טיפה מתגלגלת על אריחי החרסינה החומים - מכוונת כמו זרע, אדומה
כמו דם.
מסלול מתפתל, עוקף מכשולי עובש אקראיים, או אולי רק איזה סדק
מזדמן.
ושוב, היא מתפלאת, תוך דקירת אשם קלה, איך גם לעצם חסר נשימה
שכזה, תחתית תחתיות הבריאה יש יעד קבוע מראש וידוע. הלוואי,
היא חושבת, ידעתי גם אני לאן להתגלגל.
היא שוקעת במים החמימים-מנחמים, אוזניה מקשיבות ללחישות
המעמקים, רק שם הצרות שלה הופכות חסרות משקל.
היא שולחת רגליים הרחק, הן פורצות את גבולות האמבטיה. מבטה אל
התקרה-שמיים.
רק הוא יודע, היא יודעת. מביט בה בעיניים בלתי נראות. היא מדמה
את דמותו מתגלמת מתוך לובן התקרה, שולח אליה יד מנחמת כמו אל
בציורים של מיכלאנג'לו.
לחיצה קטנה של סכין הגילוח על פני וריד כחלחל, עצירה רגעית של
הנשימה ואז - שקיעה אל חוסר האכפתיות שבחוסר הקיום, זה כל מה
שצריך, היא יודעת ועוצמת עיניים.
האמבטיה מאדימה מדם ואז מכחילה מחוסר אוויר.
ואז היא קמה, יוצאת, מתנגבת. מישירה מבט אל המראה: אולי
היום...
הדלת נטרקת אחריה בנקישה חרישית, את השקט מפריעים רק קולות
המים הנשאבים במערבולת אל הביוב.