קח, הוא אמר לי ונתן לי מן קופסה בגודל בינוני עטופה עם נייר
חום. הסתכלתי על הדבר שהוא הביא לי הפכתי, סבבתי והזזתי מצד
לצד. אחרי כמה זמן נגמרה לו הסבלנות, אף פעם לא הייתה לו יותר
מדי, אבל זאת חלק מהחבילה והחוק אוסר על החלפת/מכירת הורים.
"נו תפתח את זה כבר" הפציר בי ובו-זמנית נתן לי מכה קלה על
הכתף. זזתי הצידה והתחלתי לפתוח בעדינות את העטיפה, שלא יקרע.
אני בטוח אמצא משהו מועיל לעשות איתה. "אני לא מבין אותך, איזה
מין ילד אתה?" שאל כבר כמעט בכעס. הוא פשוט לא הבין שאני מזמן
לא ילד, לא בגיל ולא בנפש. העטיפה נפלה שלמה מידי. הייתה קופסה
ועליה היו כל מיני ציורים של חלקים מפוזרים וממש אמצע תמונה של
מכונה בגודל בינוני שנראית מורכבת מעשרות חלקים שונים בצורתם
וגודלם.
העיניים שלי נצצו וחיוך גדול נפרש על שפתי, עם כל השטויות שהוא
עושה. הוא מכיר אותי, הוא יודע מה לקנות לבן שלו. הסתובבתי
אליו וחייכתי חיוך ביישני ואמרתי בלחש תודה. הוא כמעט ולא שמע,
אבל אני בטוח שהוא יודע.


אחרי שפתחתי את הקופסה, בשקית ניילון היו החלקים ולידם הייתה
מונחת חוברת הסברים. בכותרת שלה היה כתוב: "מכונת הזמן"
באותיות שחורות וגדולות. ובעמוד הראשון בפסקה הראשונה היה
כתוב: "אם קופסה זו הגיעה לידך, הנך בר מזל, זכית." אחרי קריאה
מרופרפת בחוברת הסברים הבנתי שזאת מכונת זמן, וקיימות רק שתיים
כאלה בעולם, כל החלקים נמצאים בפנים, החלק הקשה הוא להרכיב.
אני חושב שדוד יעקוב סיפר לי פעם על המכונה הזאת. כן, בשבעה של
אמא. ואמר שאנשים שמתו להם אהוביהם הכי רוצים למצוא את המכונה
הזאת. "אבל אלה לא האנשים שמוצאים את המכונה אלא המכונה מוצאת
את האנשים". שמתי את הקופסה עמוק עמוק בטוח הארון כדי שיואב,
השותף שלי, לא ימצא אותה. אחיו מת לפני שלוש שנים בצבא, ואם
הוא ימצא אותה, כמו כל בן אדם אחר, כנראה שאני לא אזכה להשתמש
בה.


הגיע הקיץ. מרגישים את זה באוויר הלחות הזאת. איכס, אני שונא
את זה. אני פותח את הארון ומוציא בכוח את השקיות זבל הירוקות
עם הבגדים הקצרים. נופלת לי על הראש מין קופסה כזאת, עם רעש של
חלקים בפנים. ואני מיד נזכר. זאת המכונה. בדיוק בזמן המתאים.
יואב נסע להורים שלו באנגליה לחופשת הקיץ. ורק אני פה לבד
בבית, נגמר הסמסטר, ויש לי את כל הקיץ לעבוד על השטות הזאת, או
לפחות בינתיים זאת שטות.
אני יושב על השטיח בסלון, מפשק את הרגליים ושופך את כל החלקים,
משהו כמו 30. פותח את חוברת ההסברים ומסתכל על הדגם. הופך את
זה, מסובב ימינה ואז שמאלה, אח"כ שוב ימינה ואז מחזיר למצב
הרגיל. בהתחלה זה היה רק תחביב, הייתי יוצא בלילות, ישן עד
הצהריים ואז לפעמים אחרי הקפה והכדור כדי להעביר את הכאב ראש,
מתפנה לנסות להרכיב עוד חלק. בינתיים הצלחתי רק 4, וזה לקח לי
3 שבועות. אני חושב שעם הזמן אני יגביר את הקצב, אני חושב שאני
קולט את הטריק פה. פשוט צריך לראות בלי להסתכל. כן, זאת
השיטה.


זה היום הזה בשנה, עולים לקבר ואח"כ הולכים לנגב חומוס באיזו
מסעדה נידחת בצפון. אחרי שנה, שהתעלמתי מכל זה, פתאום אני
מרגיש את הגעגועים מציפים אותי. חודרים לכל תא בעור שלי. שיר,
אחותי, הביאה לקבר כמה אלבומים עם תמונות, הכל כואב לי, אני לא
יכול לראות. כל מה שאני רואה זה את התמונות האלה, שגורמות לכל
איבר בגוף שלי לכאוב. הגעגועים יכולים להרוג אותי. אני פשוט
מתגעגע אליה, היא תמיד הייתה הכי חזקה בעולם, היא תמיד הייתה.
אני מדחיק את הדמעות לפינה הכי קטנה בלב שלי. הם יסתדרו שם,
שנה שלמה הם היו שם, הם יחזיקו מעמד.
אני חוזר הביתה עם אלף ואחת מחשבות בראש, בעיקר עליה. על איך
היא הייתה ואיך היא עזבה כ"כ מהר. החלקים פזורים על הרצפה.


אני כבר חודש וחצי לא יוצא מהבית, אפילו לא לקנות אוכל, אני
חיי על שאריות ודברים שהילה זורקת לי דרך החלון. אני מסרב
לצאת. ירדתי משהו כמו 10 קילו. הפנים שלי נראות חיוורות ושיעול
מעצבן דובק בי. לעזאזל אני לא מצליח. הצלחתי לחבר רק 10 חלקים
מזדיינים. כוס אמק עם כל המכונה הזאת, כוס אמק עם האמא הזאת
שהחליטה ללכת פתאום, כוס אמק, אני צורח הכי חזק שאני יכול
ומשתדל כמה שיותר לקרוע את מיתרי הקול. אני בועט בכל החלקים
הכי חזק שאני יכול והם נשברים. אני מתקרב ובוחן את החתיכות
הקטנות מקרוב ומגלה שהכל פלסטלינה רכה שנוזלת עוד ועוד מהידיים
שלי עד שכל הדירה מוצפת בנוזל של פלסטלינה צבעונית.


אני כבר שבועיים פה. במחלקה הסגורה. דווקא די בסדר פה, האנשים
נחמדים וחוץ מהפעמים שאני מרגיש שהחדר מוצף באותו נוזל של
פלסטלינה צבעונית, באמת שבסדר. לפעמים יואב בא לבקר, וגם הילה
הייתה פה כמה פעמים. הם נראים עצובים כשהם מגיעים לפה, לא כמו
פעם.
הם אומרים שהשתגעתי, שזה תמיד היה בתוכי אבל מאז המוות שלה זה
פשוט התכונן להתפרץ, ואחרי שנה זה הגיע לשיא. בדיוק שנה למוות
הזה שלה.
הם גם אומרים שזה תורשתי ואבא נמצא פה בחדר לידי. אבל בינתיים
הכל בסדר, חוץ מהפעמים שהחדר מוצף באותו נוזל של פלסטלינה
צבעונית, אני שונא ריח של פלסטלינה.