עם שחר גלשה ספינתי אל החוף,
תרניה ערומים, סיפוניה ריקים.
מלחיה ערים, מבטם לאין-סוף,
לא נמל, לא מגדלור, לא בתים.

מפרשיה מן התורן תלויים,
קרעים קרעים כחיתוליה.
מטבחיה ריקים, אזלו מימיה,
מלוויה אצות ושחפים.

כוכב השחר אורו סופד,
צפרירי הבוקר את אנייתי אל החוף שולחים.
אי-שם מעבר לאופק הרועד,
וודאי זורמים החיים.

הושלך העוגן,
הדוגית אל החוף תחתור.
התקווה תתרונן,
במהרה למרחבים נחזור.


מתלולית העפר אל האורות הגוועים נשקיף,
מזוננו וחלומנו הם שם.
וכאשר את דלתות מחסננו נגיף,
תתגשם תקוותנו ונשוב אל הים.