פרק שני - סלולארי ארור.

בעודי יושב על המאוורר, שנהיה קצת לא נוח כבר, התחלתי לחשוב על
דרך פעולה. אני אחכה שהשמוק הזה יצא מהדלת, ואז אני אכנס.
לקחתי בחשבון שעינת תכנס לפאניקה אחרי כל מה שעברה, אז חשבתי
לדפוק על החלון לפני ולסמן לה שאני איתה.
חיכיתי להזדמנות שלי, והנה היא באה.
הזבל אורגני הזה עומד לצאת מהדלת. הוא משאיר אותה שם, הרוסה.
זאת הייתה ההזדמנות שלי לסמן לה שאני איתה, ולהיכנס - אלא
שצלצול מוכר נשמע ברקע.
הפלאפון שלי! אוי לא. השתקתי אותו מייד, הורדתי את הראש,
והצצתי מקצוות העיניים לעבר החדר.
הכול היה נראה בסדר, עד שהדלת זזה. ראיתי את הפרצוף הזועם
וההמום שלו לשנייה, עד שקלטתי שאני חייב לעוף משם. פתאום כל
האומץ והזעם שלי הוחלפו לפחד אדיר, שמילא את ריאותיי בנשימות
מהירות מאוד.
לא תיארתי לעצמי שאגיע למצב הזה, אבל לא היה כל זמן לזה. קפצתי
מהמאוורר ישר לדשא, ותמכתי את הנפילה בידיי. התמלאתי בוץ, אבל
פשוט התחלתי לרוץ מבלי להביט אחור. שמעתי את רעש החלון נפתח.
"מי שם??" הוא שאל, בנימוס מפתיע. "אני רק רוצה לדבר...".
לא עניתי לו, אבל הפסקתי לרוץ. עצרתי בחצר הבית הסמוך, אחרי
קפיצה הרואית מעל הגדר. רציתי לראות אותו הולך. ההגיון החל
חוזר אליי, חשבתי על לחיות היום, להלחם מחר. גם מחרתיים נשמע
טוב.
הוא סגר את החלון אחרי שהתייאש. החלונות בבתים הסמוכים כבר היו
חשוכים, הם חזרו לישון כאילו כלום.
החלטתי להמתין, הוא יצא. אני בטוח.

אחרי דקה של המתנה, חשבתי לעצמי שבגשם הזה, אני היחיד שמהלך
ברגל. מה שאומר, הדוד היקר הגיע בכלי תחבורה. הוצאתי את עצמי
בכוח מן המחבוא, וחיפשתי רכב קרוב לבית. בדיוק 2 שניות לקחו
לעיניי לקלוט רכב מנהלים מפואר, אם אני לא טועה היה זה רכב
מסוג "פיז'ו", 407 אולי. הוא אמר שיש לו קריירה.
רכב מנהלים, קריירה. איך לבן אדם כל כך שפל מגיעים חיים כל כך
טובים? סבתא שלי דאגה לכל העולם חוץ ממנה כל חייה, התנהגה כמו
מלאך. היא שוכבת בבית חולים כשהוא עושה זוועות.
פה תקף אותי הרעיון, אני אברר מה הקריירה שלו. אני אעקוב
אחריו. הרעיון שבא אחריו היה -  דניאל, אין לך תכנית. וזה היה
נכון. פשוט רציתי להרוויח זמן. הבטחתי לעצמי, שגם אם זה ייקח
שבוע, הוא לא ייצא מזה בשלום. התחלתי להתקרב ליציאה מחצר הבית
שהתחבאתי בו, במטרה לקבל ראות טובה יותר על הרכב. אולי אמצא שם
משהו מעניין. הוא עדיין לא יצא. הוא בטח לוקח כמה דברים לביים
שוד כמו שהבטיח.
טיפסתי מעל הגדר, כי פחדתי שהשער עשוי לחרוק. הטיפוס לקח לי
הרבה יותר זמן מהקפיצה המהירה שלי קודם.
אוקי, אני בחוץ, חשוף לחלוטין. כיסיתי את ראשי בכובע של הז'קט
שלי. לא האמנתי שהוא יביא תועלת מתישהו, ובטח לא במצב כזה.
התקדמתי לעבר הרכב. על הדלת של הנהג הייתה מדבקה:
"קרוסלה, בוא קח סיבוב" .בתחילה חשבתי שהוא מנהל פארק שעשועים,
ואז הצצתי בחלון.
היו שם עלונים של רכבים חדשים, מחירונים. אולי הוא מחפש לקנות
משהו חדש?
עמדתי לחפש בצד השני, אלא שאז שמעתי את קולו מתוך הבית. הוא
צעק משהו כמו "אל תיבהלי!", ואז נשמע קול נפץ. הוא שבר חלון.
אולי הוא היה סוטה ושטני, אבל לא טיפש. הוא ביים שוד למופת.
התכופפתי כבר כששמעתי את קולו, אך לא הבאתי בחשבון ששבירת
החלון תהיה השלב האחרון שלו בבית.
הוא שוב צעק.
" אל תשכחי מה שסיכמנו, טוב מתוקה?" הוא המשיך לגרום לוורידי
לבלוט מעצבים. " לילה טוב!".
באינסטינקט של ברדלס, זינקתי משם לעבר המחבוא שלי בבית ההוא.
הקפיצה שלי שוב לא אכזבה. אולי אבדוק על אופציה לעשות מזה
קריירה.
הוא יצא. שמעתי את הדלת, וראיתי אותו מסתכל היטב לצדדים. מחפש
אותי. למזלי, העמדה שמצאתי, נתנה לי את יתרון הרואה והבלתי
נראה. הוא החל להתקדם לאוטו במהירות, הגשם הרטיב את מעיל הצמר
שלו.הוא אחז היטב בשקית ענקית, והניח אותה בתוך הרכב.
רשמתי לפניי את לוחית הרישוי של הרכב, בתקווה שאמצא משהו על
העסק שלו בגוגל.

