בוקר יום שישי, שמש, הרגשה של חופש באוויר, הציפורים מצייצות
וכולם יצאו לכבישים לנצל את השמש בטיול בהרים.
וגם אני כמו כולם יצאתי מהבית עם חיוך על הפנים. מהרהרת לעצמי
כמה כיף היה, אם מישהו שאוהב אותי היה הולך לידי עכשיו. גבוה,
שחום, עיניים עמוקות. תוך כדי שאני מהרהרת והשמש מסנוורת את
עיניי, הוא נתקע בי, והעיף אותי על הרצפה.
"וואי אני ממש ממש ממש מצטער" הוא צעק והתקרב לעברי. דמות
מטושטשת גבוהה עם חיוך מבויש על פניו. עיניים חומות גדולות
מביעות חמלה על המכה הכואבת שהוא נתן לי. הוא ניסה לעזור לי
לקום אך כמובן שעם המזל שלי גם על הרגל לא יכולתי לדרוך. בכוח
שהייתי צריכה לאסוף, אלוהים יודע מאיפה, נעמדתי על רגליי,
חייכתי חיוך מטופש, קצת בוהה אמרתי שאני בסדר ולא קרה כלום
והמשכתי ללכת עד שמצאתי ספסל לנוח בו.
חשבתי שנפטרתי ממנו, הבחור המגושם שנתקע בי אבל פתאום הוא
התיישב לידי.
"אני יודע, זה נראה קצת מוזר, אבל הייתי חייב לבדוק שאת בסדר
כשהתחלת ללכת, קצת צלעת" חייכתי אליו, "אני בסדר" אמרתי. "קצת
כואב אבל יעבור. באמת שלא היית צריך לבוא אחרי, אבל תודה על
הדאגה." הוא חייך אליי, חיוך כל כך מתוק. גבר שאפילו את שמי לא
יודע כל כך דואג לי. "אני יפעת נעים מאוד", "רותם" אמר והושיט
לי יד. "תשמעי הבית שלי ממש פה מעבר לפינה את רוצה אולי לשתות
משהו קר אני כבר אטפל לך ברגל". לפני שהספקתי להוציא מילה מהפה
כבר הייתי חבוקה בזרועותיו בדרך אליו הביתה.
רותם חשבתי לעצמי, גם שם יפה, גם נראה טוב וגם לב של זהב. חייב
להיות בו "פאק" לפחות הכי קטן. היה לו ריח אפטרשייב ממכר, ריח
שמצאתי רק אצלו.
נכנסתי לדירת חדר, חמימה, יש לציין מסודרת. הוא הושיב אותי על
המיטה ולרגע העיף מבט בעיניי, היה לו מבט כל כך עמוק. בחנתי
אותו והגעתי למסקנה שהוא קצת דומה לברוס וויליס יש בו משהו
מחוספס אך יחד עם זאת עדין. "אני מקווה שעכשיו את מרגישה יותר
טוב, מה את רוצה לשתות" הוא שאל והרים גבה עם חיוך מתקתק. "זה
ישמע קצת מוזר אבל השפתיים שלך קורצות לי" "שפתיים זה טוב"
מלמל בשקט וסחף אותי בנשיקות מתוקות.
קמתי לבוקר חדש עטופה בזרועותיו, הכל הרגיש לי כל כך נכון.
הגבר שחיפשת כל חיי נפל אלי מהשמים. אומנם בגללו אני צולעת
אבל אין ספק שזה שווה את זה.
וכך העברתי את השבועות הבאים, רותם טיפל בי, פינק אותי , הצחיק
אותי, אהב אותי. קם בבוקר לעבודה אך דאג קודם להכין לי ארוחת
בוקר טעימה וכשחזר הביתה  פינק את כל גופי באמבטיות חמות.
החיוך לא ירד לי מהפנים ומהלב.

