..."ועכשיו הלשון שלך עוברת רטובה מאחורי האוזן שלי, הפירסינג
שבקצה הלשון שלך מדגדג אותי מאחורי התנוך, מסביב לעגיל הצמוד,
בנקודה הכי רגישה בגוף שלי."
עדי לחצה על האיקס שבקצהו הימני של החלון, סוגרת את הצ'אט
באמצע, בלי להיפרד ובלי להתנצל. מיד קמה ממקום מושבה, והחלה
מסתובבת בצעדים מהירים בחדר, נועצת מדי פעם מבט מהיר במסך. זה
לא יכול להיות, חשבה עדי, דברים כאלו פשוט לא קורים, זו מוכרחה
להיות מקריות טהורה. ניגשה שוב אל המחשב, והפעם סגרה את כל
חלונות הדפדפן הפתוחים, ואחר טרקה את מכסהו של המחשב הנייד.
נורית הירח המסמנת שהמחשב נרדם כבר נדלקה, ועדיין הלם לבה של
עדי בכל פעם שהביטה בו. עדי ניגשה שוב אל המחשב, והפעם כיבתה
אותו באופן סופי. מות לך, כלב בוגדני, חשבה אליו, מות לך -
לחלוטין, לא נמנום ולא המתנה. לאחר מכן שלפה את הכבל משקע
החשמל להוסיף ודאות לכיבוי.
השעה הייתה מעט אחרי חצות. עדי ניגשה לחדר הילדים, לכסות אותם
ולנשק להם. ליד המיטה של עידו כרעה ברך והניחה את אפה ליד
שערותיו הזהובות. לעתים, כשעצמה עיניים והתרכזה, יכלה להריח את
ריח החלב המתוק שהיה מפיץ כשהיה פעוט בזרועות אימו. החיים היו
אז קלים הרבה יותר, מאושרים יותר. "אוי עידו, אני כל כך
מתגעגעת." לחשה אליו.
עידו התחיל לזוע מתחת לשמיכה, ומתוך שינה שאל "אמא?" ושלח אליה
זרועות לחיבוק, שבסיומו הסתובב אל הקיר ונרדם שוב.
עדי יצאה מחדר הילדים ונשענה בגבה אל הקיר הקר. אחר כך נתנה
לגופה לגלוש מטה אל הרצפה, עד שרגליה התקפלו תחתיה. תשעה
חודשים עברו. תשעה חודשים. אלוהים, אם את קיימת איפשהו. כמה
זמן אפשר למשוך בחוסר ידיעה, בחוסר וודאות. עידו קורא לה אמא,
כבר חצי שנה שהוא קורא לה כך. ודור, שבתחילה היה מלא כעסים עד
להתפקע והאשים אותה בכל מה שקרה, אפילו דור שוכח לעתים לקרוא
לה עדי, והמלה "אמא" חומקת אל שפתיו.
והיא, שבתחילה תיקנה אותם, קיבלה עליה את התפקיד, כי כך צריך,
כי כך נכון לעשות. עדי הכתה באגרופה על הרצפה. זה כל כך קשה
להיות אמא, גם כשאת נכנסת לתפקיד מתוך בחירה. ומיד תיקנה את
עצמה, שלא לחשוב רע: אני אוהבת אותם, מאד אוהבת אותם, וזה רק
זמני, עד שליאת תחזור. ולא נתנה לעצמה לחשוב, שאולי לעולם ליאת
לא תחזור.
בבוקר העירה את הילדים, ועזרה להם להתלבש ולהתארגן. אחרי
שהסיעה אותם לגן ולבית הספר ונפרדה, החליטה עדי לנסוע אל בית
החולים. בדרכה לשם ניסתה לחשוב מתי הייתה הפעם האחרונה שביקרה
בבית החולים, ונוכחה לדעת שעברו כבר יותר משבועיים. בהתחלה
הייתה מגיעה לשם כל יום, והייתה נשארת שעות ארוכות, אבל החיים
דרשו את תשומת ליבה ואת נוכחותה. ככל שעבר הזמן, והסיכוי שליאת
תתעורר הלך וקטן, הפכו הביקורים למעמסה נפשית כבדה יותר
ויותר.
השומר בביתן הכניסה ביקש ממנה תעודה מזהה, והתקשר לברר אם אמנם
יש לעדי זכות להיכנס למתחם. ליבה של עדי התכווץ. לפני חצי שנה
השומרים היו מזהים אותה, ומנופפים לה לשלום בכל יום כשבאה.
