אני כותב מתוך כעס
ושנאה וקנאה ותחרות
והרס עצמי
ומחסור בשלמות
תמיד חסר משהו
אף פעם אני לא מגיע

אתם מקבלים פה הזדמנות
לנבור בתוך עולמו הפנימי
של אחד האנשים המרתקים ביותר
ויחד עם זאת המשעממים ביותר
עלי אדמות
או לפחות בחדר הזה
ובמקום להסתער עליה
אתם מהססים
כאילו נדבקתם ממנו
בחוסר היכולת

בכל פעם שאני חוזר מטיול כזה
במעמקים השחורים של הנפש של עצמי
ההרגשה היא כמו שחוזרים ממסע
יש עייפות כבדה
וצורך להתקלח
לשטוף מעלי את שאריות הפנים שדבקו בי
ומעין מתיקות של אדם שמשלים עם גורלו
שיודע שאף פעם לא תהיה לו מנוחה
אבל לפחות עכשיו מותר לו לנוח
לכמה רגעים
כי את העייפות הזאת
(שלא כמו העייפות האחרת, הרעה)
הוא הרוויח ביושר

מי שרוצה להרגיש
מהי האלוהות
ולהבין את מושג האינסוף
חייב לקחת בחשבון
שהחוויה
עלולה להיות מאכזבת

עד אתמול בלילה
לא ידעתי
מה זה באמת התקף חרדה
השתמשתי בביטוי הזה
כדי לתאר את הרגעים
שבהם המצוקה היא כזו
שאי אפשר לשאת אותה
אבל אתמול, כששכבתי במיטה
מנסה להתקפל עוד ועוד
עד שכבר אין לאן
וייבבתי והתנשמתי
המצוקה הייתה זניחה
הפחד היה העיקר
פחד טהור
של ילד
שלא רוצה שיעזבו אותו

שמתי לב שהרבה פעמים
אני מתחיל לכתוב בגוף ראשון ומסיים בגוף שלישי

כל מה שיש לי לעשות עם התובנה הזאת
זה לקוות שבחיים זה יהיה הפוך
ואעבור מהגוף השלישי, שמסתכל על עצמו מבחוץ
לגוף הראשון

כשהייתי בן שמונה עשרה
התביישתי בזה שכולם הלכו לצבא
ואני נשארתי בבית

היום אני מתבייש
בזה שאז התביישתי

באמסטרדם
היו בך חום ורכות

על המצבה שלי יהיה כתוב:

"ידע לתכנת ב-C וב-JAVA
הכיר הרבה פרוטוקולים
קצת התקשה בקונפיגורציות של Systems, אבל תמיד
שמח לעזור
לחבריו
כשהייתה להם שאלה
על TCP/IP

תהי מקלדתו צרורה בצרור החיים"

בואו נשים רגע את המינימליזם בצד, וננסה להבין
לא צריך להיכנס ללחץ, זה לא משהו דרמטי
בקרוב מאד נחזור להדחיק
בינתיים, בואו איתי לרגע פנימה
מה יש לנו להפסיד?

ובכן, לפנינו ישנו אני
בחציו ילד, בחציו זקן
ושני החצאים מהולים אחד בשני
רועדים אחד בתוך השני
הילד מתוך פחד, הזקן מזקנה
זוהי תערובת של אחד שראה כבר הכל
עם אחד שעוד לא ראה כלום
והם לא מפסיקים להלחם

כשהילד מנצח, אני בוכה
וכשידו של הזקן על העליונה
אני נרדם

(בסוגריים אעיר שכמעט אף פעם
אף אחד מהם לא מנצח בנוק אאוט)

זהו חלק קטן מהתורה, על רגל תותבת אחת
הצורך הוא להמשיך ולחפור
אבל אחד הדברים שהזקן בתוכי כבר יודע
הוא שאין טעם להמשיך
כי על חוסר הסיפוק, וההרגשה שתמיד יש עוד
אי אפשר להתגבר
על ידי זה שצוללים כל הזמן יותר עמוק
באיזשהו שלב צריך ללכת נגד האינסטינקט
וזה הצעד הכי קשה

יש לי משהו מאד חשוב להגיד:
כדי להרגיש את הפחד האינסופי
חייבים להיות במצב של בטחון אינסופי
כי אז, הפחד הוא פרדוקסלי
כלומר, אני יודע שאין לי סיבה לפחד
ובאותו זמן ממש אני יודע שאין לי ברירה
ואם תחשבו על זה כמה דקות, תגיעו למסקנה
שבמצב הזה אי אפשר להתגבר על הפחד
הדבר היחיד שמנחם, זה שאתם יודעים בוודאות שבסוף זה יעבור
הבעיה, כמובן, שאתם לגמרי פוחדים שזה לא יעבור
ואתם מיטלטלים בין יאוש גובר לבין תקוה גוברת
בקצב הולך וגובר
אני לא בטוח שאני יכול להבין את זה עד הסוף
או שבכלל אפשר להבין משהו עד הסוף
אבל יש לי הרגשה
שכדי להרגיש את הפחד האינסופי
חייבים להיות במצב של בטחון אינסופי

יוצאים ממני בעיקר מסרים של שנאה
והם חשובים
חשוב לא פחות לציין
שיש בי גם אהבה
והיא תנצח