שוב ושוב אני מתעורר לתוך אותו החלום...

חדר עגול בעל קירות קריסטל אדירים. כל קיר הוא מראה, חלון,
מנסרה - תלוי מאיזו זווית מסתכלים עליו.

הקירות נמתחים למעלה ולמטה ולצדדים באופן שנראה כמעט אינסופי.
אני מרחף באוויר בין הקירות, מביט במשחק הצבעים המהפנט שיוצר
מעבר האורות דרכם - אורות משתברים, משתקפים, יוצרים תמונות
בלתי-ברורות של צבע וצורה. אני מביט החוצה. מכל קיר נראה נוף
אחר לגמרי - בצבע אחד ועדיין בכל הצבעים. בכל נקודה אני רואה
את עצמי, ועדיין לא את עצמי. כמה זמן אני כבר לכוד בתוך האשליה
הזו? לא נראה שלזמן יש משמעות כאן... לא נראה שלמשהו יש משמעות
כאן. מראות בתוך מראות, השתקפויות בתוך השתקפויות. מה לכל
הרוחות הם מנסים להגיד לי?

פנורמה מבריקה של זכרונות מכסה את הקירות, האורות והצללים
מקבלים צורות ברורות. ואני רואה. אני רואה את עצמי כפי שאני
רואה את עצמי בחלומות הכי טובים שלי - חופשי כמו הרוח, כנפיים
פרושות, מאושר עד הגג... כמו פעם, או כמו שעלול להיות באיזשהו
שלב. ובאותו הזמן אני רואה את עצמי כמו שאני היום - סובל מעומס
יתר רגשי ומנטלי, חסר השראה, נטול אנרגיה פנימית, לכוד בתוך
לולאה שאין ממנה יציאה נראית לעין. כנפיים שבורות, מנסות
להחלים ללא הצלחה יתרה. החלומות. צללית של מישהי שהיתה ואינה
עוד, ועדיין הנוכחות שלה רובצת שם ומסרבת לשחרר את אחיזתה בראש
שלי - מה שלא ממש עוזר לבדידות הזו שמכרסמת בי כבר כמעט
חודשיים, מאז שהיא יצאה בדרמטיות מהחיים שלי והשאירה אותי במצב
הזה.

ברגע שאני לא עסוק במשהו אחר יותר טוב, הדברים הכי קטנים מעלים
בי זכרונות. אותם זכרונות נהדרים שהפכו לקשים מנשוא - זכרונות
שנוכחותם הבלתי פוסקת בראשי גורמת לי להתגעגע אפילו יותר
לדברים שלא יהיו יותר לעולם. אני מוקף בצללים של דברים שהיו,
דברים שלא היו, ודברים שייתכן ועתידים לבוא.

הזכרונות מסתערים עליי. שוב משחק של אורות וצבעים. אור כל כך
בהיר ויפה, עד שהוא שורף אותי. ואין מפלט - האור משתבר ומשתקף
לכל כיוון... ספקות. חרדות. גוונים כהים שוברים את האשליה של
האור הבהיר. דוהה לתוך אפור...

זה יותר מדי בשבילי.

אני מטיח את עצמי בקירות, מנסה לשבור אותם - לרסק אותם
לרסיסים, לנקות את המוח ולהתחיל מחדש. אבל הקירות לא באמת שם.
אני לא מתנגש בשום דבר מציאותי. שום דבר שעלול לגרום לכאב
כתוצאה מההתנגשות. אבל הקירות רוטטים כאילו היו עשויים מג`לי,
ומשחק הצבעים משתנה - נרגע לעת עתה. אני מתכרבל בשכבה עדינה של
מציאות-חלום מעורפלת שצצה לה מתוך הערפל, מקיף את עצמי בדברים
שגורמים לי להרגיש טוב יותר, לפחות עד להתקף הבא...

אני מתעורר, תוהה מתי הבועה הארורה הזו תתפוצץ כבר - מתי אני
אוכל להשתחרר סופית מהזכרונות שמרוקנים אותי כל כך מתוכן כדי
שאוכל למצוא את האיזון מחדש ולמצוא מקור לזכרונות חדשים, טובים
יותר...

ומה יקרה לי כשהבועה תתפוצץ באמת. כי באמת שנמאס לי כבר לרדוף
אחרי חלומות.