חשדנותו של השומר כמו זרתה שוב מלח על הפצע: את מזניחה אותה,
התחלת לשכוח אותה. כשלבסוף הסכים לה השומר להיכנס, נשמה עדי
לרווחה, תמיד חששה שכניסתה לא תאושר, הלא אין לה הוכחה מתועדת
ורשמית לקשר משפחתי עם המאושפזת.
עדי נכנסה למחלקה, וניגשה לחדר שבקומה השלישית. הוילונות היו
מוגפים, ועדי פתחה אותם ואת החלונות, נותנת לשמש החורפית לחמם
את החדר ולהכניס בקירות הלבנים מעט רוח חיים. לפני חודשים,
כשמחתה עדי בפני מנהל המחלקה על היעדרם של קישוטים בחדר, הביט
בה זה במבט מוזר ואמר: "הם בקומה. צמחים. מה זה משנה איזה
קישוטים יש להם או אין להם בחדר? הם לא רואים כלום ולא שומעים
כלום." ועדי, שניסתה להסביר שאולי שמחת חיים סביבם תגרור אותות
חיים מצידם, הסתבכה עם המלים ונשארה שותקת.
עדי ניגשה אל המיטה, הסירה את הסדין מגופה של ליאת, ובחנה אותו
מכל צד, לגלות סימנים ראשונים של פצעי לחץ. משלא מצאה דבר,
היטיבה את הסדין סביב לגופה של ליאת, כך שיעטוף בחוזקה אבל לא
ילחץ. ואז, רק אז, הישירה מבט אל פניה של ליאת. הבעת הפנים שלה
הייתה שלווה כל כך. כאילו לא הייתה שרויה ליאת בתרדמת מזה תשעה
חודשים, כאילו לא התרסקו היא והאופנוע שלה מעולם, כאילו אך
ישנה היא. החזה של ליאת עלה וירד בקצב מתון, ונחיריה התרחבו עם
כל שאיפת אויר. יפהפייה נרדמת, חשבה עדי, שוכבת ומחכה לנשיקה
אוהבת שתעיר אותה.
עדי חיככה את לחיה בעדינות בלחייה של ליאת ונשקה לשפתיה. "בוקר
טוב אהובתי." לחשה. ואז המתינה, מביטה בפנים המוכרות והחסרות,
בחוסר תוחלת אך בלא שתוכל לבלום את הציפיות הגואות, אבל לא
קיבלה תשובה. הרכינה את ראשה והניחה אותו על בטנה של ליאת.
"אני כל כך מתגעגעת אליך יקירה שלי." אמרה עדי, והשעינה שוב את
ראשה.
אחר כך נשמה עדי עמוקות, שהרי הבטיחה לעצמה שלא תשבר עד עולם,
ותשאיר לתקווה פתח לחזור דרכו גם אם הסיכויים קלושים. התחילה
לדבר אל ליאת, מספרת לה על ההכנות לבר המצווה המתקרב של דור,
על יכולת האלתור המדהימה שלו בגיטרה, על אמרות השפר של עידו
המתוק, על החברים שהוא מביא מהגן, אנקדוטות מיום העבודה. בזמן
שדיברה, שמרה עדי על קשר גופני בלתי פוסק עם ליאת: ליטפה את
זרועה של ליאת, נושקת מדי פעם לכף ידה, לחצה את שריר הכתף,
סירקה את השיער בכף ידה ונשמה את ריחו. אפילו כשהיא בתרדמת,
חשבה עדי, אפילו אז יכול מגע העור שלה להרגיע אותי.
בסוף, כשכמעט סיימה עדי את נושאי הדיווח הרגילים, נזכרה
באירועי הערב שעבר. "אוי, וקרה לי משהו מוזר אתמול." אמרה
"נכנסתי לצ'אט והתחלתי." וכאן עצרה מעט והנמיכה את קולה, כאילו
רצתה לספר לליאת אבל לא רצתה שזו תשמע היטב. "התחלתי לסייבר עם
מישהי. לא באמת עשיתי סייבר עד הסוף, הפסקנו באמצע." המשיכה
מתנצלת "כל כך הרבה זמן שלא נגעה בי אף אחת. אני מבקשת סליחה.
אבל, האמת היא שבחרתי בה וזרמתי איתה פשוט כי היא הזכירה לי
אותך."
עדי הסתכלה על ליאת, מתלבטת האם היא יכולה להשתמש בה כאוזן
קשבת, או שמא תימנע מן הסיפור למקרה שליאת שומעת למרות התרדמת.