כל חלומותיי התגשמו, אך מי כמוני יודעת שמחלומות צריך להתעורר,
ומחר אני מגיעה לבסיס החדש שלי. מתחילה פרק חדש בחיים שלי בלי
פנטזיות ובלי חלומות על גברים נחשקים עם עיניים שמביעות רגשות
עמוקים.
קמתי לבוקר חמים ונעים השמש חייכה אלי, אין יום טוב יותר לפרק
חדש בחיים. הגעתי לבסיס החדש, הכרתי את הבנות במשרד את המפקדת,
ישבנו לשיחת הכירות קצרה וכשבאתי לצאת מהמשרד להתחיל טופס
טיולים הוא נכנס בדלת. דמות גבוהה עם קול גברי גובה
ובולט."שלום בוקר טוב, אפשר לקבל פה כוס קפה" הוא אמר. "יפעת
תכירי זה יאיר"
"נעים מאוד" אמרתי, עוד המומה מהכניסה המרשימה שלו הבטתי בו,
בחנתי כל פינה משהו שם היה לי מוכר. העיניים האלה, ראיתי אותם
כבר איפשהו. "שלום, נעים מאוד. שיהיה לך בהצלחה" הוא אמר וחלף
על פניי. וגל של ריח אפטרשייב מוכר הגיע אלי. הסתכלתי עליו
בהלם והוא הביט בי חזרה, חייך והמשיך לדבר עם המפקדת שלי.
יצאתי מהמשרד והחלטתי להתעלם מכל מה שקרה שם. עברו ימים,
שבועות, חודשים בהם יאיר היה נכנס למשרד מחליף איתי כמה מילים,
ובכל פעם שהביט בי חלפה בי אותה הצמרמורת מהיום בו ראיתי אותו
לראשונה.
עד לאותו היום בו הייתי מצוברחת מהרגיל, הלכתי לשקם בחולמנות
יתר וראיתי את יאיר מרחוק, לא יודעת איזה קול הדהד לי בראש אבל
הלכתי לדבר איתו. "אני חושבת שעשיתי טעות ויצאתי קצת מטומטמת"
אמרתי לו. הוא חייך בואי נעלה אלי למשרד נדבר.
הלכתי אחריו מתמכרת לריח המשכר שלו ולחיוך הטבעי שהתנוסס על
שפתיו משהו מרגיש לי כל כך מוכר. נכנסנו אליו למשרד, הוא
התיישב בכיסאו. "שבי" הוא אמר והצביע על הכיסא מולו. התיישבתי
והתחלתי לדבר. שפכתי את כל ליבי, את כל הטעויות שעשיתי עם
הבנים, את כל השטויות והמזימות והוא ישב שם הסתכל עלי הקשיב
לי, מעולם לא הייתי כל כך כנה עם מישהו, מעולם לא הודית כך
בטעויות שלי והוא לא שפט אותי או חשב שאני לא בסדר. הוא רק
סיכם את הכל במשפט אחד "מניסיון החיים שלי, אני בעד להנות
מהחיים ולנצל כל רגע בהם, אני לא חושב שעשית משהו לא בסדר,פשוט
הלכת עם הלב שלך ואין בזה משהו רע אלא אם כן את מרגישה כך."
"אתה יודע, זה מוזר שנה וחצי אני רואה אותך כל יום, בקושי
מחליפה איתך שני משפטים ואז פתאום ביום אחד משהו דחף אותי אליך
ואני שופכת בפנייך את ליבי". הסתכלתי עליו מחכה לתגובה. "אני
לא חושב שזה מוזר אני דווקא שמח שהחלטת לבוא לדבר איתי, תמיד
היה בך משהו שסיקרן אותי ואני שמח שהיית כל כך כנה איתי."
חייכתי אליו. "טוב אני צריכה לחזור למשרד, תודה על ההקשבה ועל
העצה החכמה ואנחנו עוד נדבר" קבעתי לו עובדה ויצאתי מהמשרד.
באותו הערב הטלפון שלי צלצל ממספר חסוי וכשעניתי אותו הקול
הגברי הגבוה שאהבתי היה בצד השני. וכך מידי ערב שמעתי את הקול
המחמם שלו שר לי שירים על אהבות נכזבות ואהבות חדשות. מקשיב לי
מייעץ לי ומבין אותי כמו שאף אחד לא הבין אותי מעולם.

עד הערב שישבנו יחד באוטו לפני שנסעת הביתה, ונישקת אותי ידעתי
שכל זה צריך להיגמר יש לך חיים כל כך שונים משלי שמעולם לא
יצליחו להתחבר יחד, אך יחד עם זאת היה לי כל כך קשה להרפות
ממך. ורק ברגע שנישקת אותי הכל חזר אלי, החלום, העיניים,
הדירה, השפתיים, הרגל שנקעתי, הדאגה שלך. הכל התחבר לי. ראיתי
את זה, ראיתי איך יכולנו לחיות יחד להיות יחד מאושרים.
הסתכלת עלי שם בחושך עצמת את עיניי הרגשת שכואב לי, ידעתי שגם
אתה חושב כמוני. "השמים כחולים היום ושוב ינואר בלי גשם. אני
בבית והחוץ תמונה מטושטשת. חלמתי שאני בורחת מכלוב של ציפורים
או רשת, כל הלילה חיפשת אותך. בבוקר קיבלת אימייל קצר ונחמד
אמרת היי איפה את ולא אמרת כלום כמעט. וידעתי שאתה שם לבד
וידעתי שאף אחת לא תפסה את המקום שלי בלב שלך". שרת לי בשקט
שצמרר את גופי.
"אתה יודע זה היה יכול להיות משהו מדהים, אם רק היינו נפגשים
לפני 10 שנים". לא אמרת מילה, רק הסתכלת בעיניי עם העיניים
העמוקות שלך שקצת דומות לברוס וייליס אבל יש בהן את טוב הלב
שלך. את הרגישות שלך, שלא ראיתי באף אדם אחר.
אם רק... הכל היה קורה אם רק...

9.3.07

מוקדש לאחד היחיד והמיוחד!!