"מיכאל!!! מיכאל!!", אניה מרטינובה קראה שוב ושוב אך הנער לא
ענה לקריאתה. היא יצאה אל מחוץ לבית וסקרה את החווה אך בנה לא
נראה באופק. היא נדה בראשה וספקה כפיה."ודאי שוב הלך לצפות
באימוני המשמר.", חשבה היא וחזרה אל הכיריים, זקנה מדי הייתה
בשביל לרדוף אחריו בכל עיר.
הזקנה הייתה קרובה למדי בניחושה הנער יצא בשמש . אך לא
בשומרים הוא צפה כאם בנערה היא הייתה תמירה יותר גבוה מכל גברי
הכפר. רגליה חטובות ארוכות. שיערה השחור כעורב מגיע עד כתפיה
לבושה בבגדי עור קצרים. היא נלחמה נדג שני יריבים ללא נשק כלל.
ראש המשמר ברון וגוליית, אחיו הגדול של מיכאל. גוללית סימן
ושניהם התנפלו עליה בו זמנית. חרב העץ של גוליית מונפת באוויר
מעל ראשה, היא צעדה צעד אחורה ותפסה את חרבו, מעיפה אותו מעליה
והיישר על ברון שמצליח להתחמק מן הבחור המגודל העף לכוונו.
ראש המשמר העיף את מטהו במהירות מסחררת . המטה נמרח במבטו.
ולפתע מונף אל הנערה שמתחמקת בחן ומפילה את ראש המשמר לקרקע
לפני שהוא מספיק להחזיר את מטהו לטווח תקיפה.אך ברון לא זכה
בתפקידו סתם. הוא אוחז בנערה והם מתהפכים הוא נועל את זרועה
בין רגליו והיא טופחת שלוש פעמים על הקרקע-סימן לכניעה. והם
קמים אז היא מבחינה במיכאל, חיוך נמתח על פניה והיא רצה לחבקו.
היא מנופפת לחברי המשמר לפרידה ושניהם הולכים אל היער יד ביד.
"החבצלות השרון פרחו הבוקר" הוא מספר לה. היא ציחקקה בשמחה לא
היה צמח באהבה יותר מחבצלות השרון. איש לא ידע מדוע נקראו
הפרחים הלבנים הללו דווקא חבצלות השרון ולא פשוט חבצלות, הוא
תמיד תהה מה היה אותו "השרון".כאשר ניסה לשאול את אמו פשוט
ענתה "כך הן נקראו תמיד." ולא הוסיפה.
הם המשיכו אל מעבה היער ודרך שביל חיות שהוא גילה לא מזמן
והוביל לקרחת יער קטנה, לא יותר מ עשרים צעדים קוטרה ובה
למרבה הפלא מעיין ובריכת מים קטנה ובה מי בדולח צלולים וקרים
כמו מי חורף.. הם פרסו סמיכה קטנה ויחד אכלו את ארוחת צהריים.
