מיכל: תגיד, מתי כיבוי אורות?
ארי: סליחה (מתקרב ומתיישב), כבר קיבלתי את הדפירל שלי להערב,
והתגובות שלי קצת איטיות.
מיכל: דפירל?
ארי: כדור שינה (חיוך קופץ מהעיניים), לוקח לו כמה שעות להשפיע
עלי. כיבוי אורות שאלת? אין שעה קבועה, אבל משתדלים בהדרגה
להקטין את הפעילות ולזרוק אותנו למיטות.
מיכל: מה אתה רושם שם בטבלה?
ארי: אני עושה מעקב על הרטלין שאני מקבל.
מיכל (בתמיהה): מה, אתה היפראקטיבי? אתה נראה כל כך רגוע!
ארי: לא, אני לא היפראקטיבי. אבל רק כאן אבחנו אצלי הפרעת קשב
וריכוז. כבר 35 שנה אני לא מצליח להתרכז, וחשבתי שסתם יש לי
קוצים בתחת. נעים מאוד, ארי.
מיכל: אהה (בוהה בארי), 35? אתה נראה 27, מקסימום 28. אבל אולי
זה בגלל שאני בת 25 ועדיין מסתכלת על העולם בעיניים של בת 15.
ארי: ואת?
מיכל: אני? אני מקבלת ציפרלקס, לא רטלין.
ארי: לא (צוחק בלבביות), התכוונתי - איך קוראים לך?
מיכל (מתנערת): אה, סליחה, אני מיכל. שמעתי קודם שדיברת בטלפון
בצרפתית. מאיפה לך?
ארי: עליתי מצרפת לפני 7 שנים, אבל נולדתי בארץ. ההורים שלי
עלו ממרוקו, למדו בטכניון, הולידו אותי, ועזבו לצרפת. ואז הם
התגרשו.
מיכל: וואו, אני מתרשמת, לו"ז צפוף היה להם. ואתה - נשוי?
ארי: גרוש... ומאחר ואני יודע כבר מה השאלה הבאה שלך, אז כן,
יש לי ילד. היינו נשואים 3 שנים והתגרשנו לפני שנה. אייל, ככה
קוראים לבן שלי (מחייך ברכות). הוא בן שלוש וחצי. רוצה לראות
תמונה שלו? (שולף פלאפון) הנה, זה אייל עם כתר של סביבון על
הראש. צילמתי אותו במסיבת חנוכה. התמונה יצאה קצת מטושטשת, היד
שלי רועדת כמו וויברטור, בגלל  הכדורים...
מיכל (מסתכלת בתמונה ומחייכת): אויש, איזה מתוק... יש לו את
העיניים שלך, עם החיוך הזה שזורח מהן. מה, הכדורים גורמים
לרעד?
ארי: תלוי איזה. התרופה שלך לא אמורה לגרום לזה. ואם חזרנו
לנושא החביב הזה, אז מה עשית שזכית להגיע הנה, גברת ציפרלקס?
מיכל (מחייכת במבוכה): אהההה... בלעתי כל מיני דברים לא כל כך
בריאים, ובכמויות לא מומלצות.
ארי: ומה קרה, הגעת למיון?
מיכל: בחלק מהפעמים.
ארי: מה?? כמה פעמים ניסית?
מיכל: רגע, תן לחשב (סופרת אצבעות). אני חושבת שהיו 8 פעמים.
ארי: וואו, נראית קטנה, אבל טראבל-מייקר גדולה את.
מיכל: ובפעם האחרונה עשו לי שטיפה, והכניסו לי פחם פעיל לבטן.
הפכתי למנגל, כבר יומיים אני מחרבנת פחם.
ארי (צוחק ומרצין): אבל למה, מאמי? את באמת רוצה לגמור על
עצמך? את באמת רוצה לשים סוף לחיים שלך?
מיכל: לא יודעת... בהתחלה זה היה זעקות פרועות לעזרה ובריחה
מהתמודדות. אבל עכשיו נראה לי שזה כבר ייאוש מוחלט. בפעם
האחרונה לא היה לי אכפת אם ימצאו אותי או שאני פשוט אמות
וזהו.
ארי: ומה בעלך מרגיש בקשר לזה?
מיכל (בחדות): איך אתה יודע שיש לי בעל?!
