ועת ערב ירד ואלייך נבוא,
נשתה מיינך ונגזוז את צאנו.
האם מה ישאר מפריו בגנך,
אם אותך נעזוב, והלאה נלך.

כעוורים עוד נסב מאחר הקוצרים,
על התלם נלך עוקצים נאסוף.
וציפור בודדה על קצה רגב תשב,
ועצוב ומר כמרור לו הסוף.

ואף אם נרחק אל חופים ירוקים,
אותך לא נישא, כי עימנו היית.
ואותו כי רחק, וממרחק השנים,
כעצם רחוק את זכרו לא חיית.

ושוב לעת ערב אנו עולים,
ויבש לו הבר וכלה לו הצאן.
ואיה הוא הזר שאת פרייך העלים,
ואותך לאנחות הותיר ביגון.


זכויות שמורות - יואל מצגר