הם דיברו וצחקו ריכלו על ההוא וההיא וערכו תוכנות לעתיד. לקח
למיכאל זמן די רב לצבור תעוזה למה שהוא תכנן, ידו שוב ושוב
הושטה אל כיסו ובחזרה, אך לבסוף הוא כרע על ברכיך וידו הושיטה
את התיבה הקטנה אל דארה, דארה הסמיקה פתחה את התיבה ובה טבעת
זהב פשוטה נטולת עיטורים. עייניה נפערו זו לא הייתה הטבעת
הראשונה שנתן לה אך זאת הייתה שונה,גבר אשר ביקש לשאת לו אישה
היה צריך לפי הנוהג להביא לה טבעת כזו:טבעת זהב חלקה הזהב כדי
להוכיח את רצונו,חוסר העיטורים מסמל את הדף החדש שיפתח בחיי
שניהם כאשר יבנו בית או יוולד להם ילד,יוסיף הזוג עיטור לטבעת
כדי לסמל את מה שיצרו יחדיו."דארה, האם - " הוא בלע אינו
מסוגל להשלים את את המשפט.ואז בהחלטיות הוא אמר: מנסה לסיים עם
המעשה "האם תנשאי לי?",והתנשף כאילו רץ חמישים סיבובים עם
שריון מלא סביב בית המשמר. היא רק נשקה לו. באותו אחר צהריים
הם עשו יותר ממה שעשו עד אותו יום.אט אט חלפו השעות ,השמש החלה
להאדים ובגיע הזמן לשוב אל בתיהם. הם לבשו את בגדיהם ומיהרו אל
העיר.רצו הם את ברכת מועצת העיר ברגע זה ממש. כאשר הגיעו לגבול
היער לפתע הגיע לאוזניהם צליל פעמוני העיר. אשר לא יחלו לצלצל
מסיבה אחרת מלבד קרב. כאשר הגיעו לראש הגבעה לא נותר דבר
לעשות, כל בתי החווה באופק וחומות העיר על כל בתיה עלו בלהבות
עשן כיסה את כל העמק והד קל של צווחות הנרצחים התהודד באוויר.
חבורה של פרשים בשריונות שלשלאות מלאים חמושים בכידונות ארוכים
על ראשיהם קסדות מעוצבות כגולגולת דרקון ו גלימותיהן שחורות
כלילה, רכבה בדרך אל כיוון היער. דארה שלפה את חרבה, "ממזרים
עלובים אני אחסל את כולם" היא זעקה. מתכוננן לחסל את כל שלושים
הרוכבים לבדה אך שלושים אנשים על סוסים היו יותר מדי אף בשביל
אלופת תחרוייות האביב. מיכאל, החושבת הסופר העדין משך את
אהובתו- הלוחמת העזה. ויחדיו הם התגלגלו במורד הגבעה המוריקה
חזרה אל תוך היער. מיכאל לקח פיקוד מוביל אותם דרך שבילים צרים
חזרה אל נתיב החיות ושם הם חונים למשך הלילה, עד חלוף הסערה.
בבוקר הם חזרו אל הגבעה ומן העמק הפורה לא נותר עשן עלה מן
הריסות העיר ואף אדם לא נראה באופק, כה ריק היה העמק שמיכאל
החליט שלא יהיה זה סיכון ללכת בשדרת קקל עד לעיר עצמה. אולי,
אולי מישהו ניצל. כאשר הגיעו אל חומות האבן של העיר, לא חומות
מלחמה- חומות קטנות ארבע מטרים גובהן שנועדו בעיקר למנוע מחיות
בר לפלוש לעיר וגם בכדי לספק הרגשת בטחון לתושבים. על הכביש
הראשי עמדו בתור ארוך עשרות גלגלי שמיים. עליהם גופות כפותות
מעוותות ומתוחות על הגלגלים כאשר אל תוך פיהן תחובה ידן הימנית
כדי להשתיק את הצרחות ועורבים מנקרים את עורן. הם נישכבו על
השביל בוכים. אף אחד לא שרד. לא הייתה אף תקווה. "ניקבור את
המתים- ואז נתנקם" אמרה דארה מלאת רוח קרב. "לא לא ניקבור."
אמר מיכאל. דארה בהתה בו בתדהמה כולם ידעו את סופם של אלו שלא
קברו את מתיהם. "נפוצץ." "נפוצץ?" שאלה. "המעבדה של האריסון -
יש בה מספיק אש פרא בשביל זה." "אתה צודק השיבה" הערב הגיע
בטרם הם סיימו לפזר את חביות אש הפרא ולקשור חוטים דליקים. עם
שקיעת השמש הם יצאו מהעיר אמרו תפילה אחרונה למען המתים והציתו
את החוט. הלהבה התקדמה באטיות אל העיר והזוג מעט ההספקה שלא
נשדדה על כתפיהם ברחו כלעוד נפשם בם.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.