לפני התאונה הייתה ליאת בת-זוג קנאית וחמת מזג. אבל הרופא אמר
בשעתו שכל תגובה היא טובה, ומותר גם להרגיז אותה, אם הדבר יביא
להתעוררותה. "התחלנו, את יודעת, לסייבר." אמרה עדי "ואז פתאום
היא כתבה לי משהו שהזכיר את הפירסינג שיש לי בלשון." עדי עצרה
לרגע, וחיככה את הלשון בשפתה העליונה, מרגישה את בליטת המתכת
הקטנה בקצה הלשון. "ואין לי מושג מה קרה, איך היא ידעה, או
שהיא ניחשה בלי שאמרתי לה, שיש לי פירסינג. פתאום הייתי מוכרחה
לברוח משם." עדי חייכה חיוך מעוקם "השארתי לה ברירה לגמור לבד
או ללכת לחפש לעצמה חברים. איזו אשה רעה אני." אז ליטפה את
לחיה של ליאת ולחשה "הייתי נותנת הכל, כדי לדבר איתך עוד פעם
אחת ולדעת שאת שומעת אותי. רק כדי לחזור אלף פעמים על המלים,
ולהיות בטוחה שאת יודעת מעל לכל ספק שאני אוהבת אותך יותר מכל
דבר אחר בעולם."
הזמן שהקציבה לעצמה תם, ועדי נפרדה לשלום מליאת השוכבת בשלווה
במיטה, הבטיחה שתחזור בקרוב, ויצאה בדרכה לעבודה. שאר היום עבר
עליה הזוי ומעורפל. גופה, שכמו נטען מהמגע עם ליאת בבוקר, שלח
עיקצוצים לקצות האצבעות, וזרמים של אנרגיה הכו בה מפעם לפעם.
קטעי תמונות של ליאת מחייכת, צוחקת, מניקה את עידו. סצינות
שיחקו עצמן בראשה: ליאת מביטה בה בעיניים חומות בוהקות, ואז
עוצמת את עיניה ומטה את הראש לנשיקה. יום שבת וליאת מתנדנדת
גבוה בגן שעשועים בגשם, הידיים שלה מחליקות מהנדנדה, והיא
מחליקה אחריהן אל האדמה הבוצית, צוחקת בקול כשעדי ממהרת אליה
מודאגת לבדוק אם היא שלמה. באופן מוזר, ביחסים שביניהן, כמעט
תמיד הייתה זו עדי שהייתה המגוננת, למרות היותה צעירה מליאת
כמעט בעשר שנים.
בסיום העבודה לקחה עדי את עידו מהצהרון, ובבית שיחקו בתופסת,
עדי רודפת אחריו בכל הבית ובחצר, מדגדגת אותו עד שהתכווץ לפקעת
שכבר לא יכולה הייתה להפיק דבר מלבד נשימות חנוקות מצחוק.
כשאספה אותו אל חיקה כדי שיירגע, הבחינה בדור שישב בצד והתבונן
בהם, ועזב מיד כשהבין שעדי הבחינה בו.
עידו נכבה בשבע וחצי, ועדי נשארה עם דור עד שעה מאוחרת, כשדור
מנגן בגיטרה החשמלית החדשה שקנו לו הסבים, ועדי מזמרת בשקט את
המלים שחסרו לו. עדי חשבה שזו אחת הסיטואציות הבודדות בה הפרש
השנים הקטן ביניהם משחק לידיה. לרוב, העניין רק הקשה על תפקודה
בנעלים הגדולות של אם. אחרי שדור התקלח ונכנס למיטה, באה עדי
לשבת לידו לשמוע חוויות מבית הספר, ואחר כך כיסתה אותו, ונתנה
לו נשיקה על המצח, כשהיא נזהרת שלא לגעת בשום חלק אחר מגופו,
לבל תעורר שדים רדומים.
לאחר מכן ניגשה אל המחשב, והדליקה אותו. רק חמש דקות, לקרוא
דואר הבטיחה לעצמה. אבל חלון הצ'אט נפתח, כמו מעצמו. הפעם
נכנסה בכינוי שונה מאתמול, כינוי א-מיני לחלוטין, שאינו משדר
מגדר.
פחות מדקה לאחר שנכנסה אל הצ'אט, פנתה אליה אחת המשתתפות:
"בבקשה, בבקשה, בבקשה. אל תברחי לי גם היום. אני אעשה כמיטב
יכולתי כדי שהפעם לא אהווה לך איום. בואי נעשה את זה לאט,
סיהייא." עדי עצרה את נשימתה, והקלידה לאט, כמעט בעל כורחה.