ארי: קודם כל, את לא היחידה שמצותתת לשיחות. גם אני קודם שמעתי
אותך מדברת בפלאפון, וזאת הייתה שיחה שיכולה להתנהל רק בין זוג
נשוי. חוץ מזה, אני אמנם עולה חדש שלא מבין עניין, אבל אפילו
אני יודע שמה שיש לך על הראש זה מטפחת, וזה אומר שאת גם דתייה
וגם נשואה.
מיכל (מחייכת): אוקי, אני נכנעת. מה עוד קלטת עלי?
ארי: שאת לא מאושרת בנישואים שלך. ושגם עם הדת את לא כל כך
מסתדרת. תסלחי לי, אבל את הבחורה הראשונה שאני פוגש עם כיסוי
ראש ומכנסיים.
מיכל: כן, אני מכירה את התגובה הזאת. גדלתי בקיבוץ דתי, ושמה
כל הבנות לובשות מכנסיים. פעם אפילו הייתי לוחמת צדק למען זכות
הבנות ללבוש מכנסיים. אבל עם הזמן התרככתי, והאמת היא שמחוץ
למחלקה אני לובשת כמעט תמיד חצאית. כאן אני מרשה לעצמי לזרוק.
אל תתפלא אם גם המטפחת תיעלם מתישהו.
ארי: הלוואי, אני מת לראות איך השיער שלך נראה. אבל אני חייב
לציין שגם עם המטפחת את נראית נהדר. אצילית כזאת. אני לא אמור
להגיד את זה... (מהסס רגע) אבל כשהגעת לכאן אתמול, לא יכולתי
שלא לקנא בבעלך... כל כך יפה ואצילית היית בעיני באותו רגע.
אני חושב שהתאהבתי בך על המקום.
מיכל (מסמיקה): טוב, באמת לא היית צריך להגיד את זה. במיוחד
שאתה יודע באיזה מצב מעורער אני.
ארי: מצטער, לא יכולתי לעצור את עצמי. ותאמיני לי שאני מתאפק.
אם הייתי יכול הייתי כאן ועכשיו תופס אותך, לוקח אותך למשרד של
דוקטור גלעד, ועושה איתך סקס פרוע כל הלילה על השולחן שלו.
מיכל: הי-הי-הי! מספיק עם זה, אוקי?!
ארי: אוקי, הפסקתי. ואל תדאגי, אני ממילא משתחרר מחר, ככה שבכל
מקרה לא נספיק לבדוק את ההתאמה המינית בינינו...
מיכל (בהפתעה): משתחרר? אבל למה?! עד שסופסוף מצאתי מישהו
שאפשר לנהל איתו שיחה שפויה ואינטליגנטית... בבקשה, ארי, אל
תלך! אל תעזוב אותי כל כך מהר! אני אהיה בודדה נורא!
ארי: אוי, מתוקה שלי, אבל אין לי ברירה. הם צריכים את המיטה
שלי כאן, והאמת שאני כבר מוכן לחזור לחיים שלי בחוץ. אני חושב
שהתגברתי על הדיכאון שהיה לי. וחוץ מזה אני חייב לחזור לעבודה.
החשבון בנק שלי מרוקן מכסף, ואני חייב להתחיל למלא את
האובר-דראפט שלי.
מיכל: אבל זה לא פייר! למה עכשיו, למה כאן, מכל המקומות
בעולם?
ארי: את חושבת שזה לא מה שאני מרגיש בעצמי? היום כשהסתכלתי
עלייך, נזכרתי פתאום בשיר ישן בצרפתית, שכבר מלא זמן לא שמעתי,
אבל עכשיו נזכרתי בו כי הוא בדיוק מתאר את מה שאני מרגיש.
מיכל (נמסה): אוי... תשיר לי אותו בבקשה, אני מתה לראות איך
השפתיים שלך זזות בצרפתית.
ארי: טוב. אז קודם המקור (עוצם עיניים ושר בשקט):

l'amour que nous ne ferons jamais ensemble
est le plus beau, le plus troublant
le plus pur, le plus emouvant.
Exquise, exquise, delicieuse enfant
ma chair et mon ame, mon ange

מיכל (בלחש): כל כך יפה... עכשיו תתרגם לי.
ארי: טוב, אבל תזכרי שזה תרגום חופשי של עולה חדש-מתיישן:

האהבה שלעולם לא נקיים ביחד
היא הכי יפה, הכי מבלבלת
הכי טהורה, הכי מרגשת
ילדתי העדינה, המתוקה
בשרי ונשמתי, מלאך שלי.

