אמרתי:
אלך לבקר ואולי במישהו אזכר!
להיווכח מה נותר:
מהבית, הרחוב והעיר
בין השאר.
נחת המטוס בהתרגשות אדירה חשתי,
הנה שבתי אל הנוסטלגיה
אל מה שלבי להותיר לא אווה.
המראה שנגלה לעיניי, את לבי הפעים
באי אמון בהן.
גורדי שחקים ניצבו לפני,
מכוניות מוזרות טסות באוויר,
לא הבחנתי בעוני כל אחד כאן עשיר.
שעון רולקס על היד כאן לכל
ותאמינו שהיה כאן, הכי פשוט וזול.
לכל גבר צילינדר לראשו ולנשים
נוצות מבהיקות בצבעים ססגוניים של טווס,
נעוצות בשערן בסיכות משובצות ביהלומים.
לכל אישה צבע שערה שונה,
לא היה אחד אל השני דומה.
יופיין של כולן ממש הדהים,
כאילו ירדו ממסך של סרטים.
עמדתי המום ושפשפתי את עיניי,
מבלי יכולת להבין את שלפניי.
החמה עמדה לשקוע מאחורי גורד שחקים
וכמו לפי אות מוסכם, הוארה העיר באורות:
צבעוניים ואיתה כל העולם...
הבטתי סביב ושוב נדהמתי,
אף צל ולו לרפואה לא היה עד האופק,
אליו נשאתי את מבטי.
גם צילי נעלם עמי יחדיו...
24.2.07
|
