הגעתי לתחנה המרכזית. הלכתי לאיטי וחיפשתי את קווי האוטובוסים
שאני צריכה. שירים התנגנו מן הרדיו.
"Oh, Angie, Oh Angie, when will those dark clouds
disappear..."
'אני צריכה פעם להקשיב לשיר הזה מההתחלה ועד הסוף', חשבתי
לעצמי. עיניי נחו על בחור שישב באחת התחנות לבדו. הוא ישב
מקופל בכסא, ראשו נשען על ידו והוא הביט מעלה. 'כמה עצוב הוא
ניראה', חשבתי לעצמי. לא רציתי להמשיך ללכת. רציתי להיעצר,
לדבר איתו ולעודד אותו. נעצרתי. בהחלט נעצרתי. כמו תמיד. כמו
תמיד, אני נעצרת מלעשות את הדברים שאני הכי רוצה.
הגעתי לתחנה והתיישבתי. היו שם דיי הרבה אנשים אז תיארתי לעצמי
שהאוטובוס יגיע בקרוב.
"I hate that sadness in your eyes..."
כשהאוטובוס הגיע תפסתי לי מקום באמצע. התיישבתי ליד החלון
והתיק כיסה את חצי המושב שלידי. בדרך כלל אני שמה אותו עלי, כי
למה שתיק יתפוס מקום שאנשים יכולים לשבת בו? הפעם זייפתי,
האוטובוס לא היה מלא. איש, ניראה בשנות ה-30 לחייו, בא להתיישב
לידי. לקחתי את התיק ושמתי אותו עלי. 'יופי שירן, את שונאת
שעושים את זה ואת עושה את זה בעצמך'. הוא הריח מסיגריות, ולא
רק. לא ידעתי ממה עוד אבל גם לא רציתי לדעת. הסתכלתי לכיוון
החלון. הטרדתי את עצמי במחשבות. 'הייתי שואלת אותו איך קוראים
לו... אם הוא בסדר... אולי היה עוזר לו לדבר... אולי הוא היה
מתעודד מעצם המחשבה שלמישהו איכפת... אולי אני ארד עכשיו ואלך
אליו... אולי לא...'
בלה בלה של קפה ועוגה הדהד בראשי. "מה?" שאלתי את 'הבחור'
לידי.
"רוצה לשבת איתי על קפה ועוגה? מה את אומרת?"
"לא..."
"לא?"
"לא", השבתי והנדתי ראשי מצד לצד לאות המחשה. המשכתי להביט
מבעד לחלון.
"איפה זה 'העיר'?" הוא שאל.
"'העיר'?", רציתי לומר לו שאנחנו בתוך העיר כמובן, אבל ידעתי
שזה יקרא 'לשחק אותה ראש קטן' והכרחתי את עצמי להתייחס אליו
כאל כל בן אדם אחר רגיל שהיה פונה אלי. נשמה טובה שכמוני.
"אני אראה לך בהמשך..."
"'את העיר'?"
"כן זה בהמשך... אני אראה לך."
"איפה זה?"
או-קיי. עכשיו כבר ממש לא ידעתי מה להגיד. סימנתי לו עם היד את
תנועת ה'רגע'.
"תחכה." 'אלוקים ישמור, אתה מקשיב לי או מה?'
רעה. שוב הסבתי פני לכיוון החלון.
"אני הולך לשם לקבץ נדבות"
'אז איך אתה מזמין אותי לקפה ועוגה לעזאזל?!', לא אמרתי את זה.