מיכל (נאנחת): אני גדושת רומנטיקה עד לבלי הכיל...
ארי: כן, ועם כל הפספוס אני עדיין מרגיש בר מזל שפגשתי אותך.
את מהממת. פשוט מהממת. אבל עכשיו, יפה שלי, אנחנו חייבים
להיפרד, כי עוד שנייה האחיות יבואו לכאן ויבעטו אותנו ישר
למיטה.
מיכל: לא!! אל תלך ממני! חכה עוד קצת!
ארי (ממשיך בשלו): אין לנו ברירה, מאמי שלי. את לא רוצה שמחר
כל הצוות הרפואי ירכל על איך ארי ומיכל נתפסו על חם באמצע
הלילה... בואי נהיה ילדים טובים, נלך לקחת כדור שינה וננסה
לישון קצת. אבל אני מבטיח להעיר אותך מחר בבוקר בנשיקה. איך
זה? מסכימה, מיכלי?

טלי: נו, איך ההרגשה לחזור לחיים? איך היה לחזור הביתה?
ארי (מחייך): תודה שאת נחמדה אלי. אני מעריך את זה. איך זה
לחזור לחיים?.. קשה לי, אבל אני שמח שהשגרה חוזרת. סוף-סוף אני
אוכל לקחת את אייל אלי הביתה, במקום להיפגש איתו בבית חולים.
ודרך אגב, תודה על המאמצים שלך בתקופת האשפוז שלי. אם לא היית
מגיעה איתו לביקורים, לא הייתי פוגש אותו יותר מחודש, וזה דבר
שלא הייתי יכול לעמוד בו.
טלי: אתה יודע שזה תלוי בך. אתה יודע שיש אפשרות שתיפגשו כל
יום. הקדשת קצת מחשבה לנושא שדיברנו עליו בשיחה האחרונה?
ארי (עונה בזהירות): ...חשבתי, טלי, בטח שחשבתי על זה. מה
את חושבת על הרעיון?
טלי: לי זה ברור. אני רוצה שנחזור. אני חושבת ששנינו עשינו
טעויות במהלך הנישואים שלנו, וטוב שנפרדנו. אבל עברה שנה, וכל
אחד מאיתנו עשה כברת דרך. נראה לי שאנחנו נמצאים במקום יותר
טוב מתמיד, ויש סיכוי טוב שנוכל להסתדר ולאהוב שוב אחד את
השני. תחשוב מה זה יעשה לאייל, אם שנינו נגור שוב ביחד.
ארי: אני לא יודע, טלי... את מרשה לי לשאול שאלה לפני שאני
עונה?
טלי (בהיסוס פתאומי): כן, בטח.
ארי: מתי לאחרונה בדקת את חשבון הבנק המשותף שלנו?
טלי (בחדות): למה אתה שואל? מה זה שייך לעניין?
ארי (נאנח): ...כי הייתי בבית חולים הרבה זמן ולא היה לי איך
לעקוב אחרי החשבון. אבל את יודעת, אצלי כל החשבונות משולמים
בהוראות קבע, אז לא דאגתי. לפני יומיים פתאום ניתקו לי את
הפלאפון, ואז גם את האינטרנט. התקשרתי לבנק, ומה גיליתי?
טלי (זזה באי-נוחות): מה גילית?
ארי: הם אמרו לי, בבנק, שלא שילמת את החלק שלך כבר כמה חודשים.
ואת יודעת למה האמנתי להם? כי זאת לא הפעם הראשונה.
טלי (בנימת רוגז): בסדר, אז היה לי חודש קצת קשה. אל תשכח שאני
מגדלת את אייל בעצמי.
ארי (מתחמם): אל תכניסי את אייל לדיון, את יודעת יפה מאוד שאני
משלם לך מזונות.
טלי: מה אני יכולה לעשות? אני עובדת קשה, ועכשיו יש לי גם שכר
דירה על הראש. ואתה יודע שמההורים שלי אני לא יכולה לבקש
עזרה.
ארי (נושם עמוק): אני לא מנסה להתקיף אותך, טלי. אל תתגונני.