"מי את? איך זיהית אותי? ואיך את יודעת שליאת קראה לי." עצרה
ומחקה, וכתבה ומחקה, עד ששלחה לבסוף, "ואיך את יודעת שאהובתי
קוראת לי סיהייא?"
הדמות שמולה השתהתה בתשובה, ואז ראתה עדי משפט אחר משפט
מתגלגלים החוצה על גבי המסך.
"יש לתחושה הזו צבע. ורוד עם הילה סגולה וערפול בקצוות.
יש לתחושה הזו מוסיקה. פילטר שמעביר מהרדיו רק שירים
רומנטיים.
יש לתחושה הזו טעם. מליחות חמצמצה וצמא שלא נגמר.
יש לה גם ריח. של אביב, של פריחה, של בקבוק בושם שהתנפץ והתיז
על העולם.
יש לתחושה הזו גם הרגשה. רטיטה של גרגור חתול על לחי, חמימות
של שמש צהרים חורפית, אצירת אויר בריאות. זיכרון שמקפיץ עצמו
לנשימה.
יש לתחושה הזו שם.
מזויינת כדבעי."
עדי קראה את המלים שהופיעו מולה, ועיניה התמלאו דמעות עם כל
שורה נוספת. את הקטע הזה כתבה לה ליאת, ביום השנה הראשון שלהן.
לאף אדם בעולם אין זכות להכיר אותו ולצטט אותו, חוץ ממנה
ומליאת. או שהייתה כאן בדיחה אכזרית ללא גבול, או שמא.
"ליתי? זו את?" הקלידה, קצות אצבעותיה מלטפים את הקלידים,
מנסים למצוק לתוך המלים יותר רגש ממה שאי פעם ניתן יהיה לבטא
באותיות.
"כן. יפה שלי. אני כאן." עדי קראה את המלים, והרגישה איך גוש
מתמוסס לו מבין גבותיה, מתוך שרירי הבטן המכווצים, מבין השכמות
הכפופות. כל הגעגועים, כל התסכול, כל הכעס, כל הכמיהה לרכות -
כאילו הפכו לזרם של אנרגיה שחימם את הבטן והחזה.
כמעט כל הלילה דיברו. בתחילה מלים רכות של אהבה וגעגועים, של
נונסנס ודמעות. עדי סיפרה שוב את אותם הסיפורים שסיפרה בשעות
בוקר בבית החולים, סיפרה על הלבטים שבגידול הילדים, על המשפחה
וההורים, מה חדש ומה יקרה בקרוב. מפעם לפעם הייתה מתחילה משפט:
את זוכרת כש... והרגישה איך הלחיים שלה מתרחבות בחיוך כשליאת
השלימה את הזיכרון.
ליאת סיפרה את הסיפור שלה. איך מצאה את עצמה, לפני מספר
שבועות, צפה ברשת עם דחף בלתי מוסבר להשיג מידע על אשה בשם
ליאת שדה. איך הצליחה ללקט אותו ממקורות שונים. ואיך, כשהגיעה
למאסה קריטית של מידע, הבינה שמושא החיפוש שלה הוא בעצם
היא-עצמה, וכל התובנות התיישבו במקומן, ואיתן הצורך הדוחק
למצוא את עדי. "אבל פישלתי לגמרי אתמול בצ'אט" סיימה ליאת את
הסיפור "כל כך הבהלתי אותך שברחת לי. אני שמחה שחזרת אלי היום.
פחדתי שתיעלמי לי להמון זמן."
"הייתי מוכרחה לחזור." אמרה עדי "זה היה חזק ממני." אחרי שחצתה
את מחסום האמונה בקיומה של הדמות מולה, ומחסום הפחד מהבלתי
אפשרי, עדי ניסתה בכל זאת להבין את הדרך. "אני לא מבינה איך זה
עובד, איך יתכן שאת ליאת כאן מולי בצ'אט, וליאת עדיין שם בבית
החולים? איך זה יכול להיות?"
ליאת תיקנה אותה, והסבירה שזו לא אותה אשה, ואמרה שהיא עצמה לא
מבינה איך ארעה ההתפצלות. "אני מניחה שעד נקודה מסוימת הייתה
רק ליאת אחת. ואחרי נקודה זו, אני בחרתי להמשיך לחיות, גם אם
נטשתי את הגוף כשבחרתי צורה אחרת לחיות. והיא, היא בחרה להישאר
בקליפה ללא עתיד." הסבירה לעדי. עדי נרתעה מההסבר, שהטיל דופי
באהובת נפשה. ואז ניערה את ראשה וקימטה את מצחה, ובכך זאת
נשארה מוטרדת.
