פעם בחורה לקחה במכוניתה ילד קטן. היא צחקה כשהוא שר לה שיר
ישן: "שני חברים הלכו בדרך - בים בם בום". בום. בום. בום. פניה
של שירן מתעוותות כשהיא חושבת על השיר הזה. "בא לי גלידה", הוא
אמר. היא זוכרת שהצביעה לו על גלידריה מעבר לכביש. "זו עם הדלת
השקופה?", שאל. בום. היא הנהנה והוא מיהר לחנות. מחלון האוטו
הביטה בו עושה לה פרצופים מבעד לדלת הזכוכית. היא צחקה, סימנה
לו שהוא משוגע. הוא הוציא לה לשון, אך התעשת במהרה כשראה
שמפריע לאדם מזוקן להיכנס לחנות. נפנף לשלום עם היד. דלת
נפתחת. בום. דלת נסגרת. בום. דלת מתנפצת. בום. בום. בום.
קרן-אור. בוקר. חלון. היא שרה:
"Why do birds suddenly appear every time you are near?
Just like me, they long to be close to you..."
דלת נפתחת. היא לא יודעת. יפה, אחות במחלקה הסגורה בבית החולים
הפסיכיאטרי "שלוותא" נכנסת בשקט, בשקט, עם מגש בידיה הרועדות.
דלת נסגרת. בשקט. בשקט.
"שירני... בוקר טוב."
שירן ממשיכה להסתכל מהחלון ומחייכת לעצמה - לא - עצמה. יפה
מניחה את המגש עם התה ועם ארוחת הבוקר הכוללת: לחם, גבינה,
חביתה ומעדן. היא יודעת שרק הלחם יכורסם קצת, ומנסה להסתיר את
המעדן, מעדן החובה המגוחכת, שכמעט כל יום מוצא את עצמו נמעך על
הרצפה.
היא מתקרבת לשירן. מלטפת את שיערה, נושקת למצחה. היא מביאה לה
ללגום מן התה.
לפתע נפתחת הדלת.
לא בשקט.
לא בשקט.
כוס נופלת, מתנפצת.
ילדה מפוחדת,
על המיטה,
מכווצת.
"ד"ר יובל!", יפה ממהרת לצאת מן החדר. היא מטאטאת במהירות
ובשיטתיות את הרסיסים שעל הרצפה.
"בוא איתי החוצה בבקשה ואספר לך על שירן". דלת נסגרת.
עיניה של שירן פקוחות לרווחה, בוהות, שוקעות. גופה מתנועע
קדימה ואחורה. שפתיה זזות במעין דיבור לא נשמע: "בום. בום.
בום." היא צוחקת. היא בוכה.
המשך יבוא... כנראה.