פשוט חשבתי הרבה במהלך האשפוז, בזמן שרקמתי וציירתי והשחלתי
חרוזים. בשנה האחרונה של הנישואים שלנו גרנו יחד בבית, אבל
למעשה כבר לא התנהגנו כמו זוג נשוי. וניסיתי לחשוב איפה טעינו,
מה היו הסיבות שהתחתנו מלכתחילה, ומה היו הסיבות שבגללן
נפרדנו. אני חושב שהיו דברים שלא ראיתי לפני החתונה, למרות שהם
היו כתובים על הקיר. ועם כל הכנות, טלי, אני חושב שהחתונה
הייתה טעות, ולא הגירושים. ואני חושש שלא מספיק השתנינו כדי
לתת לקשר בינינו סיכוי נוסף. ועכשיו הסיפור הזה עם הכסף, הוא
הוכחה מובהקת לזה שצדקתי.
טלי: למה?! מה קשור הכסף לקשר שלנו?
ארי: את זוכרת, טלי, מאיפה נולד החוב הזה לבנק? אבא שלך נכנס
לחובות, ואת היית רשומה בתור אחד מהערבים שלו. ואת ידעת שיש לו
נטייה כזאת להיכנס לחובות, אבל לא סיפרת לי, עד שהיה מאוחר מדי
והחשבון שלנו כבר היה משותף.
טלי (בדמעות): אבל התגברנו על הבעיה הזאת מזמן.
ארי (במרירות): בטח התגברנו. ועוד איך התגברנו. פשוט כשהתגרשנו
עשינו הסכם שאני אשלם 3/4 מהחוב, ואת תשלמי 1/4. ועכשיו גם את
החלק שלך את לא משלמת. אני מזכיר לך, שזה חוב של אבא שלך,
שחתמת לו ערבות עוד לפני החתונה. את יודעת איך קוראים לאנשים
כמוני? לטיפוס כמוני קוראים פראייר. ויש לי הרגשה שגם עכשיו
הפראייר לא התחלף, את רק רוצה אותו בחזרה.
טלי (מתפרצת): מספיק עם התירוצים ועם המשחקים! אני יודעת בדיוק
מה מפריע לך לחזור אלי! קוראים לה מיכל, נכון? זה בכלל לא שאלה
של כסף או של להיות פראייר! לפחות תהיה כנה איתי ותגיד לי את
האמת.
ארי (בהפתעה): איך את יודעת על מיכל?
טלי (צוחקת במרירות): איך אני יודעת? לא צריך להיות שרלוק
הולמס בשביל לדעת! מספיק שיש ילד שמגלה לאמא את כל מה שאבא לא
רוצה לספר לה. כל פעם הוא חוזר לי הביתה עם שירים וסיפורים.
מיכל פה, מיכל שם. איך הלך החמשיר האחרון? (בלעג:) 'מיכל שלנו
חמודה ויפה, היא תבוא לבקר ותביא הפתעה'...
(ארי שותק)
טלי: אייל אמר לי שהוא אפילו דיבר איתה בטלפון! אתה לא מתבייש,
תגיד לי?! אתה חושב שאני לא מבינה שאתה מכין אותו לאמא חדשה,
שאתה מכין לו תחליף לאמא האמיתית שלו?!
ארי: הי, הי, עכשיו הגזמת! אני מזכיר לך, טלי, שאת לא אמא שלי
ואת גם כבר לא הבת זוג שלי. יש לנו ילד משותף, ולכן חשוב לי
לשמור איתך על יחסים טובים. אבל זה לא מקנה לך זכות להטיף לי
מוסר או לשלוט בחיים שלי! לא אמרתי לאייל מילה אחת נגדך, וגם
לא גרמתי לו להבין שמיכל מחליפה אותך. סיפרתי לו עליה, כי היא
ידידה טובה שלי, וכן, לאחרונה היא דמות משמעותית בחיי, אז אני
משתף אותו. אין בזה שום רע, ואת יודעת מה, גם אם כן, זה לא
עניינך.
טלי (נסוגה): יכולת לפחות לספר לי עליה, ולא לתת לי לגלות את
זה לבד.
ארי: כן? לספר לך? ולהכניס את עצמי לאחד מהתקפי הקנאה שלך? הרי
ידעתי שכך בדיוק תגיבי, אם לא יותר גרוע. אז למה לעשות לעצמי
את זה? אני לא חייב לך דין וחשבון על כל מה שקורה בחיים שלי.
