פורים עכשיו, יום סתוי למדי. ריחות הגשם האחרון עוד עומדים
באוויר. האדמה רטובה וניתן עוד להבחין בסימניה של הרוח העזה
ששרקה כמה דק' לפני כן. "אלפי" כובעים זרוקים על המדרכות:
קאובוי, נסיכה, מכשפה, מלאך וכתר של מלכה, כולם היו זרוקים על
המדרכה, לאחר שבעליהן נטשו אותן שם, במין פסטיבל תחפושות עצוב
משלהן. אנג'ל ומזל, היו בדרכן לפארק, לפסטיבל. הן תיכננו ללכת
אליו מהרגע הראשון שבו הודיעו על מועד הפתיחה, לפני כחודש
ימים. "נמאס לי לחכות", העירה אנג'ל חסרת הסבלנות, "אנחנו
מחכות בתור כבר יותר משעתיים, ומשום מה לא נראה לי שבזמן הקרוב
הם עומדים לפתוח את שערי הגאולה..."

"זו לא אשמתו של אף אחד. הם הודיעו שהפתיחה תהייה בארבע אחה"צ,
זה שהגענו שלוש שעות קודם...זו אשמתנו!" הבהירה מזל.
"אני שונאת...כשאת צודקת"
"ואני אוהבת שאת מודה בכך" התגרתה מזל
"מודה במה?! שאני שונאת אותך?" שאלה אנג'ל "בתמימות".
"לא!!! שאני צודקת! :)" צחקו השתיים...

הדבר הטוב ביותר שקרה לי בתיכון הזה הוא אנג'ל, בזכותה אני פה
היום. שמחת החיים, התלתלים, החיוך. משהו בה כבש אותי כבר ברגע
הראשון שראיתי אותה. זה היה בקיץ, שנתיים לפני הפסטיבל, הימים
האחרונים של החופש הגדול, כמה ימים לפני תחילת כיתה י' והכניסה
שלי לבית הספר החדש. היה לנו כינוס של הכיתה, פגשתי את המורה
והכיתה החדשה ובתוך כל ים הזרות והניכור, אנג'ל ישבה. וכבר אז
הרגשתי שמשהו זה, פשוט עושה לי את זה. היא הייתה הנחמדה מכולן
וכולם, עזרה, תמכה, דיברה וצחקה. יומיים אח"כ בתחילת שנת
הלימודים התגלה לי שהיא עולה על האוטובוס שאני עולה עליו, קו
121.

היא חייכה אליי ואמרה לי שלום ובוקר טוב, בלי שהיא אפילו הכירה
אותי... השיעור הראשון שלנו באותו בוקר היה שיעור חינוך. היא
הוציאה מהתיק שלה קלסר מגניב כזה, מקושקש במליין צבעים ואני
הוצאתי את הקלסר מלא התמונות ההזויות שלי וסתם פתחנו בשיחת
חולין על הקלסרים.

"מזל! מזל!, העירה אותה אנג'ל מהחלומות", " על מה את חושבת?"
"מה זה עיניינך?" שאלה מזל בעיניים מבויישות...
"הבנתי! על אדם לפי הסומק שעלה בלחייך"
"מה את מתכננת להיום בערב?" שאלה אנג'ל בסקרנות.
"האמת? אין לי מושג. אנחנו חוגגים היום תשעה חודשים ואין לי
מושג מה לעשות לו. הוא מצדו מכין לי הפתעה כבר שלושה שבועות,
ולי אין כלום בידיים בשבילו, כלום!"
"אל תתייאשי עוד תמצאי משהו" עודדה אותה אנג'ל.
"מצחיק שאת אומרת את זה ופותחים את השערים- שניה לפני התייאשת
מלחכות"
"לפחות נכנסנו ראשונות לפארק" התעודדה אנג'ל מהעמידה וההמתנה
הממושכת בתור לכניסה.
"חשבת שבאנו סתם שלוש שעות לפני הפתיחה של השערים?" העירה
מזל.
"יאללה! מתחילים לחגוג! בואי נלך לרכבת הרים"

התוצאה של המשפט הזה הייתה תחרות ריצה חופשית בין שתיהן עד
לתורי הרכבת.
רכבת ההרים הייתה מהנה, גם הסרט המצוייר בתלת מימד היה ניסיון
חדש עבור הבנות, הפופקורן המתוק, הגלגל הענק, התמונות המצחיקות
שעשו, הגברים שהתחילו איתן, האמא שקפצה לביקור, השירותים
המעוצבים, הבאנג'י שקפצו עם עוד מישהו שפשוט אספו באמצע הפארק,
הבלונים שחילקו חינם לאנשים בפארק וההופעה של האליל שלהן. כל
זה היה מהנה ובהחלט שווה את הציפייה הארוכה של חודש לפתיחת
הפארק. כשהכל נגמר הן שמו פעמיהן בכדי לצאת מן הפארק, אבל אז
נתקלו עינהן בביתן של מגדת העתידות.

"רוצה לברר עם נהייה חברות לנצח?"שאלה מזל
"אכן"הנהנה בחשש אנג'ל. הן נכנסו לביתן. "אוהו" חייכה מגדת
העתידות לכיוונן.
"אוהו, מה?!?!" התפלאה אנג'ל.
"אוהו! לא כל יום רואים זוג חברות כמוכן נכנס לכאן..."ענתה
מגדת העתידות. "אמרו לי בנותיי, מה רצונכן לדעת ואגלה לכן
זאת".
"האם נהיה חברות עד שהמוות יעשה את שלו?" שאלו יחדיו.
"תנו לי כל אחת מכן את כף היד בה היא כותבת" ציוותה מגדת
העתידות.
אנג'ל הגישה את יד שמאל, מזל את יד ימין.

