- "אני צריך לשמוע את זה ככה? ועוד ממנו?"
- "את מה? מה הוא אמר לך?"
- "את זה שאתם יושבים ביחד עד שלוש לפנות בוקר ואת לא אומרת
לי."
- "אתה זוכר שאני לא צריכה להודיע לך על כל דבר שאני עושה עם
עצמי, נכון?"

ככה זה איתו. כמעט תמיד. הוא לא מסוגל להבין את זה שהוא צריך
גם לקיים בעצמו את מה שהוא דורש ממני. וחוצמזה - אף פעם לא
הייתי חייבת לו דין וחשבון על המעשים שלי. כמו שהוא לא חייב
לי. אז למה הוא נזכר פתאום?!
ובכלל, למה הוא דורש את זה? היחסים בינינו הם לא דבר חדש...
אני יכולה לצאת עם מי שאני רוצה בדיוק כמו שהוא יכול לצאת עם
מי שהוא רוצה.
אבל... אני והוא בכלל לא יוצאים!!! אנחנו סתם יושבים
ומדברים. אז מה הקטע?!

- "כן, אבל... זה לא אותו דבר!"
- "מה לא אותו דבר?"
- "ככה, כי... כי את..."
- "מה? אני מה?"
- "את יושבת איתו, זה לא סתם."
- "אתה מקנא."
- "מה פתאום!"
שתיקה.

ומבט (כמובן...) אבל לא סתם מבט כזה קטן. מבט חודר, לתוך
הנשמה. מאלה שגורמים לך לחשוב על הכול מחדש.
וכצפוי התחלתי לחשוב על זה, שאולי זה באמת לא סתם. אולי הוא
צודק, ויש משהו מאחורי כל זה.
ואז נזכרתי שבאחת השיחות שלנו יום אחד הוא אמר לי שהוא
מרגיש מתח ואנרגיות מיניות באוויר. והוא אמר שזה בא מהכיוון
של ה"חבורה" שלנו... ואז צחקתי. כי נזכרתי בזה שהוא היה עם
חברה שלי וזה... וכל מיני דברים שאני יודעת והוא לא, וזה
הצחיק אותי, מה אני אעשה, בטח הוא חשב שזה בא ממנה. אז אחרי
שסיימתי לצחוק כמו מפגרת התחלנו לדבר על מיסטיקה ואנרגיות וכל
שאר הדברים המטופשים האלה (כן, בטח, כאילו שכוכבים יאמרו לי מה
יהיה עם החיים הדפוקים שלי. די דבילי, לא?).
בכל אופן, לא יודעת... זה באמת נראה לי מוזר פתאום. נפגשים מלא
וזה... משהו פה לא מסתדר טוב. אולי הוא צודק כשהוא פוחד שיהיה
יותר מזה?

- "את צריכה כבר להכיר אותי אחרי כל כך הרבה זמן. אני לא
קנאי."
- "לאאא... בכלל לא."
- "את רומזת שאני קנאי?!"
- "לא, אני אומרת את זה בבירור."
- "אני לא מקנא."
- "כן? אז למה אתה כועס על זה שאני יושבת איתו בלילה לדבר?"
- "כי... כי... ככה! למה את צריכה להיות איתו לבד בלילה?"

באמת למה אני צריכה להיות איתו לבד בלילה?
וואי. באמת היינו מדברים שעות. הוא סתם נראה בנאדם לא רציני
וזה... אבל באמת שהוא כן! לא ברור למה הוא מנסה להחצין
אישיות אחרת לגמרי, כי איך שהוא הרשה לי להתקרב אליו
ולהכיר אותו, הוא ממש מקסים ועמוק וזה. ושמתי לב לכל זה
בשיחות שלנו שגלשו אל תוך הלילה... איזה סיבובים היינו עושים,
וואי... איפה לא היינו מסתובבים...
טוב, לפחות הוא היה דואג לי וזה... ממש... הוא היה שונא את
זה שהייתי הולכת לבד (כי מוניות זה סתם קטע של עצלנות!).
ואז נזכרתי איך הוא תמיד היה מתקשר אליי ומדבר איתי כל הדרך
הביתה, כדי שחס וחלילה אני לא אלך לבד אפילו מטר.
טוב, אבל מה אני עוסקת בהשוואות עכשיו?! יש לי משהו קצת יותר
חמור לפתור...

- "אנחנו מדברים!!!"
- "למה בלילה?"
- "ככה! ואתה מקנא!"
- "אז מה אם אני מקנא?"
- "אין לך סיבה, אני והוא רק ידידים."
- "גם אנחנו, לא?"
- "אתה חושב?"
- "לא."
נשיקה.

ואז הוא נישק אותי, כי אנחנו לא "רק" ידידים. ובכלל, מה
קשור... ידידים?!
אנחנו?!
הוא סתם מקנא.






כל קשר בין המציאות לדמיון - מקרי בהחלט.
איל, אני אוהבת אותך.