טלי (צוחקת במרירות): אני לא מאמינה, אתה מעדיף פסיכית עם
קבלות מבית משוגעים, מאשר לחזור אלי.
ארי (בטון חד): אוקי, אני אגיד את זה רק פעם אחת: מיכל היא לא
פסיכית, בדיוק כמו שאני לא פסיכי! ופגשתי אותה במחלקה
פסיכיאטרית, לא בבית משוגעים. יש המון הבדל. ועוד משהו. זה
שאני לא חוזר אלייך, זה לא קשור למיכל. החלטתי לא לחדש את הקשר
בינינו עוד הרבה לפני שפגשתי את מיכל. אני אוהב אותך, את יקרה
לי, אבל אין סיכוי שנחזור להיות יחד. אנחנו לא מתאימים ואנחנו
רק נמשיך לפגוע אחד בשני.
טלי (נשברת לרגע): אוקי, הבנתי, אין בעיה. (משתלטת על עצמה:)
אבל בקשר לחינוך של אייל אני עדיין קובעת. וזה מה שהחלטתי.
בשבועיים הבאים אין מתנות ואין הפתעות. זה ברור?!
ארי: נו, די, טלי, אל תיזרקי למקום הזה. זה לא לרמה שלנו
להעניש אחד את השני דרך אייל.
טלי (בבכי): אני לא נזרקת. ואל תחמיא לעצמך.
ארי: אבל את יודעת שיש לאייל יום הולדת בשבוע הבא! איך אני
יכול לא לתת לו מתנה ליום הולדת?
(צליל ניתוק) טלי? טלי?! טלי!!...

מיכל: אמא?
טלי: לא (צחוק קצר), זאת לא אמא.
מיכל: אוי, ראיתי שיחה ממספר חסום, ותמיד זאת אמא שלי, אחרת לא
הייתי עונה. רגע, אז עם מי זאת?
טלי: את מדברת עם טלי.
מיכל: טלי? אני מכירה רק טלי אחת, שהייתה חייבת לי כסף פעם...
אבל לא, זה לא הקול שלה. אם ככה, יש רק טלי אחת ששמעתי עליה
ואני לא מכירה את הקול שלה... תגידי, יש לך בן שקוראים לו
אייל?
טלי (ביובש): בינגו. דוז-פואה.
מיכל: האמת שהייתי צריכה לנחש שמתישהו אני אזכה שתכבדי אותי
בשיחה הזאת. אני אפילו לא רוצה לדעת איך השגת את המספר שלי.
טלי: תתפלאי, היום אפשר להשיג כמעט כל אינפורמציה שרוצים. כמה
מיכליות שמאושפזות במחלקה פסיכיאטרית בבית חולים ספציפי כבר
יש?
מיכל: סליחה?! זה אמור להיות מידע חסוי!
טלי (במתיקות): כן, אבל את לא מביאה בחשבון שאני עובדת בבית
חולים בעצמי, ושיש לי קשרים.
מיכל (מחקה את המתיקות): כן, ואני גם לא מביאה בחשבון את זה
שיש לי עסק עם אופורטוניסטית שתעשה הכול כדי להשיג את מה שהיא
רוצה. לרמות בכסף, לשקר - אפילו למי שאוהב אותך, ולגמור למישהו
את החיים, אם הוא עומד לך בדרך.
טלי: יופי, אני רואה איזה דעה נהדרת יש לך עלי, ואת בטח בכלל
לא משוחדת... אבל תקשיבי לי רגע, אין לי עניין לריב איתך. לא
בשביל זה התקשרתי. להפך, אני רוצה לנהל איתך שיחה רגועה
ושפויה, אם אפשר.
מיכל: אוקי, את מוזמנת לנסות, אבל אני מודיעה לך מראש שאני לא
דופקת חשבון, ואין לי בעיה לסיים את השיחה באמצע. זה לא משהו
אישי, זה חלק מהטיפול שלי. אני מתאמנת בלאכזב אנשים ובלהתחשב
גם בעצמי, לשם שינוי. וחוץ מזה יש משהו שבדיוק צץ ויכול להיות
שאצטרך לנתק באופן פתאומי. כך שהשיחה שלנו תהיה בסימן סופיות.
טלי: אוקי, אז נתחיל, זה לא ייקח הרבה זמן. עקבתי מרחוק אחרי
ההתפתחות של הקשר שלך עם ארי בזמן האחרון, ואני חייבת לומר שזה
לא מוצא חן בעיניי.
