המשפחה, אך העיקר היו מפסיקים לו מיד את הקיצבה. אתם מבינים,
אם יהודי ילכלך את ידיו ויעסוק  בעניינים  חומריים, היה חשש,
שלא ישלחו תרומות לאנשי "הכולל", כי אם הם יעסקו במלאכה, מי
יעסוק בקירוב פעמי המשיח?אנחנו  צפון-אפריקנים היינו רגילים
לעסוק במלאכה,מי בצורפות, מי בפחחות ומי בכל מלאכה המפרנסת את
המשפחה.יצאנו מצפון אפריקה בספינת מפרשים ואתנו עוד יהודם,
שליבם נשא להשתקע בארץ. אז עוד לא היו 'המוסקובים' ואפילו
מקווה ישראל עוד לא היתה..מתי זה היה איזקו? הרי גם אתה הית
אתנו..מתי זה היה בדיוק? תמיד אני שוכח.."
"בשנת תקצ"ט, או כפי  שאומרים הערלים-1839 אני זוכר את השנה,
כי אז היה רעש באורן שלנו, והרבה בתים נהרסו.."
"נכון,נכון,בעצם למה לא תספר אתה, הרי יש לך בלי עין  הרע,
זיכרון יותר טוב משלי."
"למה לא? אז כפי שאמרתי יצאנו בספינת מפרשים והחלטנו לעגון
בנמל עכו ומשם לצאת  בשיירה, כדי לתור את ארץ הגליל.אינני יודע
מדוע, אבל תמיד רצינו לשבת בגליל..לעבד את האדמה, לגדל זיתים,
רימונים, גפנים,כמו הישמעאלים אצלנו.החלטנו לרכוש קרקע ולהיות
פלחים בארץ הקודש.. לא מלמדים, לא רבנים..לעבוד, פשוט לעבוד,
לעבד את האדמה..אך כאשר הגיעה הספינה מול חוף הכרמל, פרצה סערה
נוראה וכאשר קצת שקטה הסערה, החליט הקברניט להוריד אותנו
בסירות.הסירות עלו וירדו, כאיל היו קליפות אגוז.
יחד אתנו יצא אברהם בן אהרון שלוש, יליד אוראן, והוא בן 28.
אליו התלוו אשתו שמחה, בנותיו: רינה וחיה ובניו: אהרון בן 11,
אליהו בן 9 ויוסף בן 7. כשירדנו  לסירות, התפצלה  המשפחה
ואליהו ויוסף הקטנים ודודתם הועבר לסירה  השניה. נאחזנו
בציפורנינו בדפנות הסירה, שהתנודדה לכל הצדדים וכל רגע יכולנו
ליפול ממנה למצולות הים.התפללנו בלי הרף  ועינינו לחוף הגואל.
רק הגענו לחוף ורצינו לשאת תפילה הודייה לריבון שבמרומים
ו..חשך עולמנו. בתוך גלי הים המתרוממים והיורדים,נישאו וצעקו
שנים עשר יהודים. ר, אברהם התרוצץ,כאחוז טירוף, לאהתרוצץ,כאחוז
טירוף, לאורך החוף וזעק:
"הצילו את הילד! למען השם הצילו אותם!" אך איש לא ראה את
הילדים הקטנים, שטבעו מיד  עם נפלם לתוך הגלים הסוערים.אך גם
לו ראינו אותם, איש מאתנו לא היה מעיז לקפוץ לתוך  המצולות
הזועמות. רק אהרון הגיע בשלום לחוף.
"ראינו בזה אות,כי מן השמים מעכבים בעדינו מלעלות הגלילה.
החלטנו להתישב בחיפה,שהיא משכן מערת אליהו הנביא, זכור לטובה.
אך כפי שאמרתי לך, אנחנו היינו אנשי מסחר ועסק וחיפה אז לא
היתה אלא כפר עלוב. סיפרו לנו על 'נאבלוס' (=שכם) שהיא עיר
גדולה, ושם הרי קבר של יוסף הצדיק. שם מצאנו קהילה גדולה, אבל
גם הם התקיימו על 'חלוקה' ולא היו בה כל עסקים.ואז מצאנו את
יפו. מה אין בה ? שדמות בר וגפנים,פינות ירק בכל מקום ונמל,
שמענו  שאליו יוצאות ספינות מלאות כל טוב.אמנם לא היתה ביפו
קהילה,אך אנחנו אמרנו 'מעלש'  (=אין דבר). אחרי הכל לא נהיה
כאילמים.
הרי גם שפתנו - ערבית.אהרון  זה העומד שם ומצפה לנס, כאשר
בגר,למד את מקצוע צורפות. הוא נשא  לאשה את שרה בן ברוך מצליח.