ואז נכנסה מגדת העתידות למן טרנס שכזה. היא עצמה את עיניה
בחוזקה, אחזה בכפות הידיים של הבנות בהיסטריה, צעקה כמה שברי
מילים בלתי מזוהים ואז כאחוזת טירוף פקחה את עיניה. על פניה
התפרס חיוך רחב, אך מבוייש. אנג'ל הבחינה שמשהו אינו כשורה,
"היכן החיוך הרחב, מלא השיניים והבטחון העצמי שהיה נסוך על
פניה כשנכנסנו?" חשבה לעצמה בדאגה.
"אתן תהיינה חברות עד שהמוות יעשה את שלו", אמרה בטון נמוך
ומתנצל.
"הכל בסדר?" שאלה אנג'ל, שחששות כבדים הציפו את ליבה והחזיקו
את נשמתה.
"הכל מצויין!" ענתה מגדת העתידות. מזל שלא הבחינה כלל שמשהו
בדבר אינו כשורה, חייכה חיוך רחב ופרשה את ידיה לכיוון אנג'ל.
אנג'ל הושיטה את ידה ויחדיו הן יצאו מן הביתן. עד שהגיעו למפתן
הביתן שכחה אנג'ל את דאגותיה ושמחה הייתה שחברה זו שמשמאלה,
תהיה עמה עד סוף הדרך.

כעבור כמה חודשים,ביוני, סוף השנה. אמצע עונת הבגרויות. יחד עם
הגיוס לצה"ל שכבר ממש עומד בפתח. אנג'ל עומדת להתגייס לחיל
המודיעין, מזל לחיל הים. היום יש את הבגרות בספרות. אנג'ל ומזל
הגיעו יחדיו בקו 121 כחצי שעה לפני תחילת הבגרות.

"נו? את מוכנה?" שאלה מזל את אנג'ל.
" לא למדתי", פיהקה אנג'ל את תשובתה.
"נו, ככה את! ציונים במקצועות הומניים באים לך בקלות."
"כן, כי לך הם באים בדם, יזע ודמעות!" ירתה אנג'ל. לאורך כל
תקופת הבגרויות, מזל לטענתה, קצת הגזימה. היא כל הזמן לומדת,
בקושי מדברת ומתקשרת איתי. "זה כבר ממש עולה לי העצבים" חשבה
אנג'ל.
"סליחה שעצבנתי אותך, אבל את יכולה לענות יפה, את יודעת"
החזירה מזל.
תשובתה של אנג'ל הייתה תשובה של ילדים בגן- הוצאת לשון וריצה
לרשימות השמות לבדוק באיזה חדר היא עושה את הבגרות שלה, חדר
30, גם מזל עושה אותו שם.
הן נכנסו לחדר במרחק של כמה דק' זו מזו. אח"כ נכנסה הסגנית
וחילקה את המחברות ואחריהן הגיעו הטפסים. שעתיים חלפו להן -
בכיתה נותר כבר מספר קטן של תלמידים. המסדרון לעומת זאת, המה
תלמידים, שהשוו תשובות וסתם דיברו על ההתפנקות של היום בערב,
לפני הנבירה במחברות לאזרחות.

"רוצה ללמוד ביחד?" הציעה מזל לאנג'ל.
"לא!" צעקה אנג'ל.
"למה?", "קרה משהו? פגעתי בך?"
"תעזבי אותי! את והלימודים שלך נמאסתם עלי - אני לא רוצה להיות
איתך - תעזבי אותי לנפשי".
בשלב הזה, כולם הסתכלו עליהן, המחזה היה נראה להם מאוד מוזר -
איך יכול להיות ששתי החברות הבלתי מופרדות הללו, רבות? מזל לא
ענתה - הדמעות דיברו בשבילה. היא רצה בכל הכוח לכיוון תחנת
האוטובוס. כשחצתה את חצר בית הספר, שמעה את אנג'ל קוראת
מאחוריה, רצה לכיוונה, מנסה להדביק אותה, "לא התכוונתי!
סליחה!","בבקשה, הפסיקי לרוץ!" התחננה אנג'ל- אך זה היה כבר
מאוחר מידי, מזל כבר נעלבה עד עמקי נשמתה. כשהגיעה לשער נרגעה
קצת, והחלה למחול לאנג'ל, שעדיין רצה לכיוונה וביקשה בצרחות את
סליחתה, "היום בערב, אני אתקשר אליה ונדבר" גמלה בליבה מזל.
היא ירדה לכביש בעיניים מטושטשות מדמעות, כשמטרתה היחידה הייתה
תחנת האוטובוס שבצידו השני של הכביש.

אנג'ל בדיוק באותו הרגע, עמדה בשער בית הספר. היא הבחינה
במכונית הלבנה המתקרבת לעבר חברתה החוצה את הכביש. כשהבינה
שהמכונית תפגע בחברתה, תאומת הנפש שלה, היא צעקה אליה, אבל מזל
מתוך הרצון להכאיב, לא הסתובבה, המכונית כבר הייתה קרובה. כמו
מתוך השתלטות על מוחה וגופה, קפצה אנג'ל לכביש ודחפה את מזל
לשוליים....

הדבר הבא שאני זוכרת היה זעקת הכאב שלי. אותה הזעקה, העיפה
ציפורים לשמיים והשתיקה את כל העולם - כל העולם נדם לרגע אחד.
רגע של זיכרון למען המלאך השומר שלי!.