מיכל (מגחכת): למה אני לא מופתעת??
טלי: ידעתי שתגיבי ככה. את טועה. אני לא אומרת את זה מקנאה,
אלא מאהבה ומדאגה טהורה. ואני לא מדברת רק על ארי.
מיכל (בהיתממות מעושה): ברור שאת לא מתכוונת רק לארי. את הרי
מתעלפת מרוב דאגה למוכי הקרה בערבות סיביר ומרוב אהבה למזי
הרעב באפריקה התיכונה.
טלי: את מוכנה להפסיק להיות צינית? חשבתי שאת זאת שאמרת לפני
רגע שהיא מתאמנת בלשים פס ולחשוב רק על עצמה.
מיכל: אאוץ', מכה מתחת לחגורה... קצת סילפת את מה שאמרתי, אבל
אוקי, עכשיו אנחנו תיקו. בואי נמשיך: למי עוד נתונה דאגתך
ואהבתך התמה?
טלי: אני דואגת לבן שלי, לאייל. כשארי ואני, אהמממ, נפרדנו,
אנחנו החלטנו שאני אהיה אחראית על החינוך והגידול של אייל, כי
רוב הזמן הוא נמצא איתי. כל התקופה שארי היה בדיכאון הייתי
בהתלבטות מה לעשות עם אייל, כמה לחשוף אותו ואם זה לא מסוכן או
לא בריא בשבילו. אבל ידעתי כמה זה חשוב שבן יראה את אבא שלו,
ושהרווח גדול מההפסד. עכשיו זה כבר לא נראה לי ככה. תסלחי לי
שאני מזכירה לך את זה, אבל את בחורה חולה, ו-
מיכל (קוטעת): מהפה שלך זה נשמע כאילו זה מדבק. ורק לידע כללי,
המצב שלי לא מוגדר כמחלה, אלא כבעיה קוגניטיבית-פסיכולוגית.
טלי: זה לא משנה הדקויות של ההגדרה, אלא מה שקורה בפועל. בחורה
שניסתה להתאבד ועדיין מאושפזת, היא לא בדיוק סביבה בריאה לבן
שלי, ודוגרי, בתור אמא שלו, לא נראה לי שיש סיבה להתפשר במקרה
הזה. אז אם קצת אכפת לך מאייל ומארי, אני מבקשת ממך להתרחק
ממנו.
מיכל (בעוקצנות): ממי, מאייל או מארי?
טלי (קופצת על ההזדמנות): את יודעת מה, אני מעדיפה שתתרחקי
משניהם. אני לא מבינה איך את עושה לו את זה. הרגע הוא השתחרר,
הוא צריך סביבה בריאה ותומכת. מישהו שירחיק אותו מהמחלקה, לא
ישאיר אותו כבול לשם.
מיכל: אההה, ואני לתומי חשבתי שאנחנו עדיין מדברות על בריאותו
של אייל...
טלי: אייל, ארי, בשבילי זה אותו הדבר. אייל מושפע וקשור למי
שארי קשור אליו.
מיכל: ואת לא חושבת שארי מספיק בוגר כדי להחליט אל מי הוא נקשר
ואל מי הוא לא?
טלי: גברים אף פעם לא יהיו מספיק בוגרים לדעת מה טוב להם,
ובחורה לא צריכה לעשות הרבה כדי לקשור אליה גבר.
מיכל (בתמיהה מעושה): באמת? ואני דווקא קיבלתי את הרושם שאת
מאוד מאוד מתאמצת לקשור אותו אלייך, ואם אני מבינה נכון, גם
בלי הרבה הישגים לעת עתה...
טלי (בכעס הולך וגובר): אל תשני נושא ואל תשחקי לי את התמימה
עכשיו. אני לא יודעת מה עשית לו שם במחלקה, אבל כנראה תמימה את
לא. קצת חיוך, קצת פלרטוט, כמה נגיעות מכוונות היטב... את
חושבת שאני לא יודעת איך זה עובד? ואת עוד בחורה נשואה! ואת
מתיימרת גם להיות דתייה! איך את לא מתביישת?!
