איזה יום אפור. גשום וקר ולח ומגעיל. זה אפילו לא היה מזג
אוויר סוער וסחוף רוחות וספוג מים, אלא מין גשם, בדיוק מהסוג
הזה שלא כדאי לפתוח מטרייה אבל הוא בדיוק יספיק כדי להרטיב
אותך, וגם אז, לא מכף רגל ועד ראש אלא רטיבות כזאת שתגלה בדיוק
כשתתיישב או שהחולצה תידבק אליך בצורה לא מחמיאה. והפן, כמובן,
ילך קפוט. בקיצור - לח ומגעיל. לא בדיוק היום שבו מישהו ירצה
ללכת לעבודה משמימה ואפורה. בעיקר לא כמו העבודה שלו. למרות
שהוא הגדיר את העבודה שלו בתור "גיבור". איך עוד אתה יכול
לקרוא לעבודה כזאת? הרי זו מלחמה בכוחות הרשע וניסיון להביא
שלום לממלכה.
כל יום מחדש עבר עליו בשיחות משא ומתן עם לקוחות שהמכשירים
שלהם סירבו לעבוד כמו שהחברה הבטיחה ובמלחמת עולמות עם הבוסים
שלבטח עבדו אצל כוחות הרשע או לכל הפחות היו מרושעים. או
מעצבנים.
הוא לא רצה לעבוד היום, אבל כידוע, הרשע לעולם לא נח על שמריו
והמידות הטובות תמיד צריכות לעמוד על המשמר. ניחא.
הוא נכנס ל"גיבור-מוביל", טרנטה שנת 80' שלו וקרטע את דרכו
בגשם הדולף.
בעבודה היה משמים כרגיל, הוא השכין שלום בין המון זועם של
פשוטי עם לבין קומקומיהם הזועמים והמקטרים לא פחות. הוא אפילו
ניסה להציל איזו נסיכה יפהפייה מאיזה דרקון (היא לא באמת הייתה
נסיכה, היא הייתה סתם פקידה אפרורית ממחלקת חשבונות) אבל הבוס
התעצבן שהוא מתערב בשיחות שלא קשורות אליו והוא נאלץ לחזור
לכיסאו.
בדרך חזרה לאחוזת הגיבורים שלו (דירת שני חדרים מוזנחת דולפת
בחלק לא מדהים של העיר) נשבר הצינור בשמיים שדלף מהבוקר
והטפטוף המציק הפך למבול. ה"גיבור-מוביל" לא התמודדה יפה עם
האתגר. בסופו של דבר הוא הגיע הביתה רטוב עד מאוד. אם היה לו
פן, הוא היה הולך קפוט.
בבית חיכו לו הכלים, הכביסה, המטאטא ויונה שעסקה בלשתות מים
מהסיר בכיור. רגע אחד... הוא לא זוכר שום יונה מהבוקר... במבט
שני הסתבר שזו יונת דואר מקצועית, היישר מארץ רחוקה, והיא נשאה
הודעה רשמית לכל האבירים באשר הם על נסיכה (אמיתית) שכלואה
במגדל גבוה מאוד (ואמיתי מאוד) ושומר עליה אה... דרקון... מאוד
אמיתי... הממ... ובכן, החליט, אין יותר סימן מזה. עכשיו רק
צריך להגיע לארץ רחוקה. אמ... איך מגיעים בדיוק לארץ רחוקה?
הוא פנה לשאול את היונה אבל היא החליטה שזה הרגע המתאים
להתעופף בהפגנתיות מהחלון. הוא הציץ במעטפה שוב ומצא שם מפה,
מהסוג שנמצאות במפות של גני אירועים שכל תפקידן הוא להטעות את
הקורא התמים לחשוב שהם נמצאים על הכביש הראשי.
הוא ארז את פקלאותיו, שטף את כל הכלים, טאטא את הרצפה, הכין
צידה לדרך (ונאלץ לשטוף כלים שוב) והלך לישון, שכן למחרת ציפתה
לו דרך ארוכה.

למחרת בבוקר היה קר ודולף משאריות הנזילה שהייתה אתמול בארובות
השמיים וכנראה תוקנה על ידי אינסטלטור קומבינטור עצלן.
הוא קם, שתה קפה ואכל ארוחה דשנה (לחם עם חומוס). אחרי שהוא
שטף כלים (שוב) הוא סוף סוף יצא לדרך, למסע אמיתי! כמו אביר
אמיתי! אחרי שהוא ירד לרחוב הוא נעצר. הוא יצא לדרך אבל...
איפה בעצם הדרך? הוא החליט לעצור במשרד הדואר הקרוב למקום
מגוריו ולשלוח מברק לארץ רחוקה, אבל נגמרו להם יוני האקספרס.
הוא הופתע שבכלל יש להם יונים. כל יום לומדים משהו חדש. ניחא.
הוא הוציא את המפה מהכיס וחיפש את ארץ רחוקה. היא הייתה בצפון.
בצפון הרחוק. עוד צפונה, צפונית לקוטב הצפוני. זה רחוק.
הוא ניגש לגיבור-מוביל, הוציא את הדו"ח מהווישר וזרק אותו.
גיבורים לא מתעסקים בבעיות שוליות כאלו. לאחר רגע הרים את הדף
המקומט מהמדרכה והניח אותו ברכב כשהוא מציין לעצמו שצריך לשלם
אותו, הוא אמור לשמש דוגמה למוסר ולמידות טובות. ואז הוא התניע
ונסע צפונה.
הוא הפליג צפונה באדיקות, עוצר רק כדי לתדלק ובראשו מסתחררות
לסירוגין מחשבות על גדולה וחששות קצת יותר פרקטיים כמו איך
מגיעים לארץ רחוקה ומה יעשה כשיגיע לשם. וגם איך לעזאזל
הגיבור-מוביל הספיקה להתלכלך כל כך? היא הייתה עמוסה בשאריות
דוריטוס ישן ונוצות. נוצות? מה הקטע עם הנוצות? בטח היונה ההיא
עצרה לחרבן על הגיבור-מוביל לפני שהמשיכה הביתה.
לפנות בוקר הוא עצר באיזו אכסניית דרכים עלובה כדי לתדלק,
לאכול ולישון. כשיצא מהקבלה לכיוון החדר, נתקל ברחבת המדורות
בזקן תשוש שקרא לו. "היי, היי בחור! היי! יש'ך משהו לאכול?
בחיי! אני מת מרעב! בחור!". הגיבור כבר לא יכל להעמיד פנים
שהוא לא שומע את הקשיש שצורח לו באוזן וחוץ מזה, בתור גיבור
הוא אמור לעזור לזולת. "כן אדוני, ערב טוב. יש לי מעט מזון
בחדרי, אם תואיל בטובך להצטרף..." "וואלה? אני יכול גם להישאר
לישון? יופי, בוא נזוז!" הגיבור היה צריך לגייס את מיטב
כישוריו הדיפלומטיים כדי להשאיר את החיוך המזויף על הפרצוף ואת
האגרוף בתוך הכיס במקום בפרצופו של הזקן גס הרוח, היכן שהוא
תכנן להשאיר אותו. כשהם הגיעו לחדר והתיישבו לאכול (בעצם, רק
הזקן אכל, בזמן שהגיבור סידר לו את הספה בסלון), ניסה לפתח עם
הזקן שיחה ידידותית:
"אז איך אמרת שקוראים לך?"
"לא אמרתי", ענה הקשיש בפה מלא אוכל, מפזר פירורים על השולחן.
חיוך מזויף.
"אה וואלה?"
"וואלה-וואלה. איך אני אגיד לך איך קוראים לי אם לא שאלת?" שאל
הזקן בזמן שהוא דחף לפה את החצי השני של הכריך.
"אז איך קוראים לך?" שאל הגיבור, והחיוך התחיל להכאיב לו
בלחיים.
"שרגא."
"שרגא??? איזה מין שם זה שרגא?"
"למה לך יש שם יותר טוב? עזוב, השם שלך לא משנה איפה שאתה בדרך
לשם. 'תה 'תפגר תוך שבוע מקסי-גג!"
"סליחה?" הגיבור התקשה קצת להבין תחבירית את המשפט האחרון
למרות שאת המשמעות הבין יפה.
"נו, תעבוד איתי! ארץ רחוקה! אתה נוסע לכנס הגיבורים הגדול,
לא?"
"אממ..."
"נו? כבר עלית על הדרך? או על איך להגיע לשם? או שפשוט תכננת
לרכב על גב השנארף שלך עד קצה העולם?"
"אה... אמ... האמת ש... מאיפה אתה יודע את כל זה? מה, אתה עוקב
אחריי? אתה קורא מחשבות? מה אתה באמת עושה כאן? ומה זה שנארף
לעזאזל???"
"שנארף? לא כלום... בכל מקרה אני מורה הדרכים שלך, שרגא, נעים
ל'כיר, נעים גם לך. כן, כן, יופי, יופי. 'ני יכול לקחת 'תך
לארץ רחוקה, להכין 'תך להיות גיבור, ללמד 'תך להשתמש בנשק.
יש'ך חרב, לא?"
"אמ..."
"או ווה, יש לנו הרבה עבודה. לא נורא, היו לי גרועים ממך. אני
עובד על בסיס כלכלה מלאה - אתה מספק לי מזון ולינה ו-15%
מהאוצר בסוף. בהנחה שתשרוד כמובן. מה אתה אומר?"
"אה..."
"בסדר, בסדר, 10%. ונוותר על עניין האחוזים אם לא תשרוד. אני
פשוט אקח כל מה שאני אוכל ל'ניח עליו ת'ידיים שלי והן יישארו
מחוברות לגרוטאה הזקנה הזאת שאני גאה לקרוא לה 'גוף'. לעזאזל,
אתה בחור קשוח."
"אז בסדר", הצליח הגיבור סוף סוף להכניס משפט עם יותר מהברה
אחת.
"יופי, אז בוא נלך לישון, יש לנו יום ארוך מחר."
"סבבה, לך לישון, אני מיד אכנס לישון. אני הולך לנקות את
הגיבור-מוביל, הלכלוך הזה משגע אותי."

בבוקר הם המשיכו בדרכם צפונה וכשהדרך התפתלה בין הרים ובין
סלעים כמו שביל של חילזון מוכה שיגעון, הגיבור היה חייב להודות
בינו לבין עצמו שנוכחותו של שרגא, תובענית ככל שתהיה, הרגיעה
אותו. היה קצת נעים להיות עם מישהו שיודע מה עושים, לאן הולכים
ואיך מגיעים לשם. שרגא אמנם היה מוזר ומסתורי כי אפילו שדיבר
המון, הוא לא אמר הרבה. הוא לא הסביר מה זה 'כנס הגיבורים
הגדול' או איפה זה או מה עושים שם. הוא גם לא הסביר איך מנצחים
דרקון. אה, והיה גם הקטע עם השם שלו, שנשמע כאילו אימא שלו
החליטה להעניש אותו לכל החיים על 14 שעות ארוכות של צירים. הם
המשיכו בדרך המתחלזנת ושרגא סיפר על ההרים הירוקים סביבם ועל
משקעים גיאולוגים ועל צמיחת יערות ו... מה הקטע עם הנוצות
האלה??? הגיבור היה בטוח שהוא בילה אתמול חצי לילה בלנקות את
הדוריטוס והנוצות מהגיבור-מוביל. הדוריטוס כבר לא היו שם. הוא
יתפוס את היונה הבת... יונה הזאת בארץ רחוקה ויראה לה מאיפה
משתין הגיבור! הוא יתאמן עליה לפני שהוא יצא לתפוס את הדרקון.
"שים לב, צריך לפנות ימינה אחרי הר המרשמלו", שרגא בטיפ נוסף
לחיים טובים יותר.
"אהה", מלמל הגיבור בתגובה וזרק מבט להר בזמן שהוא חושב לעצמו
שהמקומיים נותנים שמות מאוד מוזרים להרים שלהם ואיזה מין שם
מוזר זה... הר מרשמלו. הר ממרשמלו. הר ורוד-לבן ממרשמלו. היו
עליו עצים שנשאו פירות מרשמלו צהוב-ורוד. הממ... הם כנראה
התקדמו מאוד צפונה. הוא עצר את הגיבור-מוביל.
"לא. אל תגיד כלום. לא אכפת לי. אנחנו עוצרים לראות את זה. אם
המרשמלו טוב - אנחנו אורזים צידה לדרך. לך יהיה אקסטרה
מרשמלו." שרגא, שעד עכשיו הוציא ציוצים של התנגדות לעצירה הלא
המתוכננת, השתתק ברגע שהוא שמע את המילה "צידה". עוד לפני
שנגמר המשפט הוא היה מחוץ לגיבור-מוביל, קוטף מרשמלו. הגיבור
קטף מרשמלו. מעצי מרשמלו שגדלו על הר מרשמלו. בעבודה בחיים לא
יאמינו לו. מעניין אם הם ישימו לב לחסרונו.

בהמשך המסע שלהם מזג האוויר השתפר. נראה כאילו מישהו למעלה
החליט לתקן את דליפת העננים בעצמו. אבל הוא שכח לפנות את
העננים אז כל הסובב היה אפור מעננים שנראו כאילו הדבר שהחזיק
אותם שלא ייקרעו ויישפכו היה איזולירבנד מאולתר. הם הגיעו לעיר
אפורה. היא נראתה כאילו פתחת מחשב והוצאת לו את המכסה, רק
באפור. ולא בגלל מזג האוויר. בניינים גבוהים ואפורים וכל מיני
חוטי חשמל נמתחים מכל מיני מקומות לכל מיני מקומות אחרים, ומלא
אבק שהמאוורר הענקי בכניסה לעיר העיף לכל מיני פינות חשוכות
שבהן האבק היה מצטבר ומכסה את ההומלסים שחיים שם. לא היה לעיר
הזאת שם. העיר הגדולה הראשונה מזה שבועיים. העיר הראשונה מאז
שיצא מעיר מולדתו, ואין לה שם. כנראה שהשם לא משנה, ממילא היא
נראית כמו שאר הערים הגדולות והאפורות. הם עצרו לישון שם בלילה
ולמחרת הלכו לקנות לגיבור ציוד. הם קנו לו
שריון-סופר-קל-הגנה-מלאה-גם-על-העיניים-ללא-תפרים
וחרב-סופר-חדה-סופר-קלה-סופר-חזקה-לא-מחלידה-לעולם. הגיבור
למד כמה דברים חשובים - עם שריון שמגן על העיניים אי אפשר
לראות כמעט כלום והחרב הסופר-קלה הייתה כבדה נורא. וקשה
לתפעול.
הם התחילו לעצור מוקדם יותר כל ערב והוסיפו ללו"ז, יחד עם דלק
לרכב, אוכל לגיבור ו(הרבה אוכל) לשוליה, גם אימונים. הסתבר
ששרגא מומחה בחרב. זה לא היה תענוג. נראה שהחרב הקשיבה לשרגא
יותר ממה שהיא הקשיבה לגיבור. לא שזה היה קשה במיוחד, היא לא
הקשיבה לו בכלל. הוא התקשה להיות "אחד עם החרב". אולי כי הוא
מצא את העניין מגוחך להחריד.
העצירה הבאה שלהם הייתה ליד גבעה של במבה-ביסלי והם העמיסו את
כל החלק האחורי של הגיבור-מוביל (שלא היה מאוכלס
בשריון-סופר-קל ובחרב-סופר-חדה) בבמבה ובביסלי אחרי שהם
ניקו את הנוצות. הם מילאו את המימיות מנחל ספרייט שנמצא בקרבת
מקום, ובדרך חזרה הגיבור היה מוכן להישבע שהאגזוז של
הגיבור-מוביל נראה כמו זנב. הוא החליט שאם הגיבור-מוביל תחליט
לגדל זנב, זה לא יפתיע אותו. זה בטח כי היא לא רגילה לדלק
המקומי. הוא שאל את שרגא על כך, והוא, כהרגלו, לא ענה, אלא
העדיף להכניס עוד סנדוויץ' עשוי מבמבה וביסלי לפיו. רק נצנוץ
צחוק בעיניו הזקנות הסגיר שהוא בכלל שמע את השאלה. נראה כאילו
באופן כללי הוא נהנה מכל העניין ואז הוא התחיל לבלבל את המוח
על איזה צוק גבוה ורצחני שצריך למצוא זמן לעבור.
"אתה מתכוון שצריך למצוא דרך, לא?"
"לא, 'ני יודע מה הלשון הזקנה שלי מקשקשת. אמרתי שצריך למצוא
זמן. אנחנו לא נוכל לעבור אותו עד שהזמן הנכון לא יגיע!"
"ומתי זה יהיה?"
שרגא ענה בביס נוסף מתערובת החטיפים.

לאחר יומיים נוספים של מסע השמיים התבהרו לחלוטין. אותו מישהו
למעלה שלח את השמיים למכבסה ובניגוד לתחתונים ולגרביים של
הגיבור, שהיו הולכים לאיבוד במכבסה, השמיים חזרו נקיים
ומצוחצחים וכחולים. הגיבור היה בטוח שהם גם מריחים טוב. הוא
עצם את עיניו, הוציא את ראשו מחוץ לאוהל ונשם עמוקות. השמיים
באמת הריחו נהדר. כשהוא פתח את העיניים הוא גילה שזה בסך הכל
מכין קפה של בוקר, אבל גם זה היה נחמד. שרגא המהם לעצמו בחצי
חיוך.
"זוכר את הצוק שדיברנו עליו אתמול? אנחנו חוצים אותו היום,
הגיע הזמן."
"איזה זמן? על מה אתה מדבר? מה פתאום החלטת שהגיע הזמן? ואיך
לעזאזל אנחנו אמורים לעבור את הצוק האימתני הזה?"
"כדאי שתציץ בזה, לזה חיכינו."
"למה?"
"תסתכל על ה... אמ... 'גיבור-מוביל' שלך..." ענה שרגא והרשה
לחיוך צ'שיירי-משהו להתחמק אל פניו הקמוטים. הגיבור הסתכל אל
הגיבור-מוביל.
הגיבור הסתכל למקום שבו החנה את הגיבור-מוביל אתמול בערב.
הגיבור-מוביל נעלמה. נגוזה. התפוגגה כלא הייתה. במקומה היה מין
חתול מכונף ענק עם אוזניים של פנדה ומכוסה מכפות רגליים ועד
ראש בנוצות, שישב על אחוריו ואכל את שאריות הביסלי- במבה.
"מה זה?"
"זה, יקירי, שנארף. הוא בקע מהטרנטה שלך בלילה."
"סליחה, שנארפית, לא שנארף, אני מתעקשת", אמר החתול עם הנוצות
בפה מלא במבה. אם כן, הגיבור-מוביל אכן החליטה להצמיח זנב. וזה
מסביר את הנוצות. הגיבור סלח באופן מיידי ליונת הדואר ההיא
וביטל את התוכניות להתמודד איתה לפני הדרקון. הגיבור התיישב
ליד השנארף, סליחה, השנארפית, עם כוס קפה וניסה לפתוח בשיחת הא
ודא. הניסיון הראשון נכשל בצורה מזעזעת:
"אז, אמ... איך קוראים לך?"
"עכשיו אני צריכה להחליט בעצמי איך קוראים לי? בשביל מה סחבתי
אותך ואת הדוריטוס שלך כל כך הרבה זמן ואתה לא יכול להחליט על
שם מסכן אחד?"
"אה. אוקיי. תמיד אמרתי שאם יהיה לי חתול..."
"שנארפית!"
"חתול, אני אקרא לו 'כלב', עזבי סיבות, זה כבר סיפור אחר. אבל
מכיוון שאני לא אקרא לך 'כלבה' כי זה מעליב, אני בכל זאת אקרא
לך 'כלב'."
"כלב? הא הא! מה זה השם הזה? תקרא לי 'אוטו' וזהו!"
"האמת שזה רעיון לא רע בכלל... מצלצל אירופאי כזה. ובכן, אוטו.
וזו ההחלטה הסופית."
החתולה עם הנוצות ירקה ניצוצות זעם מעיניה אבל לא אמרה דבר
והעדיפה לחסל את כל שאריות הביסלי בביס עצבני אחד.
אחרי שסיימו להתארגן וארזו להם צידה לדרך הם התקרבו לצוק.
הגיבור זרק מבט למטה מקצה הצוק. העננים הסתירו את קרקעית העמק.
הגיבור הפנה מבט אל ההרים שאליהם תכננו להגיע. העננים הסתירו
גם אותם. כל הסיפור נראה רחוק מאוד ומסוכן מאוד. זה נראה כמו
מסע של שבוע וחצי של הליכה נמרצת, עכשיו כשאין גיבור-מוביל.
הוא לא ידע בכלל מה קצב ההליכה הממוצע של שנארף.
"נו, אתה בא?" קטע שרגא את חוט מחשבותיו. הגיבור הסתובב אליהם
וראה את שרגא יושב על גבה של אוטו ואת כל הציוד קשור לתא
המטען... אה... לחלק האחורי שלה. לרגע אחד לא הבין הגיבור על
מה שרגא מדבר. ברגע אחריו נופפה אוטו קלות בכנפיה וחייכה חיוך
חתולי ואז הוא הבין. או לא. "אוי כן, תזיז ת'תחת שלך לכאן!
הצלחתי לסחוב אותך עד לכאן, לא?" בלית ברירה עלה הגיבור המבוהל
עד עמקי נשמתו על גבה של החתולה המכונפת, נצמד לצווארה בזמן
ששרגא נצמד אליו ("תירגע, אתה לא הטיפוס שלי, עניין של
אווירודינמיקה טהורה") ועצם את עיניו בזמן שאוטו עשתה רוורס,
האיצה בריצה קדימה וזינקה מקצה הצוק. הוא הרגיש את שרירי כתפיה
נמתחים מתחתיו בזמן שכנפיה נפרשו והיא דאתה במה שנראה כקלילות
יחסית מל הצוק. הרוח הכתה בפניו והוא עדיין סירב לפתוח את
עיניו. קר בגובה הזה. הוא היה צריך להביא סוודר. העניין הוא
שלרכב על גבי חתולה ("שנארפית!") ענקית בכלל לא היה בתכנון
שלו. מה בעצם כן היה מתוכנן בכל המסע הזה? ניחא. הגיבור התקשה
לפתע להתמודד עם תחושת השליחות שהכתה בו כמו רוח ב-140 קמ"ש
(אולי זו באמת הייתה רוח ב-140 קמ"ש... ) והוא התחיל לייבב.
הוא התגעגע לחיים הקטנים והאפורים שלו, לכביסה, ללקוחות
הזועמים, להציל את העולם קומקום אחר קומקום. הוא התגעגע לתקופה
שבה יכול היה לבעוט ולקלל את הגיבור-מוביל מבלי שזו תענה לו
בחזרה. אט אט הוא פתח את עיניו ומיד הפסיק להתבכיין. נשימתו
נעתקה. המחזה מתחת לרגליו היה מהמם. הרחק מתחת לכפותיה
המקופלות של אוטו השתרע עמק רחב ידיים. חלקו העליון היה מסולע
וטרשי אבל מבין העננים הקלים אפשר היה לראות כרי דשא נרחבים
ושדות כרובית מרהיבים בסגול. הגיבור הרגיש כאילו מישהו נגס
בפרלין שוקולד בלגי ענקי ובפנים הסתתר עולם אגדות מרהיב
ביופיו. בין השדות הפורחים התפתל לו נחל קטן וכסוף כמו הדגיגים
ששחו בו, שבמבט מדוקדק יותר הסתבר שהוא נהר רחב ידיים. הכל
נראה כמו ציור פסטורלי מימי הביניים - נוף אמיתי ולא מעובד.
הטבע בשיא תפארתו. הגיבור הרגיש כמו בסיפור אגדה. הוא הביט
בהנאה ובהתרגשות סביבו ונשימתו נעתקה מיפי הנוף. אחרי כמה דקות
טיסה נוספות נזכר לחזור לנשום והצבע הכחלחל נעלם מפניו. לאחר
עוד זמן מה (קשה היה למדוד את משך הזמן שבילו בטיסה זו. בעיקר
כי לא היה סרט טיסה. היה רק נוף שנראה כמו שומר מסך של
"חלונות") נגלו מבין העננים ההרים שאליהם שמו את פניהם. נשימתו
נעתקה שוב והצבע הכחלחל חזר לפניו. מאחוריו שרגא הושיט לו שקית
נייר וצעק: "תנשום לתוך זה! תחזיק את השנארפית חזק עם הרגליים
ותנשום לתוך זה!"
בזמן שהגיבור התאמץ לחזור לנשימה ולצבע הקבועים שלו הוא שם לב
שההרים התקרבו. התקרבו מאוד. מאוד מאוד קרובים. הגיבור חזר
להתרכז בשקית בזמן שאוטו התרכזה בלהתכונן לנחיתה. הקרקע
שהתקרבה אליהם במהירות מופרזת הייתה מסולעת וטרשית. זאת עומדת
להיות נחיתה כואבת ביותר. כואבת... בצד האחורי של אוזניה של
אוטו נדלקו נורות אזהרה אדומות שקראו לרוכבים לכבות את הסיגריה
ולהדק את חגורות הבטיחות. שרגא חשב שזה מאוד משעשע. "איזה
חגורות? בטרנטה משנת הייצור שלך בכלל אין חגורות! פחחחחח". הוא
פרץ בצחוק מזלזל שמהר מאוד הפך לזעקות שבר כשאוטו ניסתה להעיף
אותו מעל גבה. בתגובה אינסטינקטיבית אחזו שני הרוכבים בחוזקה
בנוצות של השנארפית, מה שגרם לה ליילל ולירוק בעצבנות ולהשתולל
ביתר שאת. נחיתה כואבת מאוד.
הקרקע התקרבה והתרחקה חליפות עם כל ההשתוללויות האלה באוויר
שהתמלא ביללות הכאב והעצבים של שרגא ושל השנארפית שבין לבין
הוסיפה גם כמה קללות עסיסיות שהתייחסו לשרגא, לגיבור, לאימא של
שניהם ולעולם כולו. הגיבור עצם את עיניו בציפייה לחבטה...
שינוי קל בשיווי המשקל ויציבות יחסית העידו על נחיתתם הרכה על
הקרקע. הגיבור פקח את עיניו בפליאה.
"מה? מה הסיפור? לא שמעת שחתולים תמיד נוחתים על הרגליים?"
אוטו סובבה את ראשה אחורנית להתבונן בו כשהוא מעד מגבה לכיוון
הכללי של האדמה.
"חשבתי שאת שנארפית..." אסף הגיבור את עצמו ואת שאריות כבודו
העצמי מהקרקע. השנארפית חשפה את שיניה בתגובה, כיבתה את אורות
הנחיתה באוזני הפנדה שלה והתחילה לרדת מההר לכיוון צפון בעודה
ממלמלת ומתמרמרת.
כשצעדו בעקבותיה הצליחו לקלוט שברי משפטים בסגנון "נו באמת!"
ו"אמ-אמ-אמא שלהם..."
"נו, עכשיו אתה מוכן להסביר לי מה קורה?" שאל הגיבור את שרגא.
"אנחנו עכשיו ממשיכים צפונה. הנהר שטסנו מעליו הוא הגבול
הדרומי של ארץ רחוקה. ברוכים הבאים לארץ רחוקה, דרכ'גב. אחרי
שנרד מהבונבון המשומש-יד שנייה הזה, נרכב לכיוון מערב, אל עיר
הבירה של ארץ רחוקה הידועה בשמה - בירה. מקורי לא? חזקים פה
בשמות..."
"היי! היי! מ'זתומרת 'נרכב'? אני לא סוחבת אתכם לשום מקום!
סחבתי אתכם עד כאן. מר גיבור - אתה צריך לחזק את שרירי הרגליים
שלך! חתיכת נצלנים אוכלי חינם..." קולה של אוטו התפייד שוב
לרטינה ממושכת.
"כן, אבל אנחנו לא מנסים להרוג 'תו. בואי נסכם שחלק מהדרך
לפחות הוא יעשה עלייך."
"מממ... בסדר, אבל בשאר הזמן אתה הולך איתו!"
נהדר, חשב הגיבור. פשוט נפלא. המסע הזה פשוט הופך להיות מהנה
כמו טיול שנתי - כולם שמחים ומאושרים ומתמרמרים לעצמם...
"אה, וכדאי שתלבש ת'שריון ש'ך, 'תרגל אליו", זרק שרגא כבדרך
אגב והגיבור הצטרף לסיירת המלמולים והמרמורים שלמזלו לא נשמעו
דרך הקרקושים של השריון. ממש דממה מבצעית הדבר הזה... ההר
התחיל להיגמר להם והם התקרבו לתחתיתו.
