איך שאני שונאת אותך.
כל כך שונאת, אבל אוהבת.
כל כך כועסת, אבל סולחת.
כל כך הרבה זמן עבר, אבל הזיכרון פועם בי כאילו זה היה אתמול.
ואיך שבכיתי אחר כך... שחררתי הכל. הכל.
אבל לידך, שמרתי על קור רוח. או לפחות ניסיתי... בקושי הצלחתי
לדבר, אבל ביקשתי שתפסיק. כל כך ביקשתי. התחננתי. ואתה המשכת.

אני שונאת כשאין לי שליטה.
באמת. על כל דבר. סתם בחיים כזה, בריבים עם אנשים, בבית.
אני הכי שונאת שאני לא יכולה לומר את המילה האחרונה.
היא תמיד חייבת להיות שלי. בכל מצב.
אבל באותו הרגע זה היה אחרת... באותו הרגע לא הייתה לי שליטה
על כלום. כלומר, יכולתי לשלוט, יכולתי להעיף אותך, ניסיתי לומר
לך להפסיק, אבל אתה... אתה המשכת בשלך... אתה הבנאדם היחיד
שהצליח לסובב אותי ככה. ועוד בדרך הזו...
זו הייתה הפעם הראשונה שאיבדתי שליטה ככה. פשוט סחררת אותי.

זה תמיד קורה לי אתך. כל הדרך אני חושבת על איך שאני שונאת
אותך, על איך שברגע שתזרוק מילה אחת שלא במקום ואני אתפרץ
עליך, על איך שבפעם הבאה שתתערב לנו בעניינים אתה תסבול,
ושנייה אחרי שאני רואה אותך - אני מרגישה שאם לא תחבק אותי כל
העולם ייפול מסביבי. אפילו שבשנייה אחת אצלך בבית, הצלחת לשבור
בשבילי הכל.

זה מדהים איך שמגע אחד שלך יכול פעם להרוס אותי ופעם לבנות את
כולי מחדש.
וגם עכשיו, כבר שמונה חודשים אחרי, אני מתחננת שתעזוב אותי.
רק שהפעם זה לא בשליטתך.