מיכל: אוווו... סוף-סוף יצא הגזר. עכשיו את מתחילה לדבר! אני
מבינה שעד עכשיו זאת הייתה רק הקדמה. אז שיהיה לך ברור, ואני
אגיד את זה חד וחלק שתביני: זה. לא. עניינך. נקודה. מכל האנשים
בעולם, את האחרונה שאני מתכוונת להקשיב לה בעניין הזה ובכל
עניין אחר בחיי.
טלי (צועקת): את כן תקשיבי לי, זה כן ענייני! מדובר בילד שלי
ובעתיד שלו. וגם בעתיד של ארי. איך את יכולה להיות כל כך
אגואיסטית ולחשוב רק על עצמך ועל טובתך? בשביל כמה טפיחות לאגו
שלך ואולי גם איזה רומן חולף מאחורי הגב של בעלך, את תהיי
מוכנה לפגוע באנשים הכי יקרים לי!
מיכל (בשקט): בעצם לא אכפת לי בכלל מה יש לך להגיד, אבל כדי
להבהיר את הדברים עד הסוף, וכדי שכאן יהיה הסוף אחת ולתמיד,
אני אגיד לך. ואל תקטעי אותי, תני לגמור עד הסוף. ארי אוהב
אותי. הוא אוהב אותי בטירוף. לא רק נמשך אלי או קשור אלי או
מוקסם ממני. הוא מאוהב בי לחלוטין, מהיום הראשון שהוא ראה
אותי. עוד לפני שידעתי מי הוא ואיך הוא נראה. לא בחרתי בזה ולא
כיוונתי את זה. כן, אני נשואה. גם את היית נשואה, אז את יודעת
איך זה. לפעמים קורים בחיים דברים שלא מצפים להם. את מתכננת
לחיות כל חייך עם אדם מסוים, ופתאום, דווקא במקום ובזמן הכי לא
צפויים, את פוגשת אדם אחר שמשנה את חייך והופך אותם על-פיהם.
לא תכננתי את זה ואפילו ניסיתי להתנגד. את חושבת שאני רוצה
להתגרש? את חושבת שהייתי בוחרת דווקא בגבר גרוש בן 35 עם ילד
מנישואים קודמים, שהיה מאושפז במחלקה פסיכיאטרית בגלל בעיות
דיכאון חוזרות? לא, לא בחרתי את זה, אבל זה קרה. בלי קשר
אלייך, ובטח לא בשביל איזה רומן מזדמן. שתינו יודעות שארי שווה
הרבה יותר מזה.
טלי (מתפרצת): תקשיבי רגע--
מיכל (ממשיכה בשלה): ובקשר לאייל. אני מבינה את דאגתך, ואני לא
מזלזלת בה. לא פגשתי את אייל עד היום, והוא מכיר אותי בתור
ידידה של אבא שלו.
טלי: מיכל--
מיכל (ממשיכה בעקשנות): וגם אם נכיר יותר לעומק, אין לי שום
כוונה לתפוס את מקומך או להיות לו איזו אמא חלופית. את אמא
שלו. תאמיני לי שאני יודעת להעריך את החשיבות והיציבות של אמא
בחיים של ילד, ואני לא מתכוונת לקלקל לכם את זה.
טלי (בצעקה): מיכל! תפסיקי רגע את הנאום! אני חייבת להגיד לך
משהו!
מיכל: למה, מה העניינים?
טלי (בקול רועד): זה ארי... הוא כנראה ניסה לחייג לכאן והיה
תפוס בגלל שאנחנו מדברות. אז הוא שלח אסמאס. אוי לא, אני לא
מאמינה...
מיכל (בשלווה מוזרה): מה הוא כתב לך?
טלי: הוא... אוי אלוהים... הוא בלע 50 כדורים! הוא מאושפז
בפנימית עכשיו, ורוצים לעשות לו שטיפת קיבה! אוי, אם רק הייתי
יודעת בזמן, הייתי לוקחת אותו לשם! אני חייבת לצאת, מיד! מיכל,
אנחנו נמשיך את השיחה בפעם אחרת, ו-
מיכל (קוטעת את טלי): טלי, שבי שנייה ותירגעי. תנשמי עמוק. ארי
הגיע לבית חולים כבר לפני כמה שעות. למזלו ולמזלנו, הכדורים
שהוא בלע לא קטלניים, ולכן הוא לא נמצא בסכנת חיים מיידית.
טלי: א...אבל... אבל אני לא מבינה, איך את יודעת את כל זה?
