אני ואת באמצע שדה גדול ולא מעובד, סביב קוצים, סלעים, צמחים
קטנים וחורף... את אוהבת את החורף ואילו אני טיפוס של קיץ.
אנחנו בתוך בועה ומחוצה לה עולם שלם, תעשייה, מכוניות, אנשים
ורעש, אבל אצלנו בבועה - דממה, ורוח של אהבה עדינה מלטפת אותנו
ברכות אין סופית. טובעות בתוך נשיקה עמוקה וסוחפת... רק אנחנו
קיימות גם אם כולם רואים.

אני ואת במכונית, השעה מאוחרת וסביב אין אורות רק נצנוצים
קטנים מהמרחק ועצים גבוהים שעושים צל. האויר מסביבנו אפוף
רגשות, כל כך אפוף שכבר לא ניתן לנשום יותר, אי אפשר לחשוב
בהגיון בכלל, רק להסתכל אחת לשנייה בעיניים ולהגיד בפעם
הראשונה, בקול מפוחד ונרגש: "אני אוהבת אותך".

אני ואת במקום רחוק ויפייפה, אין אף אחד מוכר במרחק של מאה
קילומטר לפחות (או כך זה מרגיש). השעות המתוקות שלנו יחד במקום
מפלט ממהרות להיגמר, אך אנחנו מותחות עוד רגע ועוד רגע, מסרבות
לחוקי השעון המתקתק. רואות סרט רומנטי בדי וי די, ואת מחבקת
אותי בכפיות. אני נושמת את הריח המדהים שלך, מסניפה כמו סמים
ולא רוצה לעולם להגמל. אני מאושרת וגם את.

אני ואת בים, סופרות גלים, השמש של אחרי הצהריים מתחילה לשקוע
והשמיים מתחלפים באלפי גוונים של אדום וצהוב. החוף ריק, רק
תמהונים שחולפים על ידינו מידי כמה דקות ומעיפים מבט משועשע על
האהבה ביננו שאי אפשר להסתיר. את ישובה צמוד אליי על החול
ולוחשת שסוף סוף מצאת את מה שחיפשת כל החיים שלך, ועכשיו בחיים
לא תוותרי על זה. אני, הפסימית ביננו שמכירה את תהפוכות העולם,
מחייכת ומנסה בכל זאת להאמין שהדבר אפשרי.

אני ואת בשיחת טלפון. מילים ארוכות ומתוקות נאמרות לתוך
שפורפרת, מבטיחות נצח נצחים ומנסות לגשר על הקילומטרים הרבים
שמפרידים ביני לבינך. סיפורים מפורטים שמנסים להכניס זו את זו
לעולמות הנפרדים, שמתפתחים כל אחד בנפרד במקום שונה לחלוטין.
מאמינות שאהבה מטורפת כמו שלנו, תנצח את כל המרחקים ואת כל
ההבדלים, אהבה שתנצח את כל הפחדים. בסופו של דבר, הרי אנחנו
הכי חזקות ביחד כנגד כל העולם.

אני ואת במועדון ריקודים. גופך המדהים נע בקצביות לצלילי
המוסיקה שאת כל כך אוהבת, ואני מהצד רוקדת, אך כל כך שקועה בך,
לומדת כל תזוזה של הגוף שלך כדי שאוכל לחקוק אותך לנצח
בזכרוני. מביטה בך, אך לא נוגעת כי אסור- לא כולם יכולים להבין
את טיב הרגשות המופלאים שביננו. אני לוחשת לך באוזן שהתמזל
מזלי והבחורה היפייפיה ביותר בעולם נמצאת כאן איתי, ומצידי
שימותו הקנאים.

אני ואת נפרדות. תמו חודשי האהבה המופלאים שלנו, כל הזכרונות
צריכים להאסף עכשיו ולשתוק, כי מעכשיו אין יותר קסם וליטופים
באוויר רק כאב והחלמה איטית. את מדברת ומסבירה, אני כבר הבנתי
שבמלחמה הזאת, אני לא אנצח... לא אזכה בך מחדש. לא אוכל יותר
ללטף את שערך, להריח את הריח המתוק שלך, להצמיד שפתיים לנשיקה
סוחפת ומטריפה, ללחוש לך מילות אהבה באוזן, להצמיד קרוב אליי
ולא להרפות, לא אוכל לקנות לך מתנות ולראות אותך מחייכת, לנסוע
למקומות רחוקים ולאחוז את ידייך, לא אוכל להביט לך בעיניים
ולראות אהבה נשפכת מהם כמו מפלים.

כשאת עוזבת, בראש שלי רק מתנגן שיר:
i close my eyes, and imagine you're here"

did it all seem so hopeless

given the chance, i would ask:

forgive me

"i didn't do a thing to make you stay

i didn't say a word to make you stay

if i would have known, could i have tried to make it easier

but i didn't do a thing or say a word, one word

and i don't know why you're gone, now you're gone

no beautiful goodbye, you will never leave my mind

and it turns out to be so much different than our
dreams..."

וכך הכל נגמר...


(נכתב אי שם בשלהי ינואר)