"ועכשיו, עכשיו את צריכה לבחור."
"לא הבנתי. למה אני צריכה לבחור? את מתכוונת לבחור ביניכן? איך
אני יכולה לבחור? ומה המשמעות של בחירה?" שאלה עדי, וידיה רעדו
אל מול המקלדת. האפשרות שפתאום נפתחה מולה הייתה אפשרות שאין
אדם יכול לעמוד בה ולהישאר שפוי. "ולמה אני?"
ליאת הסבירה, בסבלנות חזרה ואמרה, עד שלא נותרו עוד ספקות
כלשהם. עדי היא זו שתחליט, כי היא בעלת הזכות הגדולה ביותר על
גורלה של ליאת. אם תחליט כך, תמשיך ותבקר את גופה הדומם של
ליאת בבית החולים עוד שנים ארוכות. אם תחליט אחרת, תאבד ליאת
את גופה, אבל הן יזכו לאפשרות להיפגש ברשת, לשנים ארוכות
נוספות של יחד. הבחירה בידיה של עדי, אולם היא חד פעמית
ונצחית, ועדי לא תוכל לשנות את החלטתה מאוחר יותר.
"וזהו?" שאלה עדי. "אלו כל האפשרויות? אין מוצא? אין איזו דלת
אחורית שניתן לשטות בשיטה, ולזכות בשני העולמות?"
"אין." כתבה ליאת, והתשובה הקצרה קטעה את הדיון בעודו באיבו.
מספר דקות נוספות עוד המשיכו בשיחה, ואז אמרה ליאת "השחר עולה.
אני חייבת לעזוב, ואת צריכה לקום ולהעיר את הילדים ולפתוח ביום
חדש. את תבחרי את הבחירה הנכונה, נכון?"
"אני לא יודעת מה אבחר." ענתה עדי "אבל, לפני שנפרד, אני רוצה
שתדעי שאהבתי אותך יותר מכל. שאני עדיין אוהבת אותך יותר מכל
דבר אחר בעולם הזה."
אחר כך נפרדו, ועדי מצאה את עצמה מול שני ילדים הלומי שינה,
מתאפקת בכל כוחה שלא לספר להם עם מי דיברה הלילה, ולא לחבק
אותם ולומר להם שאמא שלהם מוסרת שהיא מתגעגעת אליהם. במקום זה
ניהלה את העניינים כרגיל עד שנפרדה מהם לטובת מוסדות החינוך
שלהם. ושוב נסעה לבית החולים.
הפעם הכיר אותה השומר בשער הכניסה, ואחות המחלקה אף הביעה
תמיהה מאופקת על הביקור התכוף, יום לאחר שהייתה כאן לאחרונה.
עדי שוב ניגשה אל החדר שבקומה השלישית, ושוב נתנה לאור לפרוץ
אליו. אך הפעם, כשניגשה אל המיטה וליטפה את ליאת הישנה, היו
בליטוף תערובת של תקווה ואשם.
"יפה שלי" אמרה לה עדי. "היום זה יהיה רק ביקור קצר. אני לא
יודעת עדיין מה אבחר. אבל, לפני שנפרד, אני רוצה שתדעי שאני
אוהבת אותך, הכי הכי בעולם אני אוהבת אותך." ואז נשקה עדי
לליאת, ויצאה עם המכונית בדרך הארוכה לירושלים.
על הכביש המהיר היה ראשה ריק ממחשבות, ומלא ברגשות סותרים.
שלוש פעמים עצרה בצד הדרך ושלפה מן התיק את הפתק שעמדה להניח
בכותל, כפי שהורתה לה ליאת שהיא נדרשת לעשות, הפתק שיכיל את
החלטתה ובחירתה. שלוש פעמים עצרה, ושלוש פעמים המשיכה בלא
שכתבה דבר.
ורק כשהייתה במבואות העיר גמלה בה ההחלטה. היא עצרה את המכונית
בפעם הרביעית, נשמה נשימה עמוקה, רשמה על הדף את מה שהחליטה,
קיפלה את הדף לכדי פתק קטן, ולא פתחה אותו שוב עד שטמנה אותו
בין אבני הכותל.