ואכן הוא מצליח במעשי ידיו והוא מעבד כסף וזהב  והוא סוחר עם
חברות באנגליה. בכספו רכש אדמות, שעליהם הוקמו אחר כך שכונות
יהודיות, הרי אתם מכירים אותן? נווה צדק ונווה שלום..הוא הקדיש
את כל כוחותיו ואת ממונו להקמת  שכונות יהודיות מחוץ לגבולות
יפו הערבית והראשון הקים את ביתו בשכונת נווה צדק ובחצר הבית
בנה בית תפילה.אתם יכולים לראות את הבית עד היום ברחוב שלוש,
בקירבת גשר שלוש.."
"ישר כוח איזקו, סיפרת להם סיפור על שלוש, שלא ידעו אותו..אכן
קם דור ולא ידע את יוסף.אבל אף אתם חייבים לנו משהו.."
"מה?" שאלנו שנינו יחד.
"שמא תאמרו לי, איך בני ישראל מתהלכים בגלוי ראש,כערלים -
המארה על ראשם.."
"רבים הולכים ככה.."
"רבים? מעולם לא שמעתי על יהודי, שילך גלוי ראש.ראיתי חובשי
תרבושים, פזים, שטריימלך, מגבעות שחורות, כל מיני
כיפות..סרוגות, מוכספות,מצמר צבעוני, אבל  גלויי ראש ושיערות..
סלחו לי, הרי אלה הם כשל אשה, זאת ששומרת את המגדל.יהודים
רחמניים, התבוננו בהם..אינני יודע מאיזו ארץ הם באו,אך הם
טוענים שהם מבני ישראל ואין.."
"אני נולדתי ביפו!"
"נולדת ביפו?"
לפתע הפכנו שנינו למרכז התעניותם של הנאספים:
"הסתכלו עליהם.הם אומרים, שהם  בני יפו,ילידי יפו.. מה פלא,כי
חכמי ורבני הספרדים ירושלים, תבנה  ותכונן, החרם החרימו  מתישב
ביפו.."
לפתע פגה העליצות ומבטים עויינים הופנו אלינו. קריאה פתאומית
של העומד ליד חלון  המגדל  הסבה מאתנו את תשומת הלב:
"רבותי! הערפל מתפזר! עוד מעט יעלה השחר והפנס יכובה..!"
"הערפל  מתפזר!!" נשמעו קריאות מבוהלות.
"שלום עליכם ולהתראות בשנה הבאה!"
הקהל הרב נמס לפתע. דמויות נעלמו במהירות, כאילו יצאו דרך
קירות המגדל.אחרים פשוט נעלמו, כאילו לא היו מעולם.לא עבר זמן
רב ושנינו עמדנו בתא קטן שבראש המגדל.צינת הלילה או שמא הבוקר
חדרה לגופנו.לאט-לאט, עקב בצד אגודל ירדנו  במדרגות הלולייניות
לחצר. דלת ביתה של הגברת זכריאן היתה עדיין פתוחה. על מיטה
פשוטה שהיתה מוצעת,שכבה הזקנה, כשחיוך אושר שפוך  על פני
הישנה. בשקט, כדי לא להעיר אותה, סגרנו את דלת ביתה,ויצאנו
לרחובות של יפו. לא דיברנו. על מה יכולנו לדבר ? בשדרות קינג
ג'ורג',היום שדרות ירושלים,נעצרנו. כאן אנו נפרדים.
"אני הולך ישר למיטה",הודיע בלחש  ז'קו, "אני מקווה שאוכל
להירדם, כמו הזקנה הזאת. אבל אני חושש שכולם יבואו עוד פעם
בחלומי וישאלו אותי,למה אני גלוי ראש?"
"מה דעתך! שמא שנינו חלמנו רק?"
"שנינו יחד? אותו החלום?"
"אני בכל אופן לא אספר לאף אחד.עוד יאשימו  אותנו שלקחנו
חשיש.."
"גם אני לא.."
ובכל זאת לא התאפקתי וסיפרתי לכם,כדי שאף אתם  תכירו כמה אנשים
שנפגשתי אתם פנים אל פנים. אנשים שעשו היסטוריה, מייסדי היישוב
היהודי ביפו, זמן רב בטרם באו "הציונים" הרשמיים .
תגידו:"חלמת", לא איכפת לי, שתגידו: "זקן בודה סיפורים בשביל
צעירים,כדי להתפרנס", לא איכפת לי. ז'קו עדיין חי ולא פעם
כשאנו נפגשים בכינוס יוצאי בולגריה, הוא לוחש לי בדרך סוד:
"מה דעתך, אריה,האם ניפגש עוד פעם במגדלור?"

במגדלור של יפו, שפעם בשנה מדבר ומספר על עברם של יהודי יפו.
והסיפורים והאגדות, שאני סיפרתי לכם, הם רק חלק קטן מהסיפורים
ומהאגדות, שהמגדלור יספר לכם, רק תאמינו ופעם בשנה בחצות הליל,
אזרו עוז, צאו לרחוב וכשתראו אורות  שמנצנצים:לבן - אדום, עלו
בלי חשש במדרגות הצרות אל ראש המגדל. רק אל תשכחו לכסות את
ראשכם, כי קדושים  המתאספים בו. במגדלור של יפו..