מיכל: כי התקשרו מהמיון למחלקה שלנו, לשאול אם יש אפשרות לקלוט
מטופל חוזר. ישר קפצו לנו האנטנות, כולנו רצינו לדעת במי
מדובר. תאמיני לי שהתפללתי שזה לא ארי, ומאוד פחדתי, כי ידעתי
שהימים האחרונים היו לו מאוד קשים. אבל לא היה לי הרבה זמן
להתפלל, כי ארי התקשר אלי וסיפר לי בעצמו שהוא כאן. כרגע אין
יותר מדי מה לעשות, צריך לחכות עד ש-
טלי (קוטעת את מיכל): הוא התקשר אלייך לפני שהוא התקשר אלי?!
אני פשוט לא מאמינה! זה כל כך לא יפה, אחרי כל מה שעשיתי
למענו!
מיכל: לפני רגע כמעט התחלתי להאמין לך שאת באמת דואגת לו. חבל.
קלקלת לי את הרושם החיובי הראשון מאז תחילת השיחה שלנו.
טלי (בצעקות ובכי): מנוולת שכמותך! אני יודעת בדיוק מה את
שווה! את תנצלי אותו לצרכייך ואחרי שתגמרי תזרקי אותו מאחורי
הגב!
מיכל: את באמת חושבת שאני עד כדי כך אכזרית שאני אחזור על מה
שאת עשית לו?
טלי: זנזונת, מניפולטיבית, איך את מעיזה!
מיכל (בקרירות): אני חושבת שהשיחה הזאת הסתיימה.
טלי: את יודעת מה? היא באמת הסתיימה. ואת יודעת מה הטלפון הבא
שאני הולכת לעשות? אולי את מכירה במקרה מישהו בשם יונתן
מאירי?
(מיכל שותקת)
טלי: אה, עכשיו פתאום נגמרו לך המילים? מה חשבת, שתוכלי לחגוג
ולהתהולל לנצח בלי שבעלך היקר יידע? מותק שלי, נגמרו החגיגות.
הערב בעלך הולך לגלות הכול.
מיכל (באדישות מופגנת): את לא מפחידה אותי. אין לי סודות
מבעלי. מה שהוא רוצה לדעת הוא כבר יודע. ואת מה שהוא לא רוצה
לדעת, גם את לא תצליחי לשכנע אותו שזה אמת. אני רק מקווה שלא
תתחילי להפיץ עלי שקרים מרושעים. יש לי הרגשה שאת מסוגלת לזה.
טלי: אוהו, אל תדאגי בובה, האמת הרבה יותר מעניינת מהשקרים
שאני יכולה להמציא.
מיכל: אני מהאמת לא מפחדת. אבל אני לא מבינה למה את מנסה לרדת
לחיי. זה לא יחזיר לך את ארי, להפך זה רק יקטין אותך בעיניו.
טלי: את חושבת שאכפת לי? גם כן, מסומם מטומטם. כאילו שאני
זקוקה לשיפוטו של פסיכי דיכאוני שבולע 50 כדורים. את יודעת מה?
תיחנקו אחד עם השני. עכשיו יהיה לך אותו כמה שאת רוצה. תמרחי
עליו, תעשי לו עיניים, תכיני לו שרשראות מחרוזים. מצדי אפילו
תזייני אותו בחדר של ריפוי בעיסוק מול העיניים של שאר
המטופלים.
מיכל: הי, זה רעיון מעולה! אני צריכה להציע את זה כשיטת ריפוי
אלטרנטיבית!
טלי (ממשיכה לצרוח בלי לשמוע): ואת יודעת מה, אולי גם תעשו
איזה אורגיית כדורים משותפת! תבלעו ביחד את כל הכדורים שיש
במחלקה, ותמותו שלובי זרועות, ממש כמו רומיאו וג'ולייט, זה
יהיה כל כך רומנטי!!
מיכל: טלי, את גאון! אני רצה לרשום, שאני לא אשכח! ארי ימות על
הרעיונות שלך!
טלי: הלוואי. תמותו שניכם, ושיהיה בכיף. ביי!

הסיפור נכתב במסגרת סדנה מס' 71:
3 דיאלוגים בין 3 דמויות,
ב-3 נושאים: אהבה, כסף, סוף.
הערות מחוץ לגוף הדיאלוג - עד 3 מילים בסוגריים.