הוא התניע את הרכב, ביצע פרסה לא רעה ויצא מהשכונה. הוא הלך.
אבל זה לא הסוף שלו, יש לי קצה חוט.
חוץ מזה, הוא הדוד שלה. אני אדבר איתה בניסיון לדלות ממנה
פרטים אם לא אמצא כלום עליו בעצמי. טוב, אולי לא.

אחרי זה, יצאתי מחצר הבית והתחלתי ללכת לכיוון הבית שלי. זה
היה מהיר, זה היה מבהיל. שמעתי חרקה של רכב, והבנתי - הוא חיכה
לי! קפצתי הצידה והתגלגלתי על הרצפה. סידרתי את הכובע הסוואה
שלי, וקמתי מייד. רצתי כמו סוס, ללא כיוון. השתדלתי להיכנס
למקומות שהוא לא יגיע אחרי, והנה באה כאילו מהשמים, הסמטה הצרה
והגואלת. נכנסתי אליה, והוא הגיע מייד אחרי. שמעתי אותו מסנן
קללה עסיסית, ויוצא מהרכב.
לא אכפת לי. אני בכושר לא רע בכלל, ואני מסוגל לרוץ הרבה יותר
מהר מאיש בגילו.
מהר מאוד הבנתי שאני צודק. כבר לא שמעתי צעדים אחרי, אז עצרתי.
ראיתי פרצה בגדר לידי, ועץ מכוער להפליא אבל מעולה להחביא אותי
בו. נכנסתי לשם והמתנתי. אחרי דקה הוא הגיע. מתנשף כמו אחרי
מרתון.
הוא עצר במפתיע כמטר אחרי המקום בו אני עצרתי, והחל להשתעל.
ללא ספק, הוא מעשן כבד.
הוא פלט " בן זונה מניאק" והחל לחזור לרכבו.

הגעתי לדירה שלי לבסוף, הרכב מסוג "סוזוקי סוויפט" שלי המתין
לי בחניה. לא חשבתי אפילו על ישיבה מול המחשב, התקלחתי ונכנסתי
למיטה. רגעים ספורים לפני שנרדמתי, נזכרתי באותה שיחה שחשפה
אותי על המאוורר. שכחתי לבדוק ממי היא הייתה. נכנסתי לשיחות
שלא נענו במכשיר הנייד. אמא. מאז שעברתי לדירה משלי, היא
מתקשרת כל לילה לבדוק שאני בסדר. אבל ב1:30 בלילה? בטח חלום
רע. פרנויות של מבוגרים!

בבוקר שלמחרת קמתי עם מרץ וישבתי לחפש את קרוסלה. להפתעתי,
זוהי חברה למכירה והשכרת רכב.
איך לא עליתי על זה? רשמתי לי את הכתובת, ויצאתי לשם.הפעם, עם
הרכב.
אם המודעה שלהם מזמינה לקחת סיבוב, הם קנו אותי. התכנית הייתה
לעקוב אחריו, ללמוד אותו.
אולי לגלות היכן הוא גר. רציתי לדעת הכול, אפילו איפה הוא
מאכסן את התחתונים אצלו בבית.
כשהגעתי, הוא בדיוק לחץ ידיים עם לקוח מרוצה מחוץ לרכב. הגיע
רגע האמת שלי. הרגשתי רעד קל שמתחיל בחזה ומטה. התקדמתי לעברו
והוא הביט בי.
"אתה בקשר לעבודה?" הוא אמר.
חשבון מהיר. הם צריכים עובדים, אולי תלויה פה מודעה. הנה.
"דרושים אנשי מכירות מהרמה העליונה ביותר."
איך לא חשבתי על זה?