לחיות את היוקרה,להרגיש את הים, להריח את החלום.
לא קרוב לזה מהמקום שאני נמצא, כשהבוץ מגיע עד הברכיים
והמים מטביעים אותך בעצמך.
לא רואה מעבר לזגוגית המאודה מנשימות כבדות וקור של בוקר.
עוצרים בכל תחנה ולא יודע איפה לרדת, אצלך, אצלי או אצל אמא
שלי.
פקק ארוך אל הדרך המהירה שבה כולם נוסעים ואני הולך בצד שפוף
ומיואש,מחכה לעצור בתחנה הראשונה, ליד המוכר פרחים ולקחת נשימה
ולהרגיע את הפחד שמחלחל בגוף כמו מחלה בזקן.
עכשיו הכל נגמר, אני גמרתי בשביל להרגיש שאת שלי, איתי, שייכת
לי כמו שהיית שייכת לו.