אני מניחה שלכל אדם בסקירה לאחור, יש רגעים שהוא לא גאה בהם.
לא מרוצה מהדרך שהוא בחר להתמודד איתם ולהתנהג. רגעים שהוא
מתחרט עליהם.
בסקירה לאחור, אני תמיד אתחרט על הצורה שהתמודדתי עם המחלה
שלך.
עכשיו, כשאת שעות או ימים או אולי אפילו כמה חודשים בודדים
לפני המוות - שתמיד האמנת שלא קורה, אם הנאצים לא הורגים אותך,
אני מתחרטת שאמרתי שמבחינתי מתת כבר לפני 5 וחצי שנים כשהתחילה
המחלה ונהיית מישהי שונה לגמרי ממי שהיית.
הבעיה היא שאין לי איך להחזיר את הגלגל אחורה ולהגיד לעצמי של
אז - לכי תבקרי אותה. גם אם חמש דקות אחרי שתלכי היא כבר לא
תזכור שהיית - לפחות תדעי שהנעמת לה חלק מהזמן, לפחות היא
תתרגש ותשמח בזמן הביקור.
אני לא יכולה להגיד לעצמי של אז לא להתעצל וכן להרים טלפון. גם
אם זה לא הכי נחמד לי ואפילו די מעיק.
לא חשבתי שזה באמת יגיע למצב שכבר אין עם מי לדבר. שאת לא מזהה
אף אחד. שכבר לא יהיה איך לדבר איתך בטלפון או אפילו פנים מול
פנים, כי כבר לא תדברי. שתראי עוד יותר נורא מאיך שנראית בפסח
האחרון, שעשה לי כל כך רע לראות אותך ככה שישר אחרי שאמרתי לך
שלום, רצתי לשירותים לבכות. שכל הסדר שמעתי אותך שרה לא בקצב
ולא במקומות הנכונים וניסיתי לשלוט בדמעות שזלגו בחוצפה -
כאילו שאני זאת שקשה לה, ולא אבא שישבת לידו. אבא שלי שהיה
צריך לראות את אמא שלו הופכת למה שהפכת - בהתדרדרות הכי איטית
שאפשר. שהיה צריך לשמוע את ההאשמות שלך לפני שהוא הבין שזאת
מחלה ולא באמת את. אבא שלי שהיה צריך לקבור את האח האחרון שלו
ולהישאר לבד עם האחריות עליך. אבא שלי שלאורך כל הזמן חשב
עליך, ואם הוא הפסיק לבוא לבקר זה בגלל שהוא לא היה מסוגל
לראות אותך ככה.

קנית לי כרטיס טיסה ומימנת לי את השהות במלון בניו יורק, את
יודעת? זה היה מהחשבון הקטן שפתחת לי אז בכוונה שאפתח אותו
בגיל 18. אפילו לא סיפרת לי עליו בעצמך.. בטח התכוונת לספר לי
כשזה יהיה רלוונטי, והרי איך יכולת לנחש באיזה מצב תהיי.
היה לי נורא מוזר להשתמש בכסף הזה, במתנה הזאת ממך בלי אפילו
לומר תודה.
המתנה האחרונה שתספיקי לתת לי, ואפילו להודות לך עליה כבר לא
יכולתי. או שבעצם יכולתי להתקשר ולנסות להזכיר לך מי אני, ומי
יודע. אולי כן היית זוכרת והיית קוראת לי "דנצ'וק" בקול הזה
שלך שמתמלא לרגע שמחה מלשמוע אותי. מלדעת שחשבתי עליך.

אני די מופתעת מהעצב הזה שממלא אותי עכשיו. זה אולי ישמע
מרושע, אבל הייתי בטוחה שאני אחוש הקלה. גם בשבילך, ובעיקר
בשביל אבא.
זה קצת אינפנטילי, אבל באיזשהו שלב התחלתי להאמין שבאמת יש
איזה קללה ושאת עוד תקברי את כולם - כמו שמישהו אמר בצחוק אחרי
שסבא נפטר. זה הפסיק להיות מצחיק אחרי שגם ג'פרי וחסי מתו.

5 וחצי שנים זאת תקופה ארוכה. וכמה שזה עצוב, כשתלכי תשאירי את
כולנו עם טעם חמוץ בפה, וזיכרון שלך שהיינו מעדיפים לשכוח. אני
יודעת שזה יקח לנו זמן לזכור אותך כמו שהיית באמת, אותך
האמיתית של פעם, אבל אני גם יודעת שאני אעשה את מיטב המאמצים,
כמו שכבר הבטחתי - לא יודעת אם לך או לעצמי, בעבר.
זהו סבתא. הרופא אמר שזה עניין של ימים. יכול להיות שזה בגלל
שהוא לא מכיר אותך ובשארית כוחותייך תלחמי על העוד חודשיים
האלה. יכול להיות שכבר לא נשארו בך כוחות ושמי שהיית תמיד כבר
התנדפה סופית מהגוף הזר הזה שבכלל לא נראה כמוך. ימים יגידו.
אני נורא מצטערת סבתא, על הרבה מאוד דברים. כל כך חבל לי שכבר
אין לי אפשרות להגיד לך את זה באמת.


כנראה שיש דברים בחיים שאי אפשר לשער אותם מראש, צריך לחוות.
ואיך יכולתי לדעת שמהרגע שאמא תתקשר להגיד לי שאת כבר לא
איתנו, הדמעות לא יפסיקו ועצב ימלא את הלב שלי עד שנדמה שהוא
עוד רגע יתפוצץ מעומס.
איך יכולתי לדמיין את הלוויה שלך, את הגוף הקטן שלך שוכב על
המריצה מכוסה בסדין שחור עם מגן דוד עליו, והכל נראה לי כ"כ
הזוי ולא הגיוני.
סבתא שלי, שתמיד היה לה את החיוך המבין הזה ותמיד רצתה למלא
אחר כל בקשה שלי, לא משנה מה היא הייתה. "סבתא תעזור לך", היית
אומרת לי.
תמיד ביקשת ממני להראות לך את התעודה שלי, והייתי יושבת איתך
(אפילו מצאתי תמונה שממחישה את זה), מראה לך את הציונים ומחכה
בכיליון עיניים למתנה שתבוא אחרי זה.
תמיד היית נדיבה, תמיד אהבת לתת לנכדים, לילדים שלך - למעשה
לכולם.
אני כבר באיזשהו מקום באמת האמנתי שאת נצחית, ואפילו כשג'וזפין
התקשרה והשאירה הודעה מלאה בצרחות ובבכי על המזכירה, שאין לך
דופק ושנבוא מהר, לא באמת חשבתי שזה הסוף.

איך יכולתי לנחש שמהרגע שנודע לי שאת איננה, זכרונות שלא ידעתי
שהיו לי יצוצו וימחקו בצבעים עדינים ופסטורליים את השנים
האחרונות, ויחזירו איתם את הסבתא שהייתה לי, שאהבתי.

בתוך ים של אנשים שעוברים והולכים הדמות שלך, זקופה ויפה כמו
פעם נשארה איתי.



לזכרך- 17.3.07...