כבר שבוע שהוא מתייצב מדי יום בתחנת הרכבת שבצפון העיר. מגיע
מתנשף, ממהר שמא יפספס או אולי אפילו קצת יאחר. כיון שכל כך
מיהר, בצאתו מהמשרד, שכח במגירה את הנייד. לא . לא את זה
הידוע, אלא את האישי, המוסתר, שאין איש (בודאי לא אשתו) יודע
עליו. עוד דקה והוא בפתח התחנה. ביד אחת תלש את עניבתו
המכובדת, בשניה - ניסה למחוק סימני זיעתו הנוטפת. לא שהוא בעל
עודף משקל, אך הרגיש לחוץ ולא הצליח להסתדר עם פעימות ליבו, עם
הפנטזיה שלו ועם מעמדו. כל אלו ביחד קצת הוציאו אותו מהיכולת
לחשוב בהגיון קר ולהיות מי שהוא בדרך כלל. בכל אותו הזמן,
כשמיהר אל התחנה, לא חדרה אל מוחו, לרגע אחד, המחשבה או
ההתלבטות לגבי הפער בין ההתנהגות הבלתי נשלטת וההזויה הזו לבין
היותו אדם מעוגן, מיושב, בעל משפחה ועתיד ברור עם דרך סלולה.
ובאמת, מה מצא לו לפתע אבנים להתקל בהן בדרכו?! מהו הסחף הזה
להרים אבנים ולבחון מה תחתן?! הרי יש לו שביל גישה נוח כל כך
אל ביתו, אשתו, ילדיו. האם לא עלתה בו המחשבה מה יאבד במחיר של
הגשמת פנטזיה אחת קטנה?
כבר הצליח לייצב את הדופק ולשחרר ממכנסיו את כנפי חולצתו,
שבבוקר נראתה צחורה ומגוהצת, ליתר דיוק תכולה ומגוהצת. חיבתו
לצבע התכול היתה ברורה וקבועה. "כמו השמים התמימים", נהג לומר.

ברגע הזה לא הצליח להסתדר במרחב עם גופו, עם הזמן והמקום. הקיף
את הספסל המחורר, ספסל אדום וצר,ספסל מתכת קר. ואז צנח. כשהביט
בשעונו נוכח לדעת שנותרו עוד שתי דקות עד לרגע בו אמורה הרכבת
להכנס לרציף.
אלוהים, הוא לא ידע מה הוא עושה שם. רק ידע שחייב להיות שם,
בדיוק על הספסל הזה השלישי, משמאל למדרגות הנעות, ליד המכונה
הפולטת צ'יפס בשקית בעשרה שקלים ללא יד אדם.
הזמן בלבל אותו לחלוטין. הציפיה אטמה את אוזניו וראשו צרח
ממהלומות, שלא ידע מקורן.

יפעה ירדה במדרגות הנעות, שלא נעו עקב תקלה. בעקבות כך, הסתחרר
ראשה. הקפידה על כל הנחת כף רגל, שמא תמעד, או אולי יתפס עקבה
במרווח שבין המדרגות. מדי יום, ברכבת של ארבע, מסודרת ומחוייטת
יוצאת בדרכה לעבודה. בראשה התבלבלו זכרונות וריחות הלילה
שחלף,
כשגבר זר עקף אותה במהירות, אולי אף בחוסר נימוס. עקבה אחריו.
כשהגיע לקרקעית המדרגות הנעות, היתה היא עדיין קרובה לחלקם
העליון. הבחינה מרחוק בדבר מה נשמט מכיסו. תמיד מצפה ומתכננת
את הצעד הגדול והפיסוק הרחב שעליה לפתוח לפני המדרגה האחרונה.
שכחה, שהפעם הן לא פועלות ובכל זאת התמקדה בחיבורי המדרגות,
שלא תפספס. שתי פסיעות לאחר מכן דרך חרטום נעלה על דף מרובע.
התכופפה בסקרנות לא מובנת והרימה את הדף. צילום. לרגע רעדו
אצבעותיה וצבע המייק אפ נעלם מלחייה.
 
הוא זינק ממקומו בבהלה, כמי שנתפס באמצע השתנה אסורה. ציפורן
אצבעה נגעה בו בעדנה. ציפורן צבועה בסגול, ארוכה ומטופחת. עוד
הספיק להביט ולגלות שהציפורן מחוררת בקצה המחודד ומושחל בה
עגיל זהב קטנטן.
"סליחה, אדון", היא לחשה, "ראיתי קודם כשמיהרת... התמונה הזו
נפלה לך מהכיס במקרה?"
מייק לא ידע כיצד לחבר את כל חלקי גופו הגדול לכלל אישיות
יציבה אחת. לא מסוגל היה לומר דבר. רק לקח מידה, התבונן, פתח
את תיק המחשב הנייד, כשהוא נשען על רגל אחת והשניה מכופפת
באויר, על מנת ליצר בסיס יציב לתיק. דחף לתוך התיק את התמונה
ונראה היה שכמעט שכח להודות לה. וכי מה יכול היה לומר לה,
שצילם במצלמה זעירה, בה הוא משתמש לצילום מסמכים, בחורה, בה
הוא צופה מדי יום בזו השעה, כשהיא מגיעה אל התחנה.
סגר בטריקה את התיק ויישר את רגלו למצב עמידה תקין. הניח את
התיק על הרציף והרים עיניו להודות לה.
העלמה אלף או מם או הא אולי שין עמדה קרובה אליו כמו המרחק
המאפשר צילום מאקרו של פרח יפה.

נכתב כתגובה לשירו של עופר ק. "רכבת עוברת פנטזיה קוברת".