"אני רוצה בחורה טובה. בדרך כלל אני הולך לזונות אבל הפעם אני
רוצה בחורה טובה, לשתות איתה קפה ולאכול עוגה, לעשות איתה
אהבה..."
'אלוקים מה הוא אומר לי?'
החלון, החלון. רציתי לומר לו: 'איך אתה רוצה בחורה טובה אם אתה
לא מתקלח, לא מטפח את עצמך, לא מתגלח, לא מטפל בשיניים
הזוועתיות שלך?!'... רציתי לומר לו: 'לך לעבוד!', אבל בימינו
קשה לך להאמין שתפתחי ככה את הפה על אדם זר מבלי שהוא יסחב
אותך לאיזה פרדס ויאנוס אותך שם. לא שהיה ניראה לי שיש לו אוטו
והיינו דיי באמצע העיר, אבל ברעיון.
הגענו לעיר. שמחתי לדעת שבקרוב אוכל לנשום שוב. רעה.
"אתה צריך לרדת"
"כאן?"
"כן, כאן הקניון"
"לרדת כאן?"
בחורה במושב שמולי אמרה לו: "כן, כן" והסתכלה עלי במבט של 'נו
תגידי כן! העיקר שירד כבר!'
"כן", הנהנתי ושבתי להביט בחלון. הוא ירד.

חשבתי על זה שאין לי בכלל מה לעשות היום. חשבתי על זה שאני
אחזור הביתה, אראה טלוויזיה, אכתוב ואלך לישון. חשבתי על כמה
חסרי תוכן הם חיי. נזכרתי במה שאמא של חגי ז"ל אמרה. היא הייתה
אומרת לעצמה לפני שהוא נפטר 'הלוואי והכל כך יישאר והשגרה
תישאר', אך השגרה נקטעה לה. 'למה זה קורה? אוף. לשמוח במה שיש.
לשמוח במה שיש. יש הרבה, יש הרבה. תודה. למה אני אומרת תודה?
אולי כי אני מפחדת שגם לי יקרו דברים נוראיים. אולי כי אני
יודעת שמתישהו זה יקרה, ותודה על בינתיים, לפחות על בינתיים'.

הגעתי לביתי. פתחתי את המקרר ולרגע נדהמתי, כל כך הרבה אוכל.
'איך זה שמלפני יומיים הוא היה כמעט ריק ועכשיו הוא עמוס עד
כדי כך שלא ניתן להכניס בו כלום?' ערב לפני כן חגגנו יום הולדת
לשחר. אמא הכינה הרבה אוכל. אני חזרתי מהטיול בדרום עם גיא,
ואיתי כמעט כל האוכל שלקחתי לשם. התחלתי לרוקן את התיק והוצאתי
שני סנדוויצ'ים ממנו. אני חושבת ששתי דקות בערך בהיתי בהם עד
שהחלטתי מה לעשות. 'לשים במקרר? אחרי שזה היה בתיק? אבל זה לא
מקולקל ועטוף טוב... לזרוק? אין מקום במקרר. כל כך הרבה
אוכל... ואם המקרר היה ריק? גם אז הייתי זורקת? ציפורים...
חתולים... אנשים חסרי בית... זה חסר להם? ואיך זה שלי יש
הכל?'.
נעצרתי. שוב נעצרתי. ונזכרתי, כן... שוב נזכרתי. הפעם באותו
הקליפ. 'קליפ', זה נשמע כמו דרך מצוינת לבזבז את הזמן, כמו
משהו חסר חשיבות. לא זכרתי כל כך את הקליפ עצמו, אך זכרתי כמה
השפיע עלי. זכרתי אנשים קוראים לעזרה. זכרתי אנשים מתעלמים.
זכרתי נכון?
"She calls out to the man on the street
'Sir, can you help me?
It's cold and I've nowhere to sleep
Is there somewhere you can tell me?'
He walks on, doesn't look back
He pretends he can't hear her
Starts to whistle as he crosses the street
Seemed embarrassed to be there..."
או. תחשבו פעמיים. כמה שזה עוזר. למשל אצלי, תמיד חשבתי
פעמיים, וכמעט תמיד ביצעתי את ההחלטה השגויה. ידעתי שהיא שגויה
ובכל זאת ביצעתי אותה. זה כאילו עשיתי לו 'דווקא' ואמרתי לו:
"אני רוצה לראות מה יקרה", או "אני רוצה לדעת איך זה להיות
רעה". רעה. "אתה תעניש אותי?", או "אתה קיים בכלל?". מחשבות.
כל כך הרבה מחשבות עד שאבדתי היכן שהוא בתוך עצמי, משותקת מכל
הרגשות האלה.
נכנסתי לחדרי. התלבטתי מה לעשות. הלכתי לישון.