פליפר נכנס לארנק לפני כמה שנים. אני לא זוכר בדיוק מתי, אבל
זה היה, אני חושב, לפני שהתחלנו. קיבלתי אותו במתנה -- פיסת
נייר מנוילנת במכשיר למינציה משרדי עם ציור (של פליפר, בלי שום
קשר לדולפין) וטקסט קצר, אישי ומתוק.
מאותו יום הוא היה בארנק. אני חושב שהוא אפילו עבר דירה לארנק
מרווח וחדיש יותר בשלב מסוים כשקיבלתי ארנק חדש. בכל מקרה, הוא
לא זז מהארנק. לכל מקום שנסעתי או טסתי, הוא היה שם, לא משנה
כמה מלא היה הארנק. תמיד בפנים, תמיד איתי.
בהתחלה הרגשתי קצת מוזר להסתובב איתו כל הזמן, אבל בשלב מסוים
פשוט הפסקתי לשים לב שהוא שם. הוא פשוט היה שם, כל הזמן,
בארנק, מסתכל עלי, מקשיב לי, בודק שהכל בסדר, עוזר. כמו שהיה
כתוב בטקסט על הכרטיס -- שם תמיד בשבילי.
אני אתקן את עצמי -- הוא יצא מהארנק פעם אחת. אני מודה שבהתחלה
החזקתי אותו בארנק לא בשבילי. לא ייחסתי חשיבות לעניין, ופעם
אחת הוצאתי אותו לכמה ימים. זה פגע מאד. לא בי, בה. לא כעס,
עלבון. מאז הוא תמיד היה בארנק, וכמו שאמרתי התרגלתי לזה שהוא
שם. הוא מבחינתי כבר נהייה חלק מהארנק, אז לא נגעתי בו.

ואז שמתי לב שגם כשכבר אני יכול להוציא אותו, לא עשיתי את זה.
זה לקח לי כמה שבועות לשים לב. ראיתי שהוא שם במשך השבועות
האלה, כל פעם שפתחתי את הארנק, אבל תמיד היה נראה לי טבעי שהוא
שם, אז לא נגעתי בו. ואז בוקר אחד (או צהריים, או ערב, אני לא
זוכר, וזה גם לא חשוב) הסתכלתי בארנק והחלטתי שהוא צריך לצאת
לחופשי. הוצאתי אותו מהארנק, כמעט בייראת כבוד (בכל זאת, הרבה
זמן שם), והסתכלתי עליו מכל הכיוונים. הרבה עבר עליו. קצת
מקומט, הפינות של הלמינציה כבר נפתחות, טיפה מלוכלך, אבל עדיין
מחייך איכשהו. "מה איכשהו דביל? אולי כי הוא ציור סטטי, למה
שלא יחייך?" מדבר לעצמי. טוב נו, זה לא פעם ראשונה שדיברתי
לעצמי, ובטח לא אחרונה, ונראה לי שכולם עושים את זה מפעם
לפעם.
"אתה שם כי אתה שם, ובלי שום סיבה אחרת" אמרתי לו. מה יהיה?
קודם מדבר לעצמי, עכשיו מדבר לכרטיסים מנוילנים. התדרדרות
מהירה. זה מוזר, אבל היה לי קשה לא להחזיר אותו לארנק -- כאילו
משהו יקרה לו בחוץ. אולי בעיקר היתה לי קשה הידיעה שהוא לא
יהיה שם, בארנק, איתי, כל הזמן. אבל אין ברירה, הוא צריך לצאת,
כי אני צריך שהוא ייצא.

תודה שהיית איתי כל כך הרבה זמן. אני יודע שלא היה קל להיות שם
בארנק, מסתובב לכל מקום, נמעך, מתמודד. סליחה אם נפגעת או
נחבלת.
שלום פליפר.