אתה הולך ברחוב כבר חצי שעה ואף אחד לא עובר בו, אפילו לא
מכוניות וכאלה. בדיוק ירדת ממונית שנהג בה איש ארגנטינאי שמנמן
ושמח שסיפר לך שהבן שלו משרת בגולני, וגילית שאיבדת את
הסיגריות שלך. העצים, כאילו כפופים לרצונך, לא זזים אפילו
מילימטר ואתה לא נוגע בכלום כי אתה מפחד שמשהו יהרוס לך. זה
אחד מאותם רגעים של שלווה, של הבנה שאתה נתקל בהם מידי פעם.
מאלה שכאילו משנים אותך מאה שמונים מעלות לתמיד, אבל אני שכבר
רגיל, זה מחזיק אצלי רק עד שאני קם בבוקר, עייף , אבל בלי שום
הבנות חדשות.
  מישהי פעם שאלה אותי מזה החיים בשבילי. אמרתי לה "שהחיים
שלי זה מנגינה עצובה שמרחפת לי בשכונה שאף אחד לא שומע אותה".
"מזה אמור להביא בדיוק?" היא הסתכלה בי בהפתעה, אז ניסיתי
להסביר לה שיש לי מחלה סופנית. זה רק גרר מבט מופתע נוסף שהעלה
לה את הגבות כמעט עד הקצה של המצח. "תביני", אמרתי, "בני אדם
לא חיים לנצח, אני פשוט לא יודע עדיין כמה זמן נשאר לי". עכשיו
היא כבר טיפה רגועה ואומרת "די, זה דרך נורא עצובה להסתכל על
זה". היא כבר לא תבין. ישבנו בים שעתיים, אחרי זה שכבנו והיא
נרדמה. שמתי דיסק של נורה ג'ונס ששרה את  nightingale ומעבירה
בי צמרמורות עד שאני נרדם. נידמה לי שקראו לה עינת.
  יצאתי לחופשה מהצבא לעשרה ימים ואני כבר בסוף היום השלישי
ובתחילת הרביעי. קיוויתי הפעם שאולי הפעם יתמזל מזלי. אבל בתור
אחד מנוסה, אתה כבר מגיע בלי יומרות. אתה כבר עובד על אוטומט,
ואתה יודע מה אתה מחפש, אבל מה לעשות למצוא אהבה זה לא סיפור
פשוט. בעצם, אולי זה פשוט אבל אני, אני אוהב לסבך. הרגש אצלך,
כמו שניסית להסביר למאיה, מתפרץ כמו הר געש, ללא התראה מוקדמת
ולא יעזור כלום. אתה מסתכל לה בעיניים ואומר לה "שברצינות ,מאז
שראיתי אותך לפני שבועיים את לא יוצאת לי מהראש". היא צוחקת
ואומרת "אוי חומד, זה מה שכל הגברים אומרים". הצחוק שלה מתגלל
לך בעיניים ומעמיס אותך כל כך שאתה עוד שניה נמס. היא כל כך
נכון הכול בה נכון העיניים החיוך השפתיים התזוזות הקטנות של
הראש שלה, ואתה רוצה לצעוק שאתה אוהב אותה יותר מהכל, שהיא
יפיפיה כמו הים והשמים כמו הבריאה עצמה.
  היא מסבירה לך שהיא נפרדה מהחבר שלה לפני שבוע והיא עוד לא
מוכנה לקחת את מה שיש לך להציע ואתה נשבר מבפנים לאלף חתיכות.
כל פעם מחדש אתה מגיע לקרב כמו לוחם מיומן, בלי יומרות, מרופד
בשיריון ברזל שמתנפץ במבט הראשון שלה. ואתה אוכל את עצמך ולא
מבין איך זה קורה כל פעם מחדש. אחרי שבועיים שהפכת תעולם ולא
הצלחת להשיג תטלפון שלה, איך שאתה נוחת בבית החבר הכי טוב שלך
אומר לך "מצטער לבאס אותך אחי, חזרה לחבר שלה".


 אתה יוצא מהבית ונכנס למונית. הנהג מונית ארגנטינאי שמנמן
ושמח שואל לאן ואתה אומר למסעדה שליד הנמל תעופה. " הוליך
לעבודה?" אתה אומר שלא. "אני בצבא אתה מבין" אתה אומר, בלי
להוסיף שאתה בעצם עושה יומיות ועובד בבאר בדיזינגוף. "כיין
כיין, אני מבין, הביין שלי משרית בגולני, חבירה שלו לא רואה
בכלל. וגם אותי, חביאר, לא רואה בכלל". אתה מבקש שיעצור לך
ואתה מתחיל ללכת. אתה מגלה שאיבדת תסיגריות שלך, העננים
מאיטים, והרחוב, כאילו מעולם לא הלך בו איש.
  הבעיה שלי היא שיש לי מחלה סופנית. הרגשות שלי לפעמים
תופסים אותי לא מוכן ואני מתחיל לתהות אם באמת אני כל כך מפחד
מהמוות. זתומרת, לא להתאבד, אבל עם נגיד ינשך אותך נחש או משהו
כזה, אחרי ההלם והכול, אתה חושב לעצמך, "נראה לי אני פשוט ארים
טלפון  להורים שלי ואגיד להם שאני אוהב אותם כל כך שאני רוצה
לבכות" ואנמג לי לאט לאט על תוך כלום שחור וריק, ככה בשקט בשקט
כמו עלה שנופל מעץ שאף אחד לא שומע. אחרי הכל זה בעצם החיים
בשבילך, מיליוני שירים עצובים שמשייטים ברחובות העיר בלי שאף
אחד ישמע אותם. כולם, הנהג מונית שהבן שלו משרת בגולני, הערס
שנתקלת בו בטעות שרב בטלפון עם חברה שלו, המלצרית שבקושי סוגרת
תחודש ומתגעגעת לאבא שלה שנפטר לפני חמש שנים, כולם הם חלק
מזה, כל אחד מאיתנו תורם את שלו לסיפור הזה, שר את השיר וממשיך
הלאה.
אתה הולך ברחוב כבר חצי שעה ואף אחד לא עובר בו. העצים כאילו
כפופים לרצונך, לא זזים אפילו מילימטר ואתה לא נוגע בכלום כי
אתה מפחד שמשהו יהרוס לך. זה אחד מאותם רגעים של שלווה, של
הבנה שאתה נתקל בהם מידי פעם. אתה מסתובב ברחוב ואחרי חצי שעה
עוברת לידך מונית אחת וצופרת, ובזווית של העין אתה קולט כרס
ותלתלים. אתה מזהה ומנופף לשלום וחביאר במונית מתחיל לצחוק
ולצפור כמו משוגע. אתה מנופף לו עד שהוא נעלם מעבר לפינה ולא
מצליח להוריד תחיוך גם עשר דקות אחרי זה. אתה מוצא בתחנת
האוטובוס חצי קופסא של פרלמנט ונזכר שאתה שונא פרלמנט. נו טוב.