מאחורי ההר (אחת, שתיים, שלוש) ישבו וחיכו להם שלושה גמדים
שנראו כאילו שלפו אותם ממכרה פחם, ניערו היטב, ודחפו לבגדי חצר
של אלפים שהותאמו בחיפזון למידותיהם.
"היי חבר'ה, ברוכים הבאים לארץ רחוקה", אמרו בשעמום מכאני
משהו, "אנחנו גמדי קבלת הפנים. קוראים לנו אחת, שתיים ושלוש",
אמר הגמד הראשון והצביע לפי הסדר על שלושתם. "כן, ובכן, אתה
גיבור מספר 167 שמגיע אלינו. מזל טוב, ברוכים הבאים ובהצלחה."
"167?" תהה הגיבור. "כן", ענה שתיים, "כמה גיבורים חשבת שיש
כבר? הזמנו 200 מהעולם כולו. אנחנו מעריכים שיגיעו לא יותר
מ-180. כל האידיוטים הטירונים האלה שלא יודעים להיות
גיבורים..." צחק שתיים והשתעל ענני פחם קלושים. "אני רואה
שהבאת איתך שנארף ומורה דרך. יופי. תזדקק להם."
"בקיצור, פנו פה שמאלה ותמשיכו מערבה", אמר שלוש, שהיה הגמד
קצר הרוח והעצבני מביניהם, "הנה המפה, הנה ההזמנה, בהצלחה ויום
טוב." והגמדים חזרו להם לעיסוקם - לא אכלו ולא שתו, רק ישבו
ושוחחו ביניהם על הא ועל דא. הגיבור וחבורתו פנו שמאלה והמשיכו
מערבה אחרי הגבעה בעקבות הדרך המסומנת היטב בשלטי "לכנס
הגיבורים הגדול --->"
"כנס הגיבורים הגדול מתכנס פ'ם במי-יודע-כמה-שנים כשאיזה אסון
תורן מחליט לפקוד את הנסיכה התורנית. אז המלך התורן מכנס את כל
הגיבורים מרחבי העולם, מסביר את הצרה התורנית ושולח את כולם
למשימה עלומה כזאת או אחרת. בדרך כלל מעורבת בה מפלצת
מיתולוגית בסכנת הכחדה. המנצח - זה שפתר, מנצח את החיה
המיתולוגית ו/או מציל את הנסיכה, זוכה בנסיכה ובחצי המלכות (את
החצי השני מקבלים אחרי מות המלך. מעין נדוניה בליסינג).
המפסידים מפסידים את חייהם. מי שלא מת במהלך המסע - ראשו נכרת
ומוצב על עמוד בכניסה לארמון למען יראו וייראו כל היהירים
שמנסים להעמיד פני גיבורים..."
"אהה... ומה בנוגע לאלו שמוזמנים ו... אה... לא מתייצבים...
נניח? לדוגמה..."
"אלו שלא נהרגו בדרך לארץ רחוקה - ראשם נכרת ומוצב בכניסה
לארמון למען יראו וייראו כל היהירים המעזים לסרב לצו מלכותי."
"אז אין לי הרבה ברירות, הא?"
"תלוי, בינתיים יש לך שתיים - למות או לחיות. למען האמת, אם
מחשבים את זה..."
"שתוק."
האביר הרהר באופציות שעמדו בפניו בזמן שעברו בדרך המתפתלת בין
גבעות ירוקות ועדרי כבשים שניקדו את הירוק בכתמי אפור-מלוכלך.
לא היו לו הרבה ברירות - הוא יהיה חייב להתאמן ולהתחזק וללמוד
להשתמש בחרב-סופר-חדה-סופר-קלה-סופר-חזקה-לא-מחלידה-לעולם
שלו. אולי להשיג איזה שרביט קסמים טוב. כולל ספר ההוראות שלו.
אחרי שיחה קצרה עם שרגא הם סיכמו על אימון כפול כל ערב. שרגא
היה כמעט גאה בגיבור אבל לא היה סיכוי שהוא יגיד לו את זה.
מכיוון שבירה הייתה במרחק של חצי יום בלבד ברכיבה על שנארף, הם
החליטו לעצור מוקדם ולהקדיש את שאר היום לאימונים ולשינה טובה.
שרגא הופתע מהשיפור שחל בכושר ובמיומנות של הגיבור וכן מפרץ
המוטיבציה שלו אבל גם את זה הוא לא התכוון להגיד לו.

למחרת הם הגיעו לעיר הבירה. השמש עמדה ברום השמיים והעיר
הזהובה נצנצה באורה כמו תכשיט יקר. מבנה העיר יצר את שם העיר
עצמה בשפה המקומית שנכתבה במעגלים כך שבמרכז העיר נוצרה כיכר
ענקית שבה שכן ארמון המלך ושאליו התנקזו כל הגיבורים האחרים.
כשהם הנמיכו עוף הם ראו שלרוב האבירים היו סוסים, חמורים,
אריות ושאר בהמות רכיבה נחותות על ארבע רגליים. הם חשבו שראו
גריפין אבל לא היו בטוחים בעניין.
אוטו נחתה באלגנטיות שהם לא ידעו שקיימת בה ליד הבמה.
"שוויצרית", סינן שרגא. "שתוק, גרוטאה מהלכת על שתיים!" אוטו
לא נשארה חייבת והלכה לאכול בפינת החי בזמן שהגיבור ושרגא
התמקמו בניחותא מול הבמה.
קול חצוצרות נשמע מרחוק. קול החצוצרות התקרב. התזמורת המלכותית
(שהורכבה בעיקר מחצוצרות ו... חצוצרות) צעדה בסך לכיוון הבמה
והחלה לעשות תרגילי סדר מלכותיים. כשהם סיימו והסתדרו בשתי
שורות בקול תרועה רמה, עלה לבמה שמנגוץ קטן ונפוח מלא חשיבות
עצמית שהיה מן הסתם רב-המשהו-משהו-משהו-המלכותי. האיש עם
החשיבות פצח בנאום חוצב להבות על מצב האומה, הצרה שאליה נקלעו
והמשימה המוטלת על האבירים, תיאור מפורט של הפרס למנצח ותיאור
מפורט אף יותר של הפרס למפסידים. הגיבור, לצערו, למרות קרבתו
לבמה, לא הצליח לשמוע מילה כיוון שאוזניו עדיין צלצלו מההופעה
של התזמורת. הוא קיווה ששרגא שמע קצת יותר. האיש עם החשיבות
סיים לדבר. היו מחיאות כפיים והזמנה לכיבוד קל. כשהם סעדו את
לבם הסביר שרגא שהנסיכה נחטפה על ידי דרקון. מפות חולקו לבהמות
הרכיבה כדי שילמדו אותן בזמן הארוחה. הכיוון הכללי -
מערב-צפון-מערב. מדובר בדרקון אדום (פרטים בהמשך) שנח על מצע
של כרבע טון זהב טהור ואבני חן. והנסיכה. וחצי מלכות. וחייך.
בשעה 17: 00 תישמע יריית האקדח המלכותית שתבשר על פתיחת התחרות
- מבצע-הצלה- מה-שלא-יהיה. על האבירים להתכנס ברחבה המרכזית
ולא להימצא בקרבת החיות שלהם. יש להם כמעט שעה וחצי. שרגא הציע
שיסיימו לאכול ויקנו צידה לדרך. הגיבור תהה באיזה כסף משתמשים
בארץ רחוקה. שרגא ציין שכרטיס אשראי הוא מטבע סחיר בכל העולם.
אחרי שסעדו את לבם וקנו צידה ככל שיכלו והעמיסו על אוטו, ניגשו
לרחבה המרכזית וחיכו ליריית האקדח המלכותית.
ריח של התרגשות עמד באוויר. הוא הריח כמו אדרנלין, זיעה ושמן
שריון.
קול רועם מילא לפתע את כל הכיכר:
"גבירותיי וג'נטלמניי! הנה מגיע הרגע שלו חיכינו כולנו! שורו
וראו והביטו בכל האבירים המובחרים מכל רחבי העולם! הביטו
והתבוננו בהם בעת שהם מתכנסים להם בכיכר ומחכים לירייה
המלכותית שתזניק אותם למסע החשוב והמשמעותי בחייהם! למען האמת,
יהיה זה המסע האחרון בחייהם!..." וקריין שב ותיאר בפירוט
ובפומפוזיות ועם הרבה מאוד סימני קריאה את הפרסים השונים.
הגיבור הביט סביבו בבהלה הולכת וגוברת. הגעגועים לחייו האפורים
והקודמים הצטברו כגוש בגרונו ודמעות חזרו לעקצץ בזוויות
עיניו.
כאפה מצלצלת בעורפו החזירה אותו לעשתונותיו. "שים ת'קסדה
ותפסיק עם השטויות ש'ך, אנשים מסתכלים", אמר שרגא והוסיף בזמן
שהגיבור שם את הקסדה. "אתה לא יכול להרשות ל'צמך לאבד
ת'עשתונות ש'ך. השקעתי בך יותר מדי זמן ומאמצים מכדי ש'תפגר לי
תוך שבוע. אני רוצה את ה-15% שלי." הגיבור נעץ בו מבט מבעד
לקסדה ממוגנת האישונים שלו. "בסדר, בסדר, 10%." "'תה לא יכול
להאשים אותי שניסיתי..."
"והנה איש-החצר-המלכותי-שיירה-את-הירייה-המלכותית!" קול הקריין
החריש כל תגובה שיכלה להיות לגיבור. הקריין והקהל התחילו לספור
אחורה מ-10 ולבו של הגיבור פרפר, זינק לגרונו והתיישב בדיוק
במקום שבו ישבו הגעגועים רק לפני רגע. גופו, לעומת זאת, לא
איבד עשתונות ונדרך לקראת הריצה בעוד 5 שניות. 4... שרגא נעלם
מהעין. 3... הגיבור חיפש אותו בעיניו. 2... לגיבור אין זמן לזה
עכשיו. 1... "והם יוצאים לדרך, גבירותיי וג'נטלמניי!" הקהל
הריע ושרק בזמן שכל האבירים פינו את הרחבה בריצה. הגיבור
התבלבל לרגע וניסה להיזכר איפה הוא החנה את אוטו.
צל כיסה את השמיים לרגע ואוטו נחתה לידו כששרגא על גבה. "אמרו
שלאבירים אסור להיות ליד החיות לפני הירייה. אפח'ד לא אמר כלום
על זה שהחיות יהיו ליד האבירים אחרי הירייה", חייך שרגא
בערמומיות כשהגיבור זינק על גבי אוטו.
והם המריאו לקול תרועות הקהל. הקהל אכן אהב אותם.
כן.
האוויר הקר הכה בפניו של הגיבור כשהם נסקו מעלה. ברום השמיים
אוטו אותתה ופנתה מערבה. בתיאום מושלם פצחו שני הגברים שעל גבה
בשירת "Go West" בתוספת תנועות כיאורוגרפיה מטופשות. מהר מאוד
הם קלטו את שבירת הדיסטנס ביניהם והחליפו אותו בשתיקה מביכה
כשברקע כל אחד מזמזם בראשו את ההמשך. הם לא כל כך ראו את הקרקע
כיוון שהעננים תחתיהם הסתירו אותה, אבל בין קרעי העננים הלבנים
הם ראו חלקי הרים כהים וקודרים למראה. מזל שהם היו מצוידים
בשנארף. "אהמ אהמ..." סליחה, שנארפית. הם טסו מערבה ושרגא ניצל
את ההזדמנות לעדכן את הגיבור בכל הסיפור. "אז יש ת'נסיכה, כן?
והיא נחטפה על ידי דרקון אדום. תכף 'ני יעשה ת'הרצאת דרקונים
וצבעים. קיצור, נחטפה. והם נמצאים במערב-צפון-מערב באיזו מערה.
הנה המפה שנתנו לאוטו, שמור עליה כאילו חייך תלויים בה, כי יש
סיכוי שזה אפילו קצת נכון. תנסה ללמוד 'תה בעל פה. טוב, הרצאת
דרקונים." שרגא פשפש בשק שלו והוציא ממנו ערימת רשימות. הגיבור
לא הצליח להבין כמה דברים הזקן הזה הצליח לדחוף לשק.
"הסיבה שלדרקונים יש תמיד מרבצי זהב זה כי זאת מתכת רכה וזה
הדבר היחיד שנוח להם לישון עליו. ניסית פ'ם לישון על ערימת פח
או אלומיניום? לא בדיוק מגש של כסף..." שרגא קרקר מהבדיחה של
עצמו. "אז הם ישנים על זהב. את האבנים היקרות הם אוספים כי הם
אוהבים ת'צבעים ות'נצנוץ שלהם. למה הם חוטפים נסיכות? לא לגמרי
ברור. הדעה הרווחת היא שהם פשוט רוצים חברה. הם בדרך כלל לא
אוכלים את הנסיכות. הם ניזונים מגופרית ומעדרי פרות חולפים.
אה, ומאבירים.
"יש חמישה סוגי דרקונים. יש דרקוני עצים שהם קטנים וירוקים",
שרגא הוציא מבין הרשימות תמונה של דרקון קטן ומכוער עם פרצוף
מעוך שנתלה על עץ. הוא הזכיר לגיבור שילוב בין לטאת כוח לעצלן.
"הם לא ניזונים מעדרי פרות אלא מעטלפי פירות שיכורים. הם מחכים
שעטלף יאכל מספיק פירות והם יתססו לו בבטן והוא ישתכר ואז הם
צונחים עליו ואוכלים 'תו. כמובן שגם הם משתכרים כתוצאה מכך. די
משעשע לצפות בהם אחר כך. אבל הם לא מעניינים אותנו." חייך
שרגא, לקח את התמונה ותייק אותה בקפידה בין הרשימות.
"הסוג השני הוא דרקוני מים. הם בינוניים בגודלם וכחולים
בצבעם." תמונה תואמת. הגיבור בחן תמונה של דרקון בצבע כחול
עמוק עם פה פעור בדרכו לבלוע דיונון מבוהל שניסה לשחות על
חייו. הממ... "זה נקרא גודל בינוני?" "כן, בדרך כלל הם לא
מתגלים לעין אדם מלבד ימאים ואיזה דרקון מים בודד שנתקע באיזה
לוך ובכל פעם שהוא יוצא לשאוף אוויר כל המקומיים משתגעים. הם
החליטו לקרוא לו ניסים. קוראים לו דיוק והוא שונא את השם הזה.
את שניהם. לדרקוני מים אין כנפיים כי אין להם מה לעשות איתן."
והתמונה חזרה לערימת הדפים.
"הסוג השלישי - דרקון אדמה. זה הסוג הגדול ביותר והכבד ביותר.
מהסוג שמכלה עדרי פרות." והגיבור קיבל לידיו תמונה של דרקון
שבאופן מפתיע היה בצבע אדמה כשמסביבו ערימות של חלקים נבחרים
מכל מיני בעלי חיים לשעבר ורגל של משהו שיועד פעם להיות סטייק
משתרבבת ממלתעותיו.
"הם גרים בקניונים רחבים כדי שיהיה להם מקום. את הביצים שלהם
הנקבות מטילות במרכזי קניות שכונתיים עד שהגוזלים יגדלו וימצאו
להם קניון משלהם." והתמונה שבה לאוסף.
"דרקוני אוויר, צבעם צהוב-כתום וגודלם בינוני. האתלטים
שבחבורה. משחקים כדורסל ביחד כל שישי בצהריים." מבט תוהה
מהגיבור. "זאת בדיחה, בנאדם. תשתחרר קצת. טוב, לענייננו.
אתלטיים אך לא משחקים כדורסל. שוכני אוויר אלו חיים על צוקים
ובפסגות הרים. כנפיים חזקות מאוד וביצועי אקרובטיקה מרשימים.
אתה צריך לראות אותם בעונת הזיווג. כמו מפגן חיל האוויר ביום
העצמאות. ניזונים מלהקות ציפורים אבל לפעמים יורדים לקרקע
לצוד... ובכן... מה שהם מוצאים..." הגיבור תהה מי הדביל שהעז
לנסות לצלם את התמונה ששרגא החזיר לרשותו. שרגא, לשם שינוי,
השתתק לרגע ולקח נשימה עמוקה.
"דרקוני אש. דרקונים בגודל בינוני בעלי גוון אדום עמוק. נקראים
דרקוני אש בשל טבעם העצבני, בשל העובדה שהם מתגוררים במערות
ליד ביצות אש ומכיוון ש... המ... הם הדרקונים היחידים שמסוגלים
לירוק אש..." הגיבור התבונן בתמונה של דרקון אדום למדי ומרושע
למראה שישב במערה שהוארה במה שנראה ממבט ראשון כמו מדורות אך
מבט מדוקדק יותר גילה שמדובר בעצם בבורות אש של ביצת אש מצויה.
הדרקון נעץ מבט בגיבור ועשן בקע מנחיריו והסתלסל סביבו. הגיבור
לא חיבב את הדרקון הזה. גם הדרקון לא נראה כאילו הוא מחבב את
הגיבור. "האש שהם יורקים יכולה להגיע למרחק של עד שלושה מטרים.
במיוחד אם הם בדיוק סיימו לבלוס גופרית. תשתדל להתרחק ממנו
אם... ובכן, באופן כללי תשתדל להתרחק ממנו..."
"איך הורגים אותו?"
"הורגים אותו! זה איך!"
"אהה... ואיך עושים את זה?"
"בתי השחי שלו לא ממוגנים, לשם תכוון ת'חרב. אה, וכולנו
מתפלשים בגופרית לפני זה, כדי שהוא לא יריח 'תנו או לפחות
שהריח של הגופרית יטשטש ת'ריח שלנו. אל תשכח את האימון שלנו
הערב, הא?" ושניהם שקעו איש איש במחשבותיהם בזמן שהשיר הארור
משעת ההמראה ממשיך להתנגן להם בראש.
"אהמ... אהמ..." הגיבור הקיץ למשמע הקול בבהלה וגילה שהוא נמנם
קלות על גבה של אוטו. "אהמ... ערב טוב, כאן הסופר
קברניט-שנארפית שלכם, אנו מתקרבים לנחיתה. הנוף מסביב הוא נוף
הררי ומסולע, והטמפרטורה - קר. שום דבר מעניין למען האמת, פשוט
השמש נוטה לשקוע, כמו שהיא נוטה לעשות בכל ערב וכאן באיזור יש
איזה נחל לשתות ולרחוץ בו. כן, שרגא, לרחוץ בו, איה!" שאגה
השנארפית כשעקב עטוי בוץ הכה בצלעותיה עטויות הנוצות. "ומקום
לצוד בו ארוחת ערב. אולי גם אתם תמצאו איזה משהו לנשנש. בקיצור
נא להדק חגורות בטיחות, שרגא שתוק. אורות הנחיתה יידלקו מיד,
נא לכבות סיגריות ולא עליי. מי שיכבה סיגריה שלא כחוק ייתן את
הדין ויטופל על ידי. ראו הוזהרתם."
הגיבור שפשף את עיניו וראה סביבו הרים חומים ומשעממים כמו ציור
עילג של ילד בכיתה ד'. רחוק מתחתיהם זרם נחל קטן שכבר מהגובה
הזה יכולת לדעת שהמים בו קרים וריקים מדגים. נו, ערב ירקות
הערב...
אחרי הנחיתה (שהייתה רגועה בהרבה מהנחיתה הקודמת) אוטו הלכה
לחפש לה איזה עכבר ענק שישמש כנקניקיה והגיבור ושרגא התפנו
לאוכל ולאימון שעיקרו היה לנסות ולפרוץ את ההגנה של שרגא.
האימון לא הלך משהו והגיבור ניחש שהדרקון יהיה פחות סלחן
משרגא. הוא המשיך להתאמן.
אחרי שנת לילה קצרה אך איכותית המריאו שוב לכיוון הדרקון האדום
כשהזריחה האדומה מחממת את גבם.

"אהמ... אהמ... בוקר טוב, כאן הסופר קברניט-שנארפית שלכם.
אנחנו מתעופפים לכיוון הדרקון האדום כשהשמש האדומה מחממת את
גבנו. אנחנו ננחת בעוד כשלוש שעות בפתח ביצות הקשמיר שאותן
נחצה ברגל. מקור השם אינו ידוע..." והשנארפית המשיכה לבלבל את
המוח על הבוקר ואף אחד מקהל המאזינים הנלהב שלה לא נראה נלהב.
או מאזין.
לאחר שלוש שעות טיסה נחתו במפתיע מול קיר ערפילים שאוטו סירבה
לעוף דרכו. השלושה עמדו מול קיר הערפילים ובהו בו. הגיבור לא
אהב לחשוב שהערפל מביט בו חזרה. הוא נשם נשימה עמוקה. לערפל
היה גוון קלוש של ורוד והוא לא ידע ממה הוא עשוי או למה אוטו
מסרבת לעוף דרכו או מה מחכה לו מעבר אליו או..."יאללה! אינ'ך
ת'כל היום, בנאדם! רק חסר שאיזה גיבור יעקוף אותנו בזמן שאתה
בוהה ומהרהר לך!" דחף אותו שרגא לתוך הערפל הוורוד. בתוך הערפל
גילה הגיבור ששרגא ממשיך לדבר אבל הוא התקשה לשמוע אותו. היה
הד מוזר, כאילו נפקקו לו האוזניים בטיסה. הגיבור הרגיש כאילו
מישהו תקע לו צמר גפן באוזניים. צמר גפן ורוד. סביבו היה ריח
מתוק שהזכיר לו ילדות רחוקה ונשכחת. הגיבור ושרגא החזיקו
בכנפיה של אוטו שנדמה היה שהיא מתלוננת והם צעדו בזהירות
קדימה. זה לא אמור לקחת זמן רב, אולי 50 מטרים בסך הכול... עוד
15... הגיבור פתח את פיו לנשום והמתוק מילא את גרונו. כל
הוורוד המתוק החלומי הזה גרם לו לרצות לחזור לימי ילדותו
הרחוקים, שבהם לא היו לו דאגות ומלחמות דרקונים היו רק באגדות.
הוא ידע, הוא פשוט ידע שאם הוא רק יישאר לשבת שם בערפל הזה,
החמים והמלטף, הוא יחזור לתקופה ההיא. הוא יגיע. היי, פוקוס!
לא צריך שוב מכות משרגא. הגיבור משך את עצמו באוזן בידו הפנויה
והמשיך להתקדם. עוד כמה מטרים של מתיקות משכרת והם היו בחוץ,
מתנשפים ונושמים אוויר צח. ובכן... קצת יותר צח מקודם, בכל
אופן... ההתמודדות עם קיר צמר הגפן המתוק היא תמיד חוויה
מטרידה. שרגא יכל להיזכר בקלות בכמה גיבורים שתעו לנצח בנבכי
הנוסטלגיה. הגיבור הנוכחי התמודד עם זה יפה. יפה מאוד אפילו.
כל הכבוד. אין סיכוי שהוא הולך לנפח לו את האגו ולומר לו את
זה. הגיבור סיים להתנשף כשידיו על ברכיו והרים את ראשו להתבונן
בביצת הקשמיר, כפי שנקרא הנוף סביבו. המ... סביבו הייתה ביצה
בצבע ורוד-שושן עכור שכזה. מין צבע שהיה פופולארי מאוד בתקופת
הפרה-רנסאנס. סוג של מודרניסטי-עתידני. בקיצור - ורוד מלוכלך.
פה ושם צמחו באומץ כמה עצי בזוקה עלובים מזרעים של מסטיק.
המ... זה... מעניין...
"טוב, הטריק הוא לא לעמוד במקום אחד כי אז המסטיק הביצתי הזה
נדבק אליך וקשה להימלט ואם תילחם מדי - הביצה תילחם בחזרה
ובסוף תהפוך לפקצה לועסת מסטיק שמתעניינת רק באופנה, וממש כמו
האופנה, תחלוף מן העולם כהרף עין."
אה. עכשיו אפשר להירגע. רגל לתוך ביצת הקשמיר. בללללופ. איכס.
הגיבור הוציא את הרגל במהירות חזרה. טוב, ריצה תהיה הדרך
היחידה, אבל אי אפשר לרוץ את כל המרחק הזה. אפשר יהיה לעצור
להתנשף על העצים המסכנים והרעועים האלו שאמורים יהיו להחזיק את
כל השלושה בבת אחת.
"אוקיי, שימו לב - הנה מה שעושים - שרגא, אתה מוביל את הדרך.
רוץ לעץ הראשון, כשאתה מסיים לנוח ורץ לעץ הבא - אני יוצא
לכיוון העץ הראשון. אוטו, את המאסף, יש?" התארגנויות אחרונות
והחבורה יצאה לדרך בדילוגים. עץ ראשון... שני... שלישי...
המרחק בין העצים גדל בהתמדה והריצות התארכו בהתמדה... קדימה
לעץ הבא... ולזה שאחריו... הביצה הזאת לא עושה סימנים של
להיגמר... זה מעייף למדי... הגיבור הגיע לעץ מספר... הוא כבר
איבד ספירה, בערך מלאנת'לפים וארבע. הוא הביט סביבותיו. מסביב
הכל היה ורוד עכור מנוקד בעצים מוכי גורל. לפניו שרגא היה
נקודה מרוחקת ומאחוריו אוטו... איפה אוטו??? הגיבור הסתכל סביב
בבהלה גוברת. איפה הכלבה הזאת??? "אהמ!" שנארפית, סליחה.
ואז הוא ראה אותה באמצע הדרך באמצע הדרך בין שני עצים, מכוסה
בוורוד קשמיר כבר עד הברכיים עטויות הנוצות שלה ויורקת בזעם.
בלי לחשוב פעמיים ובעצם גם בלי לחשוב פעם אחת, עזב הגיבור את
הביטחון היחסי של העץ ורץ אליה בקו ישר. הדרך כל כך ארוכה...
ושרגא צועק דברים חסרי פשר ברקע אבל הוא יכול היה לתאר לעצמו
שהוא לא מאושר מהסיפור. שיקפוץ לו. הוא הגיע לאוטו והחל לקפץ
במקום מרגל לרגל ובמקביל למשוך את הכפה הקדמית.
"כפרה עליך!!! באימא ש'ך, עזוב!!! בקטנה!!!" פרחה צפצפה מגרונה
של אוטו.
היו יותר מדי סימני קריאה, שמחה והתלהבות מאוטו. המצב גרוע.
"לא אוטו! אני לא מוותר עלייך!"
"פחחחחחחח, איזה נושנוש אתה! אני מה זה בסדר פה!!! די, נו,
שחרר!!!111 אחת אחת"
"אוטו!" קרא הגיבור בחרדה גוברת, "תעבדי איתי! קדימה! מחשבות
אינטליגנטיות! אני יודע שאת יכולה לעשות את זה!"
"אינטי-מה? אל תדבר אליי בשפות זרות! מה זה? אנגלית? לועזית?"
הגיבור פשפש בבהילות במוחו על דרכים להוציא מאוטו קצת
אינטליגנציה.
"אוטו! כמה זה 2 ועוד 2?"
"חחחח לא יודעת, מה אתה מתנשא מעליי עם החשבון ש'ך?"
"תתאמצי!"
"אה... 4?"
"כן! יופי! קדימה! שמות של סופרים תני לי!"
"סופר באבא, סופרמן..."
"אוטו! שמות של סופרים! קדימה! תני לי שניים, עדיף איריים."
"מה זה?"
"קדימה!"
"אה... אמ... אוסקר... יו, כמו שהיה בטקס האוסקר השנה, שהיה
מ-א-מ-ם-! שיו אני מתעלפת, אתה ראית מה ההיא שכמעט זכתה בפרס
ההוא אבל בסוף לא לבשה? סוף!!!11"
"מה שם המשפחה שלו?" לגיבור נמאס מכל סימני הקריאה עם ה-1ים
בסוף. הוא הצליח להוציא את שתי הכפות הקדמיות שלה כבר והחל
להתעייף מלרוץ במקום ולנהל מלחמת מוחות עם פרחה.
"ווילי? לא... זה היה... ווילד! כן! אוסקר ווילד!!!1"
"יופי! את מצוינת! קדימה! עוד אחד!"
"אה... ג'... ג'... ג'רבי..."
"אירי, אוטו! אירי!"
"ג'... ג'ויס... ג'ויס... ג'יימס ג'ויס!" והעיניים של אוטו
חזרו לפוקוס. הברק הטיפש נעלם מהן והיא הביטה מטה אל רגליה.
"אוי לא..." היא זינקה באוויר ופרשה את כנפיה. פעם...
פעמיים... גם הרגליים האחוריות השתחררו. היא תפסה את הגיבור
ברגליה הקדמיות והעיפה את שניהם לעץ הקרוב ביותר. הם התנשפו
והגיבור ניקה במגבת ירוקה את כתפיו, רגליו ורגליה של אוטו. הם
עוד לא יצאו מכלל סכנה והעץ לא יחזיק את שניהם לזמן רב.
"זה היה טיפשי מאוד מצידך. טיפשי מאוד מאוד. להבא - על שרגא
ועליי אפשר לוותר. אתה חייב לדאוג קודם כל לתחת שלך."
"זה בדיוק מה שעשיתי. אין מצב שהייתי מצליח לסיים את המסע
בלעדייך."
"טיפש. בכל אופן - תודה."
"אין בעד מה."
והם המשיכו בדילוגים, השיגו את שרגא ותוך שעתיים נוספות של
ריצה ודשדוש יצאו מביצת הקשמיר הוורודה עכורה. מולם הם ראו
רצועה רחבה של ירוק, זרועה במצבורי אבנים גדולים ונחלים. כל
הירוק הזה הסתיים במרחק מול עיניהם ברכס הרים גבוהים עם גוון
צהוב קל של גופרית; לשם היו מועדות פניהם. הם התמוטטו לנוח ליד
הנחל הקרוב. הביצות הוורודות הארורות האלו גזלו מהם את רוב
היום ולא הייתה אפשרות להתקדם באופן משמעותי. הם היו עשויים
להחליט לחפש מצבור אבנים נחמד וחביב לחסות בו בלילה אם הם לא
היו עסוקים בהתפחלצות עייפה רבתי. כמה נעים היה לשכב כך על
הגב, בעיניים עצומות, בעיניים עצומות ולנוח... להירגע... אולי
לתפוס תנו... מה זה היה? הגיבור התאמץ לפתוח את עיניו למשמע
צליל חשוד למדי, אבל הוא היה כל כך עייף... רק לנוח ו... אוקיי
מה קורה כאן? הגיבור פקח את עיניו רק כדי לגלות שהוא מוקף.
מוקף בעדר כבשים. המ... הוא לא זכר כבשים... טוב נו, שיהיה...
כבשים לא מזיקות. הוא עצם את עיניו רק כדי לפקוח אותן שוב
ולמצוא את אחת הכבשים בועטת ברגלו וכבשה נוספת מנסה ללעוס את
זנבה של אוטו. גם היא התעוררה ולא נראתה מרוצה במיוחד. שרגא
המשיך לישון כמו פגר. הגיבור ניסה לבעוט בכבשה בחזרה בתקווה
שהיא תיבהל ותברח אבל במקום זה היא צווחה בעצבים משהו שנשמע
כמו קריאת קרב. הסתבר שזו אכן הייתה קריאת קרב, שכן כל הכבשים
שניסו ללחך את אצבעות רגליו של שרגא (וקרוב לוודאי שחטפו
דיזנטריה בעקבות הניסיון הזה), אלו שניסו ללעוס את אוטו וגם כל
השאר נדרכו מיידית והתנפלו על החבורה בענן אבק בדיוק כששרגא
הקיץ משנת היופי שלו והספיק למלמל "מה לעזא..." ואז הן נעלמו
בערימה של צמר חום-אפרפר ומדובלל. כשהוא נלחם את דרכו בין כל
מיני איברים של סוודרים-לעתיד, הגיבור הגיע למסקנה שהאיש שהפיץ
את השמועה הנבזית שכבשים הן חיות חמודות, צמריריות ולבנבנות לא
ראה כבשה מימיו, ובטח לא היה צריך להילחם איתה. הוא דחף את
עצמו למעלה ומצא את עצמו מתגלגל מתוך הערימה, כבול בחיבוק מוזר
עם אחת הכבשים. הכבשה זינקה על שתי רגליה האחוריות ובתנועות
שאולין מיומן פצחה בסדרת פוזות מהסרט "נמר דרקון". או או...
הוא הכיר את הסרט טוב למדי... הנה ה"הנמר הכורע" ו"החגב המקפץ"
ו"התוכי המאיים"... היא תתקוף בעוד רגע... הגיבור העיף מבט
לערימת הצמר הדבלולי וראה את רגליו של שרגא מבצבצות ואת מתאר
גופה של אוטו מכוסה כבשים מקצה זנבה עד לקצות אוזניה.
"היי, מה קורה פה?" הופיע פתאום נער צעיר ושחום משום מקום.
"טוב, מספיק עם השטויות האלו." החליט, שלף חליל רועים וניגן
שני תווים חדים ומצווים. בין רגע כל הכבשים הרימו את ראשיהן
לכיוון הרועה הצעיר והסתדרו אחריו בשלשות מדוגמות. הם החלו
לצעוד בסך, ובשירת 'אל המעיין' יצאו מחייהם באותה פתאומיות שבה
נכנסו.
הגיבור, שרגא ואוטו התקבצו יחד, החליטו שהעולם השתגע והתמוטטו
לישון.
בבוקר הם התעוררו למה שחשבו שיהיה היום האחרון של מסעם.

בוקר. הרים. דרקון. נסיכה. ליום הזה חיכה כל חייו. אז למה הוא
מעדיף שיהיה לו טיטול? תדריך מאת שרגא. "אוקיי, תוך שעה-שעתיים
גג אנחנו מגיעים. כל הסיפור - דרקון, בורות אש, נסיכה וזהב
15%."
"שרגא."
"בסדר, 10%!" מלמול לא ברור. "בורות האש. יהיה קשה לזהות אותם
כי הכול יהיה אפוף עשן ומריח כמו... ובכן... כמו הר שעולה
באש..." ושרגא פצח בתדריך שלם על תנועה מבצעית בין בורות אש,
התפלשות בפיח ובגופרית ואיתור דרקונים על פי הגללים שלהם.
הגיבור ניסה להתרכז אבל היה לו קצת קשה להקשיב כשהדפיקות
המטורפות האלו הורסות לו את האוזניים. מה זה? אה, זה הלב שלו.
הוא ניסה להירגע, נכשל בצורה מזעזעת וחטף היפר ונטילציה. הגוון
הכחול המוכר חזר לפניו. מאמצע שומקום הושטה אליו יד אוחזת
בשקית נייר מוכרת לא פחות. הוא הצמיד אותה לפיו ולאפו. "נו,
אתה מכיר ת'תהליך- לנשום לאט, מסודרת, הגעת עד לכאן, רק עוד
מכשול אחד ואוטו מכירה את הדרך חזרה בטייס אוטומטי. זה כמו
במשחקי הווידיאו, נכון? שמגיעים לשלב האחרון, נכון? שלב הבוס,
אה? רק תירגע למה אם תילחץ ככה ליד הדרקון אנחנו טוסטים. די,
נו, בדיחה! קצת הומור! מה קרה?" הצבע חזר לפניו של הגיבור
ואחרי כמה דקות נוספות היו מוכנים לתזוזה. שרגא הוביל את הדרך,
הגיבור אחריו ואוטו דילגה בחינניות חתולית מאחוריהם. הטיפוס
היה ארוך ומייגע, הם קיפצו מסלע אימתני ורעוע אחד למשנהו וחלק
מהם בכלל התבררו כגללי דרקונים, מה שהפך את הקיפוץ עליהם לנעים
פחות.
"משו פה לא 'פסדר... יש פה יותר מדי גללים..." אמר שרגא בדרכם
מעלה ופנימה ברכס ההרים.
"מה זה אומר בעצם?" שאל הגיבור כשהם פיתלו את דרכם בין בורות
אש רבים מספור.
"מה זה אומר?" השיב שרגא בעודם מתמרחים להם בפיח וגופרית.
"זה כנראה אומר שיש כאן יותר מדרקון אחד." אה. אוי. הם המשיכו
לטפס בדממה.
אחרי כמה שעות נוספות עצר שרגא בפתאומיות כזאת שתפסה את אוטו
באמצע דילוג וכמעט גרמה לה להחליק. הזקן רחרח את האוויר
והסתובב לגיבור בעיניים נוצצות. "זה כאן", לחש, "כאן, אחרי
העיקול ימינה בשביל תהיה מערה. בפנים. ובכן, לשם אנחנו מנסים
להגיע. קח." שקית נייר. נשימות עמוקות. מסודרות. "תציץ פנימה
ותחזור מיד, שלא יירד לך הראש, אה?" הגיבור עשה בדיוק מה שאמרו
לו. הוא התקדם בזהירות כשהשניים האחרים בעקבותיו. בספירה ל-3
שלושתם הציצו פנימה וחזרו.
"וואו!" לחש שרגא, "יש שם הרבה יותר מדי זהב רק בשביל דרקון
אחד, בנאדם. נראה שיש שם זוג. תקווה שאין ביצה. אתה יודע כמה
זה 15... 10% מהדבר הזה? אני פורש מעסקי הגיבורים לנצח!"
בפנים אכן הייתה ערימה מזהירה וענקית של זהב, חלקה העליון מותך
קלות בשל חום גופם של הדרקונים. בפינת המערה היה כלוב מוזהב,
כנראה מקום מושבה של הנסיכה ובצד המרוחק של המערה הוא חשב שהוא
ראה כתם אדום שאולי יכול היה להיות שייך למשהו שהיה מוכן להרוג
את הגיבור.
"אז מה עושים עכשיו? אני נכנס וצועק משהו? מתגנב ותוקע לו סכין
בגב?"
"המ... סכין לא תעזור... מה בנוגע ל'עצור בשם הממלכה'?"
הגיבור לקח נשימה עמוקה. די, מספיק להתבחבש, לזה חיכינו. בקצב
הזה יגיע גיבור אחר וייקח את הנסיכה מתחת לאף שלו.
קפיצה בחרב-סופר-חדה-סופר-קלה-סופר-חזקה-לא-מחלידה-לעולם
שלופה.
"עצור בשם הממלכה!"
"מה אמרתי לך אלף פעם??? לא להפריע לי, נכון???" ענה לו הדרקון
בקול עצבני ומוכר להטריד. הגיבור התגבר על הצורך הראשוני
להתנצל וצעד צעד אמיץ קדימה.
"איפה הנסיכה? באתי להציל אותה וזה גם מה שאני אעשה אז אפשר
לוותר על הקטע להרוג אחד את השני." רחש נשמע מכיוון הכלוב
המוזהב והצביע על מיקום הנסיכה. הגיבור בקושי הספיק להסב את
ראשו לכיוון הרעש כשנשמעה שאגה רמה והדרקון תקף אותו. הוא
התחמק בזריזות
ובחרב-סופר-חדה-סופר-קלה-סופר-חזקה-לא-מחלידה-לעולם שלופה.
"תשמע, אני..." הדרקון תקף שוב, התחמקות נוספת. "אני ממש לא
רוצה לפגוע בך..." ושוב, "אבל, אם רק..." נשמעה שאגה מהצד השני
ואוטו עמדה שם, חושפת שיניים. "אוטו, אני חושב..." החתולה
("אהמ!") שנארפית התקרבה, הדרקון הסב מבטו אליה ומיד חזר
להתנפל על הגיבור. אוטו זינקה ונשכה את הדרקון ברגלו. הדרקון
שאג בכאב ובהפתעה ופנה לנשוך את אוטו בחזרה.
החרב-סופר-חדה-סופר-קלה-סופר-חזקה-לא-מחלידה-לעולם של הגיבור
עצרה אותו והוא נסוג צעד אחד אחורה. שרגא לא היה בטווח ראייה.
לפתע נשמע צליל מקצה המערה ודרקון אדום נוסף, קטן יותר אך
עדיין אימתני, הצטרף למאבק. שני דרקונים! כאילו שאחד לא היה
גרוע מספיק ואיפה שרגא? בדיוק באותו רגע שרגא בחר לבצע כניסה
דרמטית למערה בקריאת "עצרו רגע אחד!"
היה מבט בינו לבין הדרקון החדש.
היה עוד מבט, קצת יותר מופתע.
"שרגא!"
"ירדנה!!!"
שרגא רץ אל הדרקון (דרקונית, כך מסתבר) והם התחבקו ארוכות.
הדרקון והגיבור, שהנמיך את חרבו, בהו בשניים בהפתעה בעוד ירדנה
מדביקה לשרגא נשיקה מצלצלת.
"התגעגעתי אליך."
"מעולם לא הפסקתי להתגעגע אלייך." הגיבור מעולם לא ראה את שרגא
בהפגנת רגשות שכזו. או בהפגנת רגשות בכלל... ובעצם גם לא בכזו
שפה רהוטה אם כבר עוצרים לחשוב על זה.
"מה את עושה כאן?"
"אני פה עם בעלי, הוא חטף איזו פרגית שוב, אבל..." מבט נוסף
ושתיקה.
"הגיע הזמן, לא?" שאל שרגא.
"צודק", ענתה ירדנה בחיוך דביק.
"בואי נזוז." בדילוג זריז קיפץ הקשיש על גבה של הדרקונית
האדמונית וצעק לגיבור: "היי, 'תה יודע, 'תה בסדר. 'תה 'סתדר
מכאן. השנארפית ש'ך יודעת ת'דרך הביתה והנסיכה ש'ך בונבון!"
"יעקב, הפרה על הגריל ויש עוד עדר במקרר. ביי!" ובמילים אלו
נעלמו מחייהם לנצח. המ... שרגא כרגע ברח עם אשתו של הדרקון...
זה... ובכן, זה לא בריא... לא לגיבור, בכל אופן...
"ירדנה... ירדי..." מלמל הדרקון, הסתובב לגיבור, נעץ בו מבט
מאשים ושאג:
"אתה!!! אתה הבאת אותו לכאן!!! ועכשיו אתה רוצה לקחת גם את
הנסיכה? על גופתך המתה!!! אאאררררגגגג!!!" זעם הדרקון והתנפל
על הגיבור. הגיבור התחמק והתגונן כמיטב יכולתו אבל הדרקון היה
חזק משרגא. לדבר כזה הוא לא היה מוכן. לא הייתה דרך להתכונן.
Oh dear...
ביפ ביפ!
הא?
"מישהו הזמין פיצה?"
הא?
למערה נכנס שליח קטן ועטור פצעונים עם קסדת חצי אבטיח בעוטה
ומוכת גורל כשהוא מחזיק בידיו שני מגשי פיצה ענקיים וריחניים.
הקרב פסק מיד.
"עברו 30 דקות, הפיצות חינם." הסביר הדרקון.
"סליחה?"
"הזמנתי את הפיצה לפני יותר מחצי שעה, אם עוברות יותר מ-30
דקות, הפיצות על חשבונכם."
"נמאס לי מזה! אתה גר במערה מטורפת! אתה יודע כמה זמן לקח לי
להגיע לכאן?" השליח זרק את הפיצות על רצפת המערה ויצא כשהוא
ממשיך למלמל ולצעוק.
"אה, גיבור..." לחשה אוטו כשהיא שולחת לסירוגין מבטים אל
הגיבור, אל הדרקון ומחוץ למערה.
"לא עכשיו..." שני הנצים שבו להביט אחד בשני כשמבחוץ עלו קולות
קרקוש ושברי קללות מכיוון השליח. כשלפתע...
"נמאס לי!!!" שב השליח כשהוא מצויד בתת מקלע ובכמות תחמושת
שתספיק לשלושה סרטי המשך לרמבו. הוא אפילו הספיק לצייר שני פסי
הסוואה שחורים מתחת לעיניו משל היה סטיבן סיגל בעצמו ובכבודו
ובעצמו. "30 דקות הוא אומר!!! גר בפאקינ' מערה של 'שר
הטבעות'!!! 30 יום אולי!!!" ובצעקות אלו ודומות השליח של הפיצה
פתח באש לכל עבר. הגיבור השתטח על הרצפה וצעק לאוטו לצאת
החוצה. הוא התחמק מכדורים תועים שבעיקרון יועדו לדרקון אבל אי
אפשר לדעת עם השליחים האלו... הוא זחל בזריזות יחסית לכיוון
הכלוב המוזהב וכדור פספס את ידו בסנטימטרים אחדים ופגע במנעול
במקום. יופי, סוף סוף קצת מזל... פתח את דלת הכלוב, תפס את
הנסיכה ומשך אותה לרצפה, בקושי מביט בה ורק דואג להשאיר את
שניהם בחיים. הם זחלו לכיוון פתח המערה כשברקע השליח צורח
ויורה והדרקון יורק אש וצורח עליו בחזרה. הם הגיעו לפתח המערה,
ושם אוטו חיכתה בכנפיים פרושות ובדאגה רבה. הם רצו וקפצו עליה
והיא עוד הספיקה לרטון "איה, מה נראה לכם שאני? סוס מרוצים?
חמור חדש?" לפני שהם המריאו משם.
הם נחתו לא הרחק משם כדי לנוח, להכיר את הנסיכה ולהתכונן למסע
הארוך הביתה. לאחר שירדו מגבה של אוטו, הניחו לה לפוש בצל
וניגשו לשטוף את פניהם בנחל הקרוב. הם הביטו אחד בשני בשתיקה
ביישנית. לנסיכה היה יופי מוכר. הוא הביט בשערה הבלונד פלטינה
שהשתלב נהדר עם הכסף והיהלומים בכתר שלה והרגיש כאילו הוא חוזר
הביתה.
אחרי ארוחה, מנוחה קלה ואריזות אחרונות הם עלו על גבה של אוטו
והמריאו.

איזה בוקר מגעיל. אפור וקר ולח ומלוכלך. הגשם לא בדיוק הספיק
להרטיב אותך אלא רק להיכנס לעיניים ולהרטיב את קצה האף. וכמובן
- אם היה לך פן - להרוס אותו קפוט. לא בדיוק היום שבו מישהו
היה רוצה ללכת לעבודה, אבל הוא לא הטיפוס שמזג אוויר
גרוע-למחצה יעצור אותו.
בדרכו החוצה זרק מבט חטוף על הבית וציין לעצמו שצריך לעשות
כלים וכביסה. ולטאטא. הוא העיף מבט נוסף לוודא שהוא לא פספס אף
יונה, יצא מהבית ונכנס לאוטו. צריך לנקות אותו. מלא שאריות של
דוריטוס ונוצות. הוא לא היה לגמרי מרוכז בנהיגה וכמעט דרס
מישהו. במבט שני התברר שהמישהו הזה הוא הבוס שלו. מזל שזו
הייתה רק מכה קטנה. האוטו פלט נחרת צחוק והבוס נראה כאילו הוא
מעלה עשן. זה היה רק הגשם המחורבן אבל התמונה הזכירה לו משהו.
הוא הגיע לעבודה, טפח על האוטו ונכנס. עוד יום רגיל שבו הבוס
יושב עצבני במשרדו המוזהב שבסוף המסדרון שמאלה. מאז שהתפשטה
השמועה שאשתו של הבוס ברחה עם השרת של הבניין, הוא הפסיק לחשוב
שהוא מדמיין עשן יוצא מאפו של הבוס כשהוא מתעצבן. הוא הקפיד
לעבור דרך הנהלת חשבונות. הייתה שם איזו פקידה חמודה שמצאה חן
בעיניו. היא אמנם הייתה אפרורית וביישנית אבל הוא היה בטוח
שיכול היה לראות נצנוץ כסוף בשיער הבלונד-עכבר שלה. הוא גם היה
בטוח שהיה קסם בעברה. אולי יום אחד הוא יזמין אותה לצאת. או
יחייך לה לשלום.
אולי ביום אחר, יש הרבה עבודה היום. עבודתו של גיבור לעולם לא
נגמרת.