שמונה חודשים.
שמונה חדשים כבר עברו ואין יום, יותר נכון לילה, שבו אני לא
נזכר ואפילו לשנייה קטנה אחת. יותר קל להיזכר בלילה. ביום אני
ישן ובלילה עובד. ביום אני חשוף לטלוויזיה לעיתונים, לרדיו.
בלילה זו רק החשיכה, הכבישים והמחשבות. אולי זה בגלל העבודה
המזוינת הזאת.
למה בכלל התחלתי בעבודה המסריחה הזאת?
אולי כי לא מצאת משהו אחר? אני מזכיר לעצמי.
אולי כי לא חיפשתי מספיק? אני מחזיר לעצמי תשובה ועצמי משתתק
מיד והולך לחשוב בפינה.
בדרך כלל אני רע בויכוחים, במיוחד עם עצמי, תמיד אני נזכר
בתשובה המוחצת רק אחרי שהויכוח נגמר ואז לא נותרת ברירה אלא
לשתוק לנסות לשכנע את עצמך לזכור את זה בפעם הבאה שאותו ויכוח
יעלה, למרות שבדרך כלל אותו ויכוח לא עולה לעולם ואם כן, אז
אני שוב שוכח ואם כבר לא שכחתי, אז מישהו עונה בתשובת מחץ
נגדית וכל התהליך חוזר חלילה.
אולי אם לא היית יוצא לטיול המשוגע הזה לא היית נזכר בו כל
לילה, עצמי מתעורר וקופץ מהפינה, ואולי גם היה לך תואר ראשון
ביד ועבודה אחרת. הא! נראה מה יש לך לומר עכשיו!
מה יש לומר כנגד תשובת מחץ כזאת? שהטיול זה מה שרציתי לעשות?
שבשביל הטיול המשוגע הזה עבדתי שנתיים?, שמי שלא יוצא לטיול
כזה מפסיד יותר ממה שהוא מרוויח? שאם לא הייתי יוצא לא הייתי
סולח לעצמי בחיים? שהטיול שינה אותי? גרם לי לחשוב אחרת על
העולם הזה? עליי? על הסובבים אותי? וכו' וכו' וכו'.
הרי עצמי כבר מכיר את כל הטיעונים האלה בעל פה. הוא רק יקשיב
בשקט, יהנהן בראשו (ראשי) ובסוף יאמר: כן, אתה צודק. אבל זה
עדיין לא עוזר לך, כי אתה עדיין עובד בלילות, הולך לאוניברסיטה
בימים ואין לילה שאתה לא נזכר באיזה אי מסריח שהיית בו בתאילנד
או איזה טרק מסריח שהיית בו בניו זילנד או איזה גסט האוס מסריח
שהיית בו בסין ואתה אומר לעצמך (לי) חבל שנסעתי בכלל כי עכשיו
זה מאחורי וזה לעולם לא ישוב.
אולי אם לא היית נוסע לא היו לך הזיכרונות?
ואולי, אני מתערב בדיון, אם לא הייתי חוזר, לא היו לי הבעיות!

כן, עצמי עונה לי בקול מזלזל, לא היית חוזר... וחוץ מזה אם לא
היו לך בעיות כאן אז כמו שאני מכיר אותך (אותי), היו לך בעיות
אחרות שם. וחוץ מזה זה שאתה זוכר זיכרונות עם ריח לא טוב זה
כבר אומר משהו...

הלוואי שלזיכרונות היה ריח לא טוב אני חושב. כל הבעיה היא
שיש להם ריח מצוין, ריח של עצמאות, ריח של חופש, ריח של , ריח
של, אין לי אפילו את המילה הנכונה. כי איך אפשר לומר על הריח
של רחוב הקאו סאן בבנגקוק שהוא ריח מצוין? את זה אף אחד מאלפי
האנשים ששם לא יגיד בחיים, אבל גם מעטים יגידו שהוא מסריח, וזה
לא שהזבל שם, אין לו את אותו הריח כמו של הזבל כאן. ועשרות
דוכני השיפודים, והמסעדות והבארים לא מדיפים ריח של c.k-1. אבל
ריח החופש מאפיל על כל הסרחון הזה ואת זה, מי שלא היה שם לא
יבין לעולם. בכלל את הריח הכי נורא שהרחתי בחיי הרחתי שם.
ישבתי באחד הפאבים ושתיתי בירה מקומית דלוחה ופתאום עבר איזה
תאילנדי עם עגלה. על העגלה היו תלויות מדוזות מיובשות. האמת
היא שעד היום אני לא בדיוק יודע איזו חיה זו הייתה, חלק טענו
שאלו דיונונים וחלק אמרו חולדות, בכל מקרה זה היה ריח ביוב עז
מעורבב עם ריח שתן וצואה. בהתחלה לא הבנתי מה עושים עם דבר כזה
מסריח עד שפעם אחת ראיתי. המקומיים פשוט כותשים את החיה
המיובשת ומוסיפים את זה לאוכל. לקח לי קצת זמן, אבל בסוף
שכנעתי את עצמי שלאוכל שלי הם לא מוסיפים את התבלין הזה. אבל
הנקודה החשובה היא שהיום הייתי משלם הרבה כסף, כדי לחזור למקום
ולהריח את הריח הזה, ואם עושי העסקה היו מתעקשים הייתי גם אוכל
את זה. כן אוכל את זה.

