בום. לא שתית, לא עישנת, לא נסעת מהר אפילו, גג 120, ובינינו,
מי נוסע 90 בארץ הזאת? כביש החוף, אין רמזורים, אין הרבה
תנועה. בום. הפח מתעקם, הרכב נדחף מהמסלול, לכמה רגעים
כשהרכבים צמודים זה לזה אתה רואה את העיניים של הנהג השני. הוא
אומר סליחה, או מקלל אותי? מה הוא חושב שזו אשמתי? לא עשיתי
כלום, לא שתיתי, לא עישנתי, לא נסעתי מהר. מה הוא מקלל? מה הוא
מאשים?
הרכבים עדיין צמודים, מסתחררים בכביש, אתה רואה פנסים נעצרים
מכל הכיוונים, נהגים מביטים בכם מכושפים כאילו זה מופע ריקוד
חדשני. אתה שומע את הפח צורח, את המנועים שואגים. רק אתה והוא,
הנהג השני, שותקים. המומים  מהסיטואציה, מהמהירות האיטית. כל
הסיפור לוקח פחות מדקה אבל נראה כל כך ארוך.
ניצוצות, רעש מחריד, צרחה מהרכב השני. אתה עוצם עיניים, לוקח
נשימה עמוקה, מתמכר לכאוס שסביבך. לא משנה מה תעשה עכשיו זה לא
משנה, כמו בתוך מערבלות בים צריך פשוט לחכות שזה ייגמר ולקוות
לטוב. כל כך הרבה פעמים חשבת על זה. איך זה להיות בתוך תופת
כזאת, שבוי בקופסת פח שיצאה משליטה, ללא כל אפשרות לעשות משהו.
מעטים הרגעים בחיים בהם אתה באמת יכול להגיד לעצמך שלא היה מה
לעשות, זה לא היה בשליטתך, מינ-אללה כמו שאומרים.

אתה משתעשע ברעיון הזה לכמה רגעים בזמן שהמכונית שלך מתהפכת על
צידה ונגררת לנתיב הנגדי בכביש, הראש שלך תלוי באויר בנטייה
ימינה לכיוון מושב הנוסע הריק. לרגע אתה חושב שזה יהיה מצחיק
אם משהו ייכנס לך בראש, נגיד ההנד-ברקס או חלק מהמושב כדי
שכאשר ישאלו אותך מאוחר יותר "מה עבר לך בראש ג'וני?" תוכל
לענות בסרקסטיות מקסימה, "ההנד-ברקס".
המכונית שלך נעצרת, האדרנלין מתחיל להתפוגג, ואתה מרגיש. אחרי
דקה של טירוף אתה מרגיש. הרגל שלך מעוקמת, היד שלך שבורה, הראש
שלך מדמם. השלווה הזאת שעטפה אותך מתעופפת ברגע קצר, מתחלפת
באימה, כאב, פחד, שיתוק. אתה רוצה לצרוח ולא מסוגל, הגוף לא
מצליח לייצר את האנרגיה לצווח את מה שהראש חושב. אנשים מתקרבים
לרכב בזהירות, הלפ איז און דה ווי כמו שאומרים. לא שתית, לא
עישנת, לא נסעת מהר אפילו. זה סתם קרה, בלי סיבה נראית לעין.
אין אשמים, אין סיבה, אין קארמה. סתם חרא. shit happens.