אני זוכרת את כל מה שקשור אליו.
שנים עברו ועדיין מתפזרת בגופי תחושת חמימות משונה בכל פעם
שאני שומעת את שמו. אני זוכרת את מבטו השורף את עיניי, את
חיבוקו ששלח זרמים של חשמל בכל גופי ואת הרצון להיות שלו. זה
מעולם לא קרה. לא בדרך שאני דמיינתי את זה בכל מקרה.
והשנים עברו בינתיים והזיכרון דעך ורק מדי פעם עברה בראשי
מחשבה: מה היה קורה אם...?
פגשתי אותו לפני מספר ימים.
אני לא יודעת מה הרגשתי. תחושת ההפתעה התערבבה בראשי עם תחושת
האושר ונמלים קטנות התחילו לרוץ על הלשון שלי.
לקח לו מספר רגעים לזהות אותי. מה הפלא? השתניתי מאד ולטובה.
השיער השחור והמתולתל הפך לקארה קצרצר וחלק בגוון נחושת.
הקילוגרמים המיותרים שתמיד ליוו את החלקים הלא נכונים של גופי
יצאו לטיול ארוך ובאופן כללי אני נראית לא רע בכלל.
השיחה זרמה והופיע רצון, הדדי כנראה, להתעדכן יותר. תוך זמן
קצר מצאתי את עצמי מזמינה אותו אליי לכוס קפה.
נשמעה דפיקה בדלת. הלב התחיל לפעום במהירות עצומה.
הסתכלתי על 'ריתי והיא הסתכלה עליי בחזרה. 'ריתי היא השותפה
שלי. השם הוא קיצור של נירית, אבל היא לא ממש אוהבת את השם
שלה. היא חברה טובה והעיקר, היא הפסיכולוגית האישית שלי.
"דבר ראשון תירגעי, תשימי על עצמך את החיוך הכי יפה שלך
ותדמייני שהרגע זכית במליון דולר!"
חייכתי אליה וניגשתי לפתוח את הדלת.
ושם הוא עמד. יפה כרגיל, חיוכו מופנה אליי ומבטו שורף את מעטה
האומץ שלי. מייד אספתי את כל כוחות הנפש הקיימים, חייכתי אליו
בחזרה והזמנתי אותו להיכנס לתוך החדר. חיבוקו שאליו התגעגעתי,
כנראה, יותר מכל עטף אותי בחמימות, וריח הבושם שלו עלה בנחיריי
כנינוח משכר. אפילו לבושם שלו התגעגעתי.
"תכיר, זו נירית השותפה שלי. נירית, זה אופיר."
"נעים מאוד"-ים הוחלפו מספר פעמים ו'ריתי הגאון שלי התחפפה
במהירות מהחדר בטענה כי חבר שלה מחכה לה למטה. ברגע זה נשארתי
לבד עם עצמי.
הצעתי לו תה ועוגה. למיטב זכרוני, היה זה תמיד השילוב המנצח
מבחינתו ובאשר לי, מבחינתי, הפכה העוגה לסוג של סמל פאלי. עוד
בתקופה בה אני והוא היינו בקשר, העוגות שלי היו אלה שקישרו
בינינו לרוב. הוא אהב עוגות, ואני אהבתי להכין אותן, והיה זה
תירוץ נוח להיפגש מבלי לרמוז אחד לשני כי אנחנו מעוניינים
במשהו חזק יותר מאשר ידידות פשוטה. מי יודע, אולי מבחינתו באמת
כך היה.
שיר ישן של אול-אמריקן-ריג'קטס ניגן ברקע. הרגשתי כי אני חייבת
להתחיל את השיחה ולא, המצב יהפוך למעיק ביותר.
"אז מה שלומך? איך החיים? העבודה?"
אלה היו שאלות שטותיות כל כך שלרגע כמעט וצבטתי את עצמי.
"אני בסדר. חי, מתמודד, עובד. הדברים הרגילים, מי כמוך יודעת.
ומה איתך?"
"לא רע. לומדת בעיקר. השנה מסיימת תואר."
הרגשתי מוזר ודקירה קטנה הכאיבה לרגע עמוק בליבי. האם התרחקנו
כל-כך עד כי אין לנו עוד מה לומר אחד לשני? לא ידעתי מה לומר
עוד והשתתקתי. הוא לגם מהתה שלו. השיר ברקע התחלף לשיר Don't
Speak של No Doubt. אירוני במידה מסויימת.
קמתי מהכיסא וניגשתי לשידה שלי כדי להדליק מספר נרות. עוד מגיל
קטן אהבתי אותם והם עזרו לי להתמודד עם מצבי רוח רעים. אהבתי
להסתכל על הלהבה המבצעת בפניי ריקוד עדין ומלא פחד. הרגשתי
שאני האדון במערכת היחסים ביני לבין הנר ונשימה אחת שלי מספיקה
בכדי לקחת את חייה של הלהבה. התחלתי לבהות בלהבה.
פתאום הקול שלו גרם לי להתעורר ממחשבותיי. שכחתי אפילו כי
שיחתנו נקטעה באזור מילות הנימוסים ולא המשיכה הלאה.
"את יודעת שהתגעגעתי לעוגות שלך? כבר שכחתי מה היה הטעם המתוק
שלהן."
"כפי שאתה רואה, העוגות שלי עדיין כאן."
"כן, גם את כאן. ואת יפה מתמיד."
נחנקתי לשנייה, מנסה לפצות על אבדן האוויר ע"י פתיחת הפה
וסגירתו, לסירוגין.
"מה אמרת?"
"שום דבר."
"אתה מודע לכך שזו הייתה שאלה רטורית, נכון? אני שמעתי מה
אמרת. מעולם לא אמרת לי בעבר שאני יפה. למה עכשיו?"
"אני לא יודע. כנראה הרגשתי צורך להגיד את זה. יש בך משהו קסום
כשאת עומדת ככה ליד הנר. ילדה קטנה כלואה בגוף של אישה."
שתקתי והוא המשיך.
"אני מדבר שטויות, אה? מבטיח להפסיק. העוגה בטח מתגעגעת אליי
כבר. עדיף אני אחזור להתעסק איתה."
"תסיים את מה שהתחלת להגיד. מעולם לא שמעתי אותך מדבר ככה.
איפה התחבא האדם הזה בעבר? אני זוכרת אותך כאדם פרקטי. אף פעם
לא אמרת לי דברים כאלה. למה עכשיו?"
"את באמת רוצה לדעת?"
"כן."
"הייתי פחדן. היה קל להתחבא מאחורי מסיכה של ידיד. לקוות שלא
תגלי שום דבר ולחשוב שפשוט אין מצב שמשהו יגרום לנו להפסיק
להיות בקשר. טעיתי בגדול, אה?"
לא ידעתי מה לומר. האם כל החלומות שלי התגשמו בזה הרגע מול
עיניי? האם האהבה מהסרטים תמיד הייתה שם והייתי עיוורת מכדי
לשים לב? הרי גם אני התחבאתי מאחורי מסיכת הידידות זמן רב. רב
מדי כנראה. התקרבתי אליו ובהיתי לרגע בעיניו. הניצוץ הרגיל
שלהם הפך לבערה ממש. הילדון החמוד שתמיד שיחק נגדי מחבואים
כאשר הסתתר בעיניים הללו, נעלם. ובעוד הילד שבעיניו נעלם, חזרה
והופיעה בעיניי הילדה המאוהבת שחלמה עליו בלילות, והיטיבה
כל-כך להתחבא עמוק בתוך ליבי בכל התקופה הזאת. באותו רגע לא
החזקתי יותר מעמד ונישקתי אותו. השקעתי בנשיקה זו את כל נפשי.
כל האהבה שהסתתרה בליבי בכל הזמן הזה התפרצה החוצה. זה היה
"עכשיו או לעולם לא". וכבר לא היה אכפת לי אם אני עושה טעות,
לא היה אכפת לי אם לא לזה הוא התכוון. לרגע קצר אחד אופיר היה
שלי.
להפתעתי, הוא לא נרתע לאחור. נשיקתו הייתה חמה ועדינה. הייתה
זו בדיוק הנשיקה שחשבתי שתהיה בינינו, שקטה, עצובה, מלאת רגש
ומביעה יותר משמילים יכלו לומר. לא הצטערתי עוד על הרגעים
שהפסדנו ועל השנים שלא התראינו. הרגע הזה היה שווה הכל.
ידו התחילה לטייל על צווארי, מוצאת כל נקודה רגישה ושקע קטנטן.
פיו לא הרפה ממני והתחיל לפזר נשיקות קטנות על כל פניי
וצווארי. מגעו היה מתוק ונעים, והרגע הזה היה קסום מאין כמוהו.
תוך זמן קצר הבנתי כי הנה נפלו החומות, רגע האמת הגיע, והאהבה
סופסוף מצאה את דרכה אליי. חייכתי אליו ומשכתי אותו לכוון
המיטה, זה היה הלילה שלנו...