יש מעט מאוד מקומות שאני יכול לחשוב עליהם בארץ, שבהם ריח
החופש חזק יותר מהסרחון. אולי אילת, אם אתה מצפון הארץ, אולי
ראש פינה, אם אתה דרומי. סיני כבר לא שלנו אז הוא לא נחשב.
הבעיה הגדולה של המדינה הזאת היא שגם אם אתה נמצא בראש פינה
ועולה לעשות תצפית מצפת, אתה רואה חצי מדינה והסיכוי שתוכל
לראות את המקום שבו אתה גר, עובד, לומד וישן או את המקום שבו
אתה עושה מילואים הוא ענק. במקרה הגרוע אגב אפשר לראות שני
מקומות או יותר. ובמקרה שלי, בלילות, רואים עוד יותר רחוק.

בלילות גם חושבים יותר רחוק.

אז למה בכלל אתה עוד כאן? עצמי מתעורר. סע! פשוט קח את הדברים
וסע!
בקטע הזה כבר היינו אני מזכיר לו. הרי אין לילה שעובר שאנחנו
לא מדברים על זה, אבל עצמי נהנה לדבר על זה שוב ושוב ולי אין
ברירה אלא להמשיך במשחק.
ומה עם הלימודים? אני שואל ומורח את סופו של המשפט כך שעצמי
יבין שאנחנו שוב חוזרים על עצמנו.
מה זה הלימודים? מי קבע שצריך ללמוד? מי קבע שצריך ללמוד בגיל
24? למה לא להתחיל בגיל 26? מה ואם לא תלמד לא תוכל להרוויח
כסף? תראה את כל דוכני הפלאפל, הם המיליונרים הכי גדולים ואתה
חושב שהם הלכו ללמוד את זה באוניברסיטה? תואר ראשון בטיגון
כדורים?
משום מה עצמי עדיין לוקח את הויכוחים הללו ללב וכל פעם שהוא
עונה קולו מתרומם לגבהים כמו ששמעון פרס נואם הכנסת. אולי הוא
עדיין מאמין שיוכל לנצח אותי. אבל במלחמה ביני לבין עצמי,
למרות שאני תמיד מפסיד, אני תמיד מנצח, והוא יודע את זה.
אני ממשיך, ומה עם הדירה כבר שילמנו מראש?
עצמי מאדים ועם הוא היה מצויר אז גם היו יוצאים לו אדים
מהאוזניים. עזוב את הדירה המחורבנת הזאת. הרי בעלת הדירה תשמח
להיפטר ממך (במיוחד אחרי שתספר לה שצבעת את הארונות במטבח
בצהוב) וגם השכנים יזרקו איזו מילה לרעתך. היא בטח תשלם לך כדי
לעזוב יותר מוקדם!
ומה עם העבודה? אני ממשיך בקולי השקט והבטוח.
הרי לפני שנייה דיברנו על כמה שהיא מעצבנת אותנו עצמי משיב
ואני מתחיל להרגיש את סימני השבירה בקולו.
הוא יודע שהוא מנצח, אבל מפסיד.
ומה עם המשפחה?
עזוב אותך, הם יאהבו אותך תמיד לא משנה איזו שטות תעשה והם גם
לא מצפים ממך לכלום במילא (העלבון הקבוע).
ומה עם רונית?
שאלת המחץ, אני יודע.
לשאלה הזו אין אפילו לעצמי תשובה.
מה עם רונית? לא יודע מה עם רונית! אם היא תרצה היא תבוא ואם
לא אז לא.
או הו! זאת תשובה חדשה! בדרך כלל לשאלה הזאת יש לעצמי תשובה
חדשה בכל פעם (בניגוד לאחרות). ולכן אני שואל אותה כל פעם כמה
פעמים כדי לבדוק מתי התשובות יתחילו לחזור על עצמן.
ומה עם רונית?
עזוב את הרונית הזאת, מה אתם נשואים? כולו חמש שנים, אז זה
אומר שאתה קשור אליה בחבל. אז שתישאר הזונה, בכלל בגללה חזרת
מלכתחילה. שתישאר ותירקב פה, היא והלימודים שלה.
ו מ ה  ע ם  ר ו נ י ת ?
היא תבין. היא רואה כמה אתה סובל. היא בטח תגיד לך שזה רעיון
מצוין, שאם זה יפתור לך את הבעיות אז אין לה שום בעיה, "סע
לכמה זמן שאתה רוצה" היא תגיד  "אני אחכה לך כאן ותמיד אוהב
אותך" היא תמשיך, כשדמעה נוצצת תתחיל להתהוות בזוית עינה "סע
בן צור, סע, כמו שאמרה החמישייה ואז גם לי יהיה יותר זמן
להשקיע בלימודים".
כשעצמי מתחיל להיות פיוטי אני יודע שזה הזמן לסיים.

ומה עם רונית?
אני שואל הפעם בקול רציני ומבט חודר.
עצמי משתתק.
האמת שאם הייתה לי תשובה לשאלה הזאת יכול להיות שכבר